אבא שלי

ההספד שנישא בהלוויתו של אבא שלי, רפי שרגל, ביום שלישי, 14 ביוני 2011, י"ב בסיון תשע"א, בבית העלמין סגולה בפתח תקוה

רפי,
עומדים אנו כאן חבריך מארגון ההצלה הלאומי של ישראל, מגן דוד אדום, ולא מאמינים.
לא מאמינים שאינך עימנו עוד. כשהועברה אתמול ההודעה על מותך לאחר מחלה קשה, אחרי ההלם הראשוני אמרו כולם דבר אחד: "אגדה מתה".
כי אתה רפי, היית בקרב חבריך  במד"א מרחב דן לאגדה עוד בחייך.

עברת כברת דרך ארוכה במד"א מרחב דן, סניף תל אביב, עבדת במגוון תפקידים, היית נהג אמבולנס ותורן מוקד וקצין משמרת, אבל תמיד נזכור אותך בתפקידך האחרון, "מוקד 1" המיתולוגי.

אהבת את העבודה במד"א. מד"א היה בשבילך ביתך השני.
בעבודת השגרה, במלחמות ובפיגועים.

גם בפעם היחידה שסגרו את מד"א בשל שביתה, נשארת בתחנה וסירבת לעזוב, כי אמרת ש"את מד"א לא סוגרים אף פעם!"
(לחצו על הרמקול: אבא מתראיין על השביתה. ד)

interview

את כל אחד מהתפקידים שמילאת ביצעת במקצועית רבה וזכית בתואר עובד מצטיין.
אבל מעבר למקצועיות הייתה לך נשמה ענקית וטובה.

שלמה ארצי בשירו האיש ההוא שר:

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות…"

דומה כי השיר נכתב עליך.

אבא, רפי שרגל, אפריל 2011, טבריה

ובאמת אנחנו שואלים: איפה ישנם עוד אנשים כמוך, תמיד עם עיניך הירוקות והטובות, החיוך, חוש ההומור הכל כך מיוחד שלך, הבדיחות והקללות בפולנית ואיך אפשר בלי הסיגריה הנעוצה בזווית הפה.

ניווטת היטב את עבודת המוקד עוד הרבה לפני עידן ה-GPS והמחשב.

כשהתעצבנת זה היה רק לזמן קצר. כשכעסנו עליך על ששלחת אותנו לקומה רביעית בלי מעלית היית תמיד תוקע איזו בדיחה בשרגלית מדוברת והכעס היה נשכח כלא היה.

רפי,
יגאל אלון אמר פעם, "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

כולנו כאן משום שאנחנו יודעים את עברנו ומכבדים את אלה אשר אינם עימנו עוד.

שולחים אנחנו תנחומים לאלמנתך אסתר, לילדיך ולנכדיך, ומבטיחים להם כי מד"א יהיה להם למשפחה חמה לעד.

נוח על משכבך בשלום, ומשיירת מלאכי השמיים המלווים אותך מעלה אנחנו מבקשים שישמרו עליך היטב כי אתה ראוי לכך.

יהיה זכרך ברוך.

(רונן כהן, בשם עובדי מד"א)

———–

הספד ביום השלושים למותו, 13 ביולי, גילוי מצבה

ברק עבר, שכיב מכל רע כרע ונטל, אב מילדיו, סב מנכדיו, רעיה בצומת ננטשה, ובעת קציר ובציר של נחת ורוגע, נגדע משען וראש, ואנו כורעים שפופים, חסרי אונים, לעומת איתני הטבע.
נכדים, ילדים, אסתר, קבלו את דרך כל בשר, זקופים, זקופים.
רפי, אנחנו יודעים שידעת והסתרת בגבורה, לא רצית להכביד, ואנחנו ביקשנו, התחננו, התפללנו, "רפא אל" לרפאל, והוא לא שעה, והכריעך.
אותך רפי נזכור, ואיתך אסתר בלבנו ננצור.
שלום לאפרך חברי, גיבור.

(מאיר)

——-

29 באוגוסט 2011, אבי צור, נהג אמבולנס לשעבר, נזכר:

זה קרה בשמונה בבוקר, תחילת מלחמת לבנון הראשונה. קיץ 1982.
משמרת שנייה שלי בקריירה הקצרה.
אבא שלך תיגבר אז את המרכזייה. בתחנה היו חסרים חובשים ונהגים בגלל המלחמה.
פתאום הוא קורא לי ברמקול.
נהג שנכנס לתדלק ליד הספארי חטף התקף לב.
לא היתה ברירה, לא היו חובשים ונהגים אחרים זמינים. הנט"ן היה עסוק בהחייאה במקום אחר.
הוא אמר לי לא להתרגש, ציוות אותי עם חובש נער מתנדב ויצאתי לדרך.
הפעלתי סירנה והרגליים רעדו לי. ניסיתי שלא להסגיר את המצב הלא סימפטי של הנהג-חובש.
אבא שלך קלט, ואני לא יודע מאיפה, שאני עובר טלטלה הגונה. הוא דיבר איתי כל הדרך בקשר. הרגיע.
נתן לי הוראות מדויקות איך לטפל במקרה. ואכן, בשטח היה נהג כבן 60, חסר הכרה, מחרחר. יותר מת מחי.
התחלתי לבצע בו החייאה כשאבא שלך לא עוזב אותי לרגע בקשר.
מרגיע, נותן עצות חכמות, כשהעצה הכי טובה הייתה לעמיס אותו על האמבולנס ולטוס לתל השומר.
הוא הודיע בטלפון לבית החולים כי אנחנו בדרך. בחוץ כבר חיכו לנו צוות של רופאים ואחיות.
האיש הגיע חי אל בית החולים רק בזכותו.

(אבי צור)

————————————————————————————
עוד על האבל

– המדריך ליתום המתחיל.
– עשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד.
– המכונית של אבא.