על החיכיון

את השורה התחתונה של הפוסט אני יכולה לכתוב כבר עכשיו ולחסוך לכם את שתי הדקות שתקדישו לקריאתו: תפסיקו לחכות. ואני מתכוונת, באופן כללי. לאף אחד ולשום דבר. אף פעם.

למרבה הצער, רוב בני האדם עסוקים כל חייהם בחיכיון, ותוך כדי החיים מתמסמסים להם מבין האצבעות. הם מחכים להצעת עבודה ולשיחות טלפון, ולחתונה, ואז לגירושין, וללידה, ולכך שהילד יגדל ויפסיק לבכות, ויתחיל לישון, ושיצמחו לו שיניים, ושילך, וכנהלאה. או שהם מחכים לחופשה השנתית ומעבירים 11 חודשים וחצי בעבודה תוך שהם מפנטזים עליה. ואז נגמרת החופשה, והם מתחילים לחכות לחופשה הבאה. הם מחכים לחגים ואז מייחלים שיעברו כבר. הם יוצאים לטיול וכבר חולמים להגיע למלון בערב ולחלוץ את הנעליים הכואבות.

זה יכול להישמע ניו אייג'י למרות שאני רחוקה מזה, אבל בחייאת, תתחילו לחיות את היום. אל תחכו לשום דבר כי שום דבר לא יקרה, אם לא תעשו אותו. אל תתהו למה לא חוזרים אליכם אחרי ששלחתם רזומה כזה מפואר, או למה לא מזמנים אתכם לראיון, או למה לא חוזרים אליכם אחרי הראיון. וכמובן, למה ההוא לא מתקשר. או לא שולח סמס. או מייל. או משהו.

ד"ר סוס כבר תיאר את הממתינים

למרבה השמחה, ילידי שנות השמונים והלאה כבר לא יודעים מה זה לחכות לשיחת טלפון בבית. פעם אפילו לא היו לנו משיבונים, עד כדי כך. כך שתרחישי זוועה בהם נשים (טוב, גם גברים) יושבות בביתן, מסתכלות על הטלפון וממתינות שה ו א יצלצל תוך חיסול קופסת האגן דאז לא קיימים יותר. שרידים אחרונים לחכיונות אפשר לראות בצפיות חוזרות בחברים, למשל.

הטכנולוגיה אומנם התקדמה וצ'יפרה את המצפים לפחות במישור אחד: עכשיו אפשר להשיג אותם בטלפון בכל רגע נתון. והם גם יכולים לקרוא את המייל הטוב או הרע באותה שנייה שהוא מגיע בעודם עושים דברים מופלאים ומרתקים, כמו למשל לצעוד על שפת הים בשקיעה ולהסתכל על מסך הסלולרי. כל זה סבבה, אבל זה לא משנה את המהות החכיונית, בה כל מהותך מכווננת למה שיבוא בהמשך. מתישהו. ולרוב הציפייה הזו תלויה באנשים אחרים. ואנשים, כמו שאתם יודעים, לרוב מאכזבים. הם לא מתקשרים ולא עונים, ובטח ובטח שלא עושים את זה בזמנים שנדמה לנו שהם צריכים לעשות את זה, או בזמנים שהם הבטיחו לעשות זאת.

ההמתנה הזאת למשהו שיקרה, לתשובה שתגיע, לאירוע שיתניע לכם את החיים או את היום או את השעה, היא החלק הנורא בחיים, מאחר שהיא גורמת לבזבוז משאבי זמן קיימים. אתם רוצים שמשהו יקרה בחייכם? יאללה קדימה. עשו אותו. רוצים שיהיה לכם מעניין? רוצים להפיג שעמום כלשהו? תזמו דברים שיעניינו אתכם, כל הזמן, בלי הפסקה. זה לא כרוך בהכרח בכסף. אפשר למלא את היום, את הימים, את השנים, באלפי דברים מרתקים, ולהפסיק לחכות שמשהו יקרה לכם. שמישהו יקרא לכם.

בוודאות, זה עובד. כבר שבע שנים כמעט, מאז שהתחלתי לכתוב את ולווט, זה מה שאני עושה, ממציאה לעצמי כל הזמן, בלי הפסק, עוד ועוד דברים לגוון בהם את יומי. זה לא שאני לא נקלעת לעתים לבורות החיכיון, פה ושם אני מוצאת את עצמי בפריז פריים לאיזשהו זמן, בוהה ומחכה, אבל אז אני מתנערת, בועטת בעצמי קלות ואומרת, יאללה קדימה, די לחיכיון.