כשחדווה ושלומיק עלו על תקליטור

בשנת 2005 הייתי עדיין מבקרת הקולנוע של רייטינג זצ"ל. בתחילת השנה יצאה הסדרה חדווה ושלומיק ב-DVD. היא עדיין קיימת כמובן, ואפשר למצוא אותה באוזן השלישית. מאחר שמנחם זילברמן, אחד משני גיבוריה, הלך לעולמו אתמול, פשפשתי ואף מצאתי בבוידעם את מה שכתבתי עליה אז. אני עורכת קצת, אבל הנה זה:

415px-Hedvashlomik

"אני לא יכולה יותר", "נשבר לי", התלוננו חדווה ושלומיק כבר ב-71', כש"הבורגנים" היו עוד בגן חובה. כבר אז נטמנו זרעי ה"לא טוב לי" המפורסמים של הישראלים, שנבטו כשלושה עשורים אחר כך.

לחדווה ושלומיק (יעל אביב ומנחם זילברמן), זוג נשוי בני 26 או קצת יותר, לא היה טוב בקיבוץ הדמיוני רפדים, והם החליטו לעזוב לעיר. חדווה הייתה עירונית מפונקת מהרצליה פיתוח, שמרד הנעורים עבר לה מהר מדי, ושלומיק, קיבוצניק מבטן, היה מוזיקאי שנמאס לו להכין מסכות לאירועי העשור וחג הגז. זה היה ב-71', ישראל התאוששה ממלחמת ההתשה, שנמשכה בין 67'-70', והייתה שנתיים לפני המלחמה ששינתה את פנינו לעד, מלחמת יום כיפור.

בטריז הזה, שנפער בין העיסוק האינסופי במלחמת ההישרדות המקומית, נוצרה סדרת הטלוויזיה שהפיק הערוץ האחד והיחיד דאז, "חדווה ושלומיק", שדיברה על יצירה והגשמה עצמית, ופתחה צוהר למושג המרגש והמסעיר והמאיים, חיי הבוהמה. בכלל, המחצית הראשונה של הסבנטיז הייתה די נועזת מבחינה טלוויזיונית, אם מוסיפים ל"חדווה ושלומיק" גם את "שבלול" ו"לול", שהכניסו לכל הסלונים הישראלים מונחים ומושגים מפחידים מאוד ומערערי נוחות.

"חדווה ושלומיק" הייתה הסדרה שנטעה בי את הכרה שאפשר להשמיע המון דברים ולהפנות אותם להמון אנשים אם רק עוברים למקום המתאים, לעיר אחת, מנצנצת ומופלאה, שיש בה מגוון של הזדמנויות, והמון רעש והמולה ודופק חיים סדיר, תל אביב. וכמו שחדווה ושלומיק הגדולים והיפים והנועזים אז, בעיני, יכולים לעזוב את הקיבוץ, כך אני, כך חשבתי, אוכל לעזוב בבוא העת את פרבר השינה מוכה הקומה בו גדלתי, ולעבור למקום שאפשר לחיות בו.

הרגשתי ממש כמו עליזה בארץ הפלאות, כמו לקרוא את "כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול", בלי לדעת מה זה בכלל מין, כי תחושת החופש והשחרור מכל מיני כבלים שנבעה אז מחדווה ושלומיק, הייתה משולה בעיני, לרגע שבו הצלחת לסלק את הכרית שהצמידו לך לפה ולאף, כדי שלא תוכלי לנשום.

כמה משפטים מכוננים:
– "אני אוהבת להתמזג".
– "אני חיה כמו תפוח אדמה: צומחת, תופחת ומרקיבה".
– להזדנגף, צ'או, סיבנה אותך.
– פגז, שלאגר, שוונג, פצצה, בומבה, פסקודניאק.
– (לא להחמיץ את השירים): "פר התפרפר עם פרה בחצר" ו"אם חתול אוכל עכבר".

פארודיה על ראיון. מה קורה כששלומיק הופך למוזיקאי משגשג לרגע:

מה הביא אותך העירה?
האוטובוס של רבע לשש.
למה?
כי האוטובוס של חמש ורבע היה מאוחר מדי.
אתה מנגן על פסנתר?
כן, רק על השחורים.
למה?
כי הלבנים בכביסה.
באיזה שעות נחה עליך המוזה?
בין שתיים לארבע.
אתה מעשן סמים?
אני מעשן מה ששמים לי.

5 מחשבות על “כשחדווה ושלומיק עלו על תקליטור

  1. פעם כתבתי איפשהו (אולי ב"חדשות") ש"להיות לבד" הוא אולי השיר העברי הראשון שנתן לגיטימציה מוחשית לצחוק ולבכי בלי קשר לסיבה רציונלית ("ואם אני בוכה – זה לא אומר שרע לי… ואם אני צוחק – זה לא אומר שטוב לי"), דומני שהתוכן הזה סימן מהפכה בפזמונאות העברית דאז, שעסקה או בעצב בגלל משהו טרגי מקובל (אהבה נכזבת, מוות במלחמה ושות') או בשמחה מובנת מאליה (לרוב כללית מאוד, כמו אור שמש, אהבה, חגיגה או שמחה לאומית כלשהי). אני זוכרת את ההפתעה המלבבת שהרגשתי לשמוע את הלגיטימציה הזאת ניתנת לדור שלנו ככה בראש חוצות. ואם טעיתי – תקנו אותי בכיף

  2. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אובסס‏

  3. הייתי בת 16, כשהסדרה שודרה לראשונה בטלביזיה, בשחור לבן הכי צבעוני, כמעט פסיכודלי.
    עבורי זו היתה הצצה ראשונה "ממשית" לעולמם של המבוגרים [גיל 16 של אז זה ה-12 של היום] .
    ציפיתי בכליון עינים במשך שבוע שלם לעוד פרק בסדרה [מי היה מחזיק מעמד היום שבוע שלם…?]
    הילית קטמור היפהפיה, זו שאהבה להתמזג עם האדמה או הטבע זכורה לי, כי כל כך רציתי להיות כמוה…
    לימים, העלו בשידור חוזר את הסדרה ושגו שגיאה איומה, כשקיצרו אותה. אולי כדאי להשאיר נוסטלגיה כפי שהיא, במקומה הראוי, בזמן.

  4. פינגבק: נגנז בגנזך 17.01.2014: פסיכומטרי, קלאסיקה ישראלית, ערבי שירה בפאבים, מנחם זילברמן, חוק הנאצים ועוד ועוד – ניימן 3.0

כתיבת תגובה