ארבע שנים ביפו

מה זה אומר, ששכחתי לציין ב-17 בינואר שאני סוגרת ארבע שנים ביפו ונכנסת לשנה החמישית?
על מנת לא לחשוב מחשבות מפחידות מדי אומר שזה בגלל שכל משאביי הרגשיים והאחרים נתונים לדבר אחד, הסרט שלי.
הגעתי לפה כי הדירה בה גרתי, בצפונה המרכזי של העיר, נמכרה, והבנתי שאין שום סיכוי שאקבל תנאים כה נאים ומצוינים במקום אחר בלב העיר, בו גרתי כמעט כל חיי הבוגרים.

ביפו היה אז רק חול וחול, ורק הרפתקנים אמיצים עברו לפה. טוב, לא נכון, סתם אני מאדירה את האקט הדי פשוט הזה, אבל ללא ספק מאז שעברתי לפה (לא בגללי כמובן), לגור ביפו הפך לדבר הכי טרנדי בתל אביב, כלומר חוץ מלעבור למצפה בגליל או לברלין.

אני כבר לא יכולה לומר שלגור פה זה זול יותר מאשר בתל אביב, אבל כשלעצמי נצמדתי לאותה דירה בה אני גרה מהיום בו חציתי את הקווים ולא זזתי ממנה. יש המכנים אותה הצוללת, או הבונקר, אבל אני חשה בה טוב. היא מתאימה לי ואני לה. החיים היו קשים יותר אלמלא היה לי קטנועון פושפושון, כלומר ספק אם הייתי יכולה לעשות ההגירה לפני הולדת הקטנוע.

אם לשאול מה הכי יפואי בי, הרי שזו חיבתי לטיילת, המשמשת אותי לנשימת אוויר צח, להליכה ולקצת ריצה. היה וישאלוני: איפה לאכול, מהו החומוס הכי מהמם? ומה יש לך לומר על פריחתו של שוק הפשפשים? לא תהיה לי רבע תשובה. שני האירועים המסעירים קולינרית בחיי היפואיים בשנה האחרונה הם שהפכתי למעריצה של אבו חאסן והמסבחה שלו, ושפתחו בשכונה טיב טעם, מקום שהפך מקדש עליה לרגל עבורי, בימים בהם אני מחפשת שעשועים והרפתקאות קולינריות חדשות (תערובת פיצוחים מהפכנית).

לא מזמן הזכירו לי את השיר טיול ליפו של שלום חנוך, שהיה נערץ עלי באייטיז (מתוך אדם בתוך עצמו, 1977).

נראה לי שהיום המילים שלו לא היו עוברות ככה בדממה:

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית/ קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון/ מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים/ עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון
עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות/ היתה שמה אחת, ממש על המשקל/ הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע/ קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל/ אווו… הכניסה אל הסל.
המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו/ החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד/ ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו/ הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד/ טי טי טי טי בדרך לאיבוד.
ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם?/ ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה/ פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם/ הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה./ אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל/ ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס/ מותק את יודעת, לא חשוב התוכן/ העיקר הצוות ו…איכות הפיפס/ או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס
כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע/ מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה/ הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה/ כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה/ טי טין טי טי כן כן כן, כן זרקתי/ כן כן כן כן… כן זרקתי
פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת/ הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים/ אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת/ בעיקר מאנשים מפורסמים/ כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו/ דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה/ לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם/ ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה/ או או או או עובד על חתיכה
כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם/ כמוני וכמוך טפשים מטופשים/ בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם/ ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית/ טי טין טי טי/ כן כן כן כך חשבתי/ כן כן כן כן כן כן חשבתי
כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך/ נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה/ החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת/ הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה/ כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם/ דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה/ פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם/ ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה/ או או או או, עם או בלי סיבה
כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ/ ואני יודע שהכל זמני/ יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה/ פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם/ טי טין טי טי/ כן כן כן כן שמעתי/ כן כן כן כן כן שמעתי
יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית/ קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון/ מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים/ עליתי על הקורקינט/ כן על הקורקינט/ כן על הקורקינט עליתי/ פתחתי את הרדיו – סגרתי…/ וכך נשארתי…/ העיקר הצדק…/ חזרתי…/ עוד פעם התלבשתי…/לתפוס איזה שמים…/ זרקתי…/ ראיתי שם חבר נשוי…/ חשבתי… /קצין צעיר עמד שם…

– עשר דקות שיר? איפה נשמע דבר כזה? יש עוד שיר ישראלי באורך הזה? יש מפיק מוזיקלי שהיה מאשר דבר כזה היום? יש עוד אנשים שמסוגלים להקשיב לשיר בן עשר דקות?
– רואה את הנולד: על קורקינט ליפו? מתל אביב? מי היה מאמין. ואילו היום, קורקינטים חשמליים צצים בכל מקום שרק אפשר, בטח שאפשר להגיע איתם מת"א ליפו בלי להזיע לשנייה. הוא גם כותב "עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון", ואכן לקורקינט בן זמננו יש ויש הילוכים.
– חמש דרמות עם נשים חולפות ביעף בשיר: האחת, מהמכולת, שהוא נועץ מבט בשדיה (או בשפת 2014: מטריד). השנייה, ביפו, אותה לא הכיר שנייה קודם, מעניקה לו הכנסת אורחים נאה וחד פעמית, מצ'יפס ועד בכלל. עם השלישית הוא עובר תאונת דרכים קלה, עם הקורקינט שלו והם מחליפים פרטים. המשך יבוא. הרביעית היא אישה מוכה ע"י חייל ברחוב. אנשים מסתכלים, הגבר המכה הולך, וזהו. עם החמישית מתחיל החבר הנשוי שלו.
תל אביב, שנות השבעים. היום איש לא היה מעז לכתוב מילים שכאלו מבלי לזכות בנחת זרועה של הרשת. במרכאות או בלי מרכאות.
– אוכל: צ'יפס, גבינה חצי שמנה ותירס חם. כמעט צנע. מי צריך יותר מזה.
– סמים: המשטרה עוצרת, מחפשת עליו סמים. למה? כי המשטרה פוחדת מאנשים מפורסמים. אף שהשיר כולו נשמע כטיול וטריפ ומסע, לא מצאו עליו כלום. נו, הכל כבר בפנים.
– מודעות עצמית: "פתחתי את הרדיו, שמעתי את עצמי שם", ארס פואטיקה: אני שומע את עצמי ברדיו וכותב על כך שאני שומע את עצמי ברדיו, למעשה כל הטיול ליפו הוא כדי שאוכל לכתוב על כך ולאחר מכן לשמוע את עצמי ברדיו. וגם ההכרה בכך שהוא סלב: בזכות זה פתחה לו האישה  את הדלת, והנהגת החליפה איתו פרטים?
– ביקור חולים: למעשה הוא נסע ליפו כדי לבקר חבר שלו שם, חבר שהלך לאיבוד, אלא שהחבר לא היה. הוא הלך לאיבוד כאמור.
– ביקורת חברתית: וזה מה שהכי אהבתי בשיר, לגלוג על רעיון החתונה, עניין שאני דבקה בו כל חיי. בהחלט מצאתי בו נפש תאומה.
– והטיול ליפו: פסגת החלומות, הנוף האורבני, שיר אהבה לתל אביב וליפו. הייתי מאז המון פעמים ביפו, כשהשיר תמיד בירכתיי ראשי. ואז, סוף סוף, עברתי לגור פה.
– מעניין אם שלום חנוך מגיע ליפו, על קורקינט או בלעדיו, ואם הוא מכיר את הטיילת המושלמת. אני לא יודעת לשחזר איך נראתה יפו בזמן יום הטיול ההוא שלו. אולי יותר פראית, פחות תיירית, יותר מג'ויפת. וכמה אנשים זוכרים את השיר, מקשיבים לו, מזמזמים אותו בעודם עומדים בתור האינסופי של המכוניות בשבת, מת"א בואכה כיכר השעון.

ארכיון:
– חודש ביפו.
– שנה ביפו.
– שנתיים ביפו (ותמונות של כלות ועורבים).
– שלוש שנים ביפו – כנראה שלא כתבתי פוסט. ממממ. מעניין.
התנצלות:
מתנצלת בפני כל מי שקיבלו אתמול מייל מהבלוג המודיע על פוסטים חדשים. אין לי מושג למה זה קרה, זו מערכת אוטומטית, והיא אמורה להיות חכמה יותר ממני.