ביום הזיכרון 11.5.16 הסתיים מסע של חמש שנים וקצת: התחקיר שלי בעקבות מותו המיותר של דוד שלי בבסיס חיל היום באילת ב-29 במרץ 1957. הסרט כדור בגב מוכן והוא שודר בערוץ 2 בצהריי יום הזיכרון, אחרי שכמה עשרות אלפי ישראלים חזרו מהטקס הממלכתי בבתי הקברות בכל רחבי הארץ, אחרי שעמדו כבכל שנה חצי שעה בשמש מאי הקופחת ועוד שעתיים בפקקים לכל צד. הם עמדו ליד קברים מוכרים, ישנים כחדשים, שמעו את מטחי הכבוד ואת דבריהם החלולים של הפוליטיקאים המקצועיים. הייתי רוצה להכיר את האנשים שכותבים להם את נאומי הסחי האלו, לשאול אותם מה עובר להם בראש כשהם קולדים את המילים הללו.
מחווה לאותם פוליטיקאים ממלמלים יש על רולר הקרדיטים בסוף הסרט. מיקס מנאומי הפוליטיקאים שאספתי במשך כמה שנות ימי זיכרון בקריית שאול. אל תחמיצו.
נסיבות מותו של הדוד שלי, בנימין למפל, תלמיד ישיבת חב"ד שהתגייס לצבא, היו "פליטת כדור של חברו ליחידה", זה כל מה שידעה המשפחה. יצאתי לבדוק מה קרה שם ולמה והאם יש סיבה שנער בן 18 ושבוע ימות ככה סתם כאילו כלום.
זה לא היה קל.
יש סרטי Low-budget ויש סרטי No-budget. כדור בגב שייך לקטגוריה השנייה. יצרתי אותו במו ידיי, עשייה שהשתרעה כאמור על פני חמש שנים.
תחקיר, הפקה, צילום, תסריט, בימוי, קריינות: אני.
נסיעות ברחבי הארץ: אוטובוסים ורכבות. רכיבה לקריית שאול פעמיים בשנה: הקטנוע שלי.
לא מתוך בחירה התנהלה ההפקה הספרטנית הזו כך אלא מאחר שהסרט לא קיבל שום תמיכה, אבל אני הייתי נחושה לעשות אותו. מקווה שתמצאו 26 דקות ו-4$ כדי לצפות בו.
תודה לכל מי שעבדו איתי על הבאתו לחיים של כדור בגב, העורך אליאב לילטי, המלחין עודד זהבי, עורך האונליין אביב פרס, העורך הגרפי ערן מושקטל ועורך הסאונד אורי גלאון.
עדכון: אפשר לרכוש דיוידי של הסרט ואו להזמין אותי להקרינו ולספר עליו.
הסרט מתאים לכל גופי צה"ל, למכינות צבאיות, לחטיבה העליונה בבתיה"ס התיכוניים ולכל אדם בוגר החי כאן אי אלו עשורים.
כדור בגב from dvorit shargal on Vimeo.
לא אובייקטיבי, אבל היי…..יש לי די הרבה שעות ע הסרט הזה, סרט מצמרר. חשוב. כמעט הכרחי. בעיקר בגלל המקריות, העליבות, האוטומטיות שמובאים בצורה מתוחכמת רגישה ומכמירת לב. אל תחכו לאורי קליין (הוא לא יצפה). מומלץ מאד.
הייתי צוחקת אם זה לא היה עצוב. ד"ש לאוריל'ה. ולרוגל.
תודה רבה!
ערב קודם שודר בערוץ אחד גבב של סיפורים שלא ייאמנו על טעויות ותקלות, קרי תאונות, שאירעו בצה"ל לאורך השנים. מאחורי כל סיפור כזה אבלים אנשים, אמהות, אבות ובני משפחה אחרים. השכול המוסרט, סיפור אחר סיפור היה קורע לב. לא קלישאה. יללתי את עצמי לדעת, מבכה את הסיפור האישי שלי על אהוב נעורים וכך מבושלת בתוך כאב בטמפרטורת רתיחה צפיתי בסרט שלך שחתם בי מנה צרובה נוספת של צער ודמעות. וכל הסיפורים של יום האתמול עלו והתערבבו ובכולם התגלו אותם המוטיבים – חדלון, אי-הבנות, רשלנות וטיוח. אפשר לומר שלמדתי שיעור מר על מורשת התאונות הצה"ליות. על אף השנים שחלפו, הסרט שלך נוקב בנשמה מפני שהוא מוכיח שאין לשנים הללו משמעות; התעלומה בעינה עומדת, הכאב לא פג, המידע שנאסף לא הפחית במאום את כובד המשא. וטוב שהסרט נעשה, עם כל הקושי והיעדר התמיכה. הצגת היחיד המרגשת של אמא שלך, שנחשפה בראשונה אל הקצוות הפתוחים העצימה את הסיפור שלא נגמר ולא ייגמר לעולם עבורה. תודה לה ולך.
תודה רבה ניצה היקרה