מלך הסלים 2020

אני לא מראיינת הרבה קולגות באריכות, להנאתי, אבל במקרה של אלון ויינשטוק זה אחרת, כי יש לנו שני דברים מהותיים משותפים: שנינו נולדנו וגדלנו בפתח תקווה ושנינו יוצרי דוקו עצמאי. על החלק הראשון של המשפט התגברנו, בערך, החלק השני הוא החיים עצמם. אלון עוסק בקולנוע כבר 20 שנה, אני רק עשור. אלון רב פעלים; היה מאמן כדורסל, עיתונאי, עבד בצ׳יינג׳, יש לו חדר עריכה, הוא יוצר סרטים ויש לו גם נכס אותו הוא משכיר. אני מתפרנסת רק מקולנוע בעשור האחרון, תוך ריקון מוחלט של אוצרותיי הכלכליים וגלגול חריט הכסף שלי מסרט אחד למשנהו.

ועכשיו הסרט החדש של אלון, למה אני לא שחקן כדורסל, מוקרן או מוסטרם, או איך שלא קוראים לזה בימינו בפסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק ת"א. הסרט הוא סיפור החיים של אלון מהיום שהתאהב בכדורסל ועד כמעט ימינו. אני חושבת שהוא כן שחקן כדורסל, אבל מה זה משנה מה אני חושבת.

הדוקו הארוך, שעה ו-50 ד', מחולק לחמישה פרקים, לפי שם הסרט. כל מילה פרק.
אני לא מתכוונת לכתוב פה ביקורת קולנוע. אגיד רק שחשבתי על הסרט לא מעט אחרי שצפיתי בו, וזה, מבחינתי, הקריטריון לשאלה אם סרט מוצלח. זה מה שאני רוצה שיקרה גם לסרטים שלי: שאנשים יחשבו עליהם אחרי הצפייה. ולכן, מיד אחרי שצפיתי בסרט ביקשתי מאלון ספונטנית להתראיין.

מה החיבור בין הסרט לבין הפסטיבל לקולנוע גאה?
"אנחנו חוגגים עשור לסרט זה גילה, זה אני על גילה גולדשטיין, מראשוני הטראנסג'נדרים בישראל ונתנו לי את אות יקיר הפסטיבל.
"אני מספר בסרט שכשהיינו בישיבה בכפר גנים היינו מתכנסים בערבים בחדרים ומתעסקים בעצמנו. כשהרב שמע על כך הוא ראה בעיני רוחו הומואים, איסור מן התורה, ובסוף אותה שנה העיפו מהישיבה שישה תלמידים וביניהם אני. בסופו של דבר זה הציל אותי כי יכולתי לחזור לשחק כדורסל בקבוצה בצורה מסודרת, מה שלא ראו בישיבה בעין יפה.
"הסרט עוסק בחופש, בביטוי עצמי ובאמירת מה שחשוב לך. ובזה עוסק גם הפסטיבל הגאה. ויש עוד סיבה, אח שלי, שי כרם, הוא המנהל של אייקון הקהילה, דנה אינטרנשיונל, מזה 20 שנים. שי מופיע בסרט וחלק נוסף שלי באהבת הלהט"ב ובהרגשת השייכות שלי אליהם בא ממנו.
"וגם, להיות דתי ולעזוב את הדת זה תהליך שמשאיר אותך חצי-חצי. קצת כמו טרנס. גילה הייתה אומרת לי : אבל מה אתה רואה, אישה? גבר? היו לה חששות".

איך התחלת/ החלטת ליצור את הסרט למה אני לא שחקן כדורסל?
"ב-1998 קנו לי מצלמה. מיני די.וי 3ccd. בלימודים בקמרה אובסקורה, שהחלו ב-1995, לא הייתי בין הצלמים. לא התקרבתי אליהם. הם היו טכניים כאלה וגבר-גבר וזה לא הרגיש לי נוח. הרגשתי שבאתי לספר סיפורים ואלמד תחומים נוספים בקולנוע.
"עם זאת, התחלתי לצלם במצלמה החדשה את המשחק האחרון שלי, שמופיע בסרט. ב-1999 צילמתי ריאיון עם חבר שלי, חגי שטראוס, אחרי שחתם לי כעד ברבנות עם החבר הטוב שלי, אורי הריס ז״ל. בסוף הסצינה לא נשארה בסרט, אבל הריאיון כן. ב-2002, כשגרתי ברח' ג'ורג' אליוט, ליד שינקין, נערך טורניר כדורסל שכונתי, טורניר המכולות, ואז החלטתי שאני רוצה לעשות סרט שיספר מה מנע ממני להיות שחקן. בסופו אניף את הגביע. החלק הכי חשוב, לב הסרט 2004-5, הוא צילומים עם רועי רוט (צילם את "מָנָאיֶיכּ", "שטיסל", "הפרלמנט" ועוד).
"התגרשתי מאישתי הראשונה, גילי, ב-2003, אחרי שהיינו יחד שש שנים (מתוכן ארבע נשואים). זה היה עצוב. הבנתי שאני חייב לשנס מותניים ולעשות את הסרט הזה.
"עד 2010 היו לי שלושה סרטים פתוחים: עמוס וטחינה, זה גילה, זה אני ולמה אני לא שחקן כדורסל. כיוונתי לעשות סדר ולסיימם אחד-אחד וכך היה. העריכה של 'למה אני לא…' – 500 שעות חומר גלם! – נמשכה עשר שנים ותוך כדי עשינו, הדס קסטנבויים, העורכת שלי ואני, עוד סרט זיכרון והמון קליפים. יעל ליבוביץ עזרה לי כשהדס הייתה בחופשת לידה וחתמנו את הסרט. אפשר היה להמשיך להתעסק עם הסרט עוד חודשים, אבל החלטתי ש'די, מספיק, בן אדם'".

היגשת אותו לקרנות קולנוע ולגופי שידור?
"ברור, לכולם. לא היו מעוניינים. חציתי את האוקיינוס בשחייה, הגעתי לארץ בהליכה. היו הרבה שלבים קשים. היה צריך הרבה אמונה וסבלנות. זה שהסרט יצא לעולם זה ההישג שלי. כמובן שאני רוצה שהוא יצליח ויהיה אהוב, אבל עצם שחרורו מוריד ממני נטל של 20 שנות מחשבה יומיומית עליו וגם נפטרתי מכל השאלות של כולם, 'מה, אתה עוד עם הסרט על הכדורסל?'".

מתוך "למה אני לא שחקן כדורסל"

כמה עלה הסרט בסופו של דבר?
"בערך 400,000 ש'. תחלקי לעשרים שנה ולחודשים ויוצא סכום סביר, 1,666 ש' בחודש. סכום פעוט להוציא על מה שיקר לך. הייתי חייב לספר את זה, להוציא את זה, לעשות מזה סרט, בלדה, שיר".

לאבא שלך הייתה חברת ביטוח. עבדת שם כדי להתפרנס בימים קשים?
"עבדתי אצל אבי לסירוגין בהרבה תקופות בחיי. כבר בסוף הצבא החלפתי את אחי הגדול שנסע ללמוד בחו"ל. אחרי הלימודים בקמרה, בשנת 2000, הייתי עם רעייתי דאז, גילי, בהודו. מכיוון שלא היה לי אומץ וביטחון שאוכל להתפרנס מהקולנוע החלטתי שאעבוד אצל אבי ואנסה לשלב בין הדברים.
"חשבתי שאעבוד חמש שנים בחברת הביטוח שלו ואח"כ נראה. אבל היה לי קשה שם ובאיזשהו שלב התחלתי לעשות קליפים לחברה. הם היו מבסוטים ואני עוד יותר.
"עזבתי את הביטוח ב-2007 ועברתי לקולנוע. החברה נמכרה. היה לי חדר עריכה בבית, תענוג. היום יש לי חדר עריכה בבית אל על". 

הראייה שלך את פתח תקווה השתנה עם השנים?
"פ"ת נחמדה. נהייתה ההום טאון שנשארה מאחור. אני מלא נוסטלגיה אליה ולפעמים בא לי לעשות יום טיול בחובבי ציון. עבדתי בה כאמור כסוכן ביטוח הרבה שנים אז אני קשור אליה, אבל אני מאושר שעברתי לתל אביב. בכלל, ת"א הייתה נכספת לנו, הפתח תקוואים. קו 66, קו 51.
"היינו מורידים את הכיפה כשמגיעים לתל אביב ומקווים שאף אחד לא יראה אותנו. חוויות הדתל"ש. ביטוי ששמעתי לראשונה בשנה א' בקמרה מאושרה שוורץ. המחמאה שהכי אהבתי לקבל הייתה 'לא רואים עליך שהיית דתי'".

מה היחס שלך לדת היום?
"היחס לדת מורכב. תורת ה' תמימה. אנשים לפעמים לא משהו. 'דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום'. את זה אני לוקח היום. במשך שנים שנאתי את הדת ונהניתי לעבור על כל איסוריה כמעט. אי אפשר לעבור על כולם כמו שאי אפשר לקיים תרי"ג מצוות, אגב. הכעס והשנאה היו תמיד מעורבבים ברגשות אשם. האשמתי את כולם, אבל את ההורים שלי ואת אורח החיים שלהם היה לי קשה לבקר. אני נפגע בשם אמא שלי כשרוגל אלפר כותב על החבר הדמיוני של המאמינים. קשה לי היום לצאת נגד הדת כי אני יודע שיש בה צדדים יפים. ההתקרבות של עמוס, גיבור הסרט שלי, 'עמוס וטחינה' לדת, השפיעה עליי. ראיתי איך זה ממלא את עמוס בתוכן ובשמחה. זה מאוד משנה איך הגעת לדת. בכפייה או בהתנדבות. חג׳ג׳, שמשתתף בסרט שלי ומסביר לי דברים אודותיה, בא מרצונו. איש לא כפה עליו. אני הולך לבית כנסת בשכונה שלי ברחוב פרישמן מדי פעם. נהנה לקרוא את ההפטרה שלי. יש שם גם רב דינמי מאוד ומצחיק. וקהילה. רציתי רק לברוח מקהילה ועכשיו זה חסר לי. 
"אני אתאיסט יהודי. אוהב תרבות יהודית. בדיחות ביידיש. היחס לדת ולחינוך בכלל משתנה עם היותך הורה. התחתנתי שוב והחיים שלי השתנו לגמרי מאז שאני אבא. יש לי שני ילדים, בני 12 ועשר. פתאום הכל חוזר אליך. מה נכון ומה לא ואיך ליבי בתי תתלבש ותדבר״.

התחתנת בפעם הראשונה בגלל שהחבר הדתי שלך בסרט אומר לך יאללה תתחתן, תעשה ילדים?
"לא. הוא מדבר איתי, מודאג, אחרי הגירושין. הייתה לי חברה כשבאתי אליו ולא רציתי להתחתן איתה. לא ממש חשבתי על ילדים. רציתי עוד לגדל את הילד שבי. הוא גדל וגדל. כנראה שלא אהבתי אותה מספיק. נפרדנו והכרתי את ליאת אשתי המהממת וב-2008 התחתנו. נולדו ילדה ועוד ילד. אושר גדול. שינוי פסיכי בחיים. טוב לי, מעניין לי, חדש לי. מוזר. אתגרים משתנים. פתאום הילדים, הילדים. מה איתי?".

הילדים שלך צפו בסרט?
"ליבי צפתה בחצי השעה הראשונה, בנימין קצת פחות. הראיתי להם כל הקטעים שלהם בסרט והם אהבו. בנימין שיחק כדורסל בכיתה א' בהפועל תל אביב אך הפסיק. אנחנו משחקים יחד והוא משחק ממש יפה. הוא אמר שהשנה היה רוצה לשחק בהפועל כי יש ליגה. נראה. אני אשמח. הוא אוהב משחקי מחשב ויוטיוברים כמו כל הילדים בכיתה שלו והוא לא עושה הרבה ספורט. אבל אני מרגיש שהדוגמה האישית חשובה פה ואם אראה לו שאני עושה יותר הוא גם יעשה. אני חייב לתפוס את עצמי ולחזור לעשות פעילות. לא הבנתי שכשאמרו לי 'עד 120' שלא מדובר במשקל, ועכשיו אני צריך  להוריד במשקל וגם את הסוכר בגדול".

יש לך עוד סרטים בעבודה?
"למה אני לא שחקן כדורסל? היה פרויקט חיים ואני מאושר שהסתיים, כאמור. אשמח לעשות ממנו סדרה עם חמישה חלקים לפי מילות שם הסרט. יש לזה מקום לדעתי. היו לי הרבה תהיות לאורך השנים כיצד אצליח להביא את כל הדמויות ואת הסיפור האישי שלי ואת חבריי ובני משפחתי, שיהיה מאוזן ומחולק נכון בין כולם. המוסיקה המקורית של אלי סורני עזרה לי בזה. 
"התחלתי בעבר לעבוד על סרט על אמנים ישראלים מצליחים בלונדון; אורי גרשט, גידי רובין, צדוק בן דוד. אשמח לסיים אותו. זה יהיה אדיר. יש לי עוד רעיונות. בואי נראה שהבייבי הזה מתחיל ללכת ולגדול ולהגיע לאן שצריך להגיע. משם אמשיך הלאה". 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s