איך לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אני, דבורית שרגל, במאית ומפיקה,
מציעה צפייה ייחודית בסרטי "ילדי העולם" שיצרתי
ושיחה מלבבת לאחר מכן.

איך? כתבו לי לווטסאפ: 052-3512025
או למייל: dvorit.shargal@gmail.com
הצפייה כרוכה בתשלום-כפי-יכולתך-רצונך בביט.

על הסרטים:

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (50 ד')

סרט נוסטלגי מרתק וכובש לב בעקבות סדרת "ילדי העולם". מסע בלשי מפותל ולא ייאמן אחר הגיבורים הנעלמים של סדרת הספרים הבלתי נשכחים שצולמו בידי אנה ריבקין-בריק, נכתבו בחלקם ע"י אסטריד לינדגרן ותורגמו ברובם בידי לאה גולדברג. אלה-קרי הילדה מלפלנד, נוריקו-סאן הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד והגיבורים הישראלים מהקיבוץ ומהמדבר. באמת היו ילדים כאלה? איפה הם היום? (לבני 8-120)

"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" (46 ד')

המסע בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק נמשך. דבורית שרגל ממריאה לאפריקה כדי להתחקות אחר גיבורת הספר "סיאה הילדה מאפריקה". איפה סיאה היום? היכן צולם הספר? הוא באמת מתאר את היבשת השחורה? מה קרה למשפחה הגדולה שלה? מה עושה סיאה ועד כמה חייה דומים לחיי הנשים באפריקה? (לבני עשר עד מאה)

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (54 ד')

הרפתקה בלשית נוספת בעקבות הספרים המצולמים של אנה ריבקין-בריק. מסע פלאי ונוגע ללב בין שתי מאות, שלוש יבשות וארבע מדינות ונגיעה מטלטלת במעמקי הזיכרון. מה קרה ללילבס, רוכבת הסוסים הקטנה מהקרקס ואיפה מוקיהנה, ילדת הפרחים המתוקה מהוואי. הסרט חותם את הטרילוגיה המלבבת, הכוללת את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה!" (לבני 9-99)

דבורית שרגל מראיינת את דבורית שרגל

מהיתקלות אקראית בתקשורת המקומית גיליתי שאין אדם כמעט מבין תשעה מיליון אזרחי המדינה שלא רואיין לעת הפסחא. מצוקת המרואיינים קשה היא. כמו כן גיליתי שחלק משמות המרואיינים לא שמעתי מעולם. ואני דווקא מתעניינת מאוד בעולם האמיתי הסובב אותי.
ולפיכך, לרגל החג השני של פסח תשע"ט החלטתי לראיין את עצמי.
הריאיון יתפרסם גם ב"דבר הפועלת", גיליון 1 במאי😉

-הלו דבורית, מה עניינים? מה חדש אצלך?
"סביר, סביר. אני עובדת כל היום, לבד או עם העורך ומתכוננת להביא לגמר שני סרטים בעזרת השם ושמעון בחודשים הקרובים".

-אבל עכשיו חופשת פסח, את לא יוצאת לטבע, לראות נחלים בפריחה ופרחים בזרימה ופקקים בעמידה?
"אה, לא, מה קרה לך. גם לא נתב"גתי. אבל כל יום, לפני שקיעת החמה, אני קמה מהכורסה שעליה התיישבתי בחמש בבוקר ויוצאת להליכה בפארק עם מסכה על האף כדי לא להריח את המנגלים ומודדת צעדים בפדומטר. קשה, קשה לנשום אוויר צח בישראל בימים אלו".

-אוי, מסכנונת. רחמים. אבל מה הכוונה שני סרטים? הרי עשית מימון המון ל"רצח בצוללת" בינואר האחרון. אז מה זה שני סרטים?
"הסרט השני הוא סרט מוזמן שביקשו ממני ליצור. סרט פרטי הממומן על ידי מזמיניו, הנקרא 'הפרוטוקול של גלעד' ואספר עליו בהמשך".

–לא הבנתי. את עובדת על שני סרטים במקביל עכשיו?
"כן, בחודשים האחרונים שניהם בשלבי עריכה מתקדמים, אז אני עושה סוויץ' בראש בכל פעם שאני עוברת מסרט לסרט. ולשאלה הבאה שלך, זה ממש לא קל, בעיקר כשאני גם המפיקה הראשית והמפיקה בפועל ועוזרת ההפקה וכו וכו וכו עוד מיליוני תפקידים בשני הסרטים בכל המערך הזה".

-מה מצב הצוללת?
"סבבה. בדיוק אתמול קניתי תמונות מסוכנויות צילום, מה שערער את התקציב הדל של הסרט לגמרי. אבל אין ברירה.
"בשבועות האחרונים אני עובדת גם על התרגום מדנית של סצינות שונות. זה כל כך מסובך, שקשה לדמיין אפילו. זו מין שפה כזו, מהקשות בעולם, שאני לא מבינה בה מילה, חוץ מאשר כשהדוברים אומרים "פיטר מדסן" (בעצם לא מדסן, אומרים מאאסן) או "קים ואל". היא פתלתלת באופן לא ישוער, עם תחביר בלתי אפשרי וביטויים מוזרים מאוד למילים שבעברית יש רק אופציה אחת עבורן. מאחר שהמתרגם ישראלי וחי בדנמרק, אנחנו עושים פגישות תרגום מורכבות בשיחות טל' בשיטה שהמצאתי.
"הוא שומע וצופה און ליין איתי בקטעים דרושי התרגום, מתרגם לי בעל פה, אני אומרת לו איזה משפטים אני צריכה משם והוא מוצא לי את הטיים קודים המתאימים, וגם אומר לי מהי המילה הראשונה והאחרונה, כך שאוכל לכתוב לי רצף של אותיות, שנשמעות בערך (כי אין מקבילות הגייתיות בעברית) כמו המקור, כדי לא לטעות".

-הצעת את הסרט לקרנות קולנוע? לגופי שידור?
"פחחח. מה נראה לך? ברור. אחסוך את התשובות המבישות".

-מה עם טרילוגיית ילדי העולם? אלה קרי, נוריקו, סיאה, דירק, לילבס? איך הצלחת ליצור טרילוגיה בשלוש שנים מהרגע שיצא הסרט הראשון לאקרנים?
"כן, זה באמת קסם, הדבר הזה. לשמחתי, כידוע איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (1) היה הצלחה, כך שהחזרתי את ההשקעה בו תוך שנה וכך יכולתי, ככל טייקון, לגלגל את חסכונותיי שחזרו אלי ולהשקיע אותם בסרטים הבאים, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (2) ואיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (3) ויחד עם מימון ההמון הצלחתי לשרוד את יצירתם, ולהגיע פחותויותר לאפס מבחינת משאביי הכלכליים, לא גרעונות ולא יתרונות, אם לסכם את כל השנים האחרונות".

-למה טרילוגיה? הסרט הראשון לא הספיק?
"כי נכנסתי לנעליה של אנה ריבקין-בריק, רציתי לדעת עליה יותר, כמו גם על הגיבורות האחרות. וגם חשבתי שאם ספילברג יכול לעשות את זה עם 'בחזרה לעתיד' גם אני יכולה".

-אפשר לצפות בסרטים עדיין? בכל זאת, אאקוקל"ס כבר בן ארבע וחצי וגם אחיו הצעירים בני כשלוש ושנה וחצי. לא פרק זמן שסרטים מחזיקים מעמד בסיבוב ברחבי הארץ
"עם דוקו זה קצת אחרת. מאחר שממילא הסרטים האלו אף פעם לא היו סרטי קומפלקסים, הסיבוב איתם הוא יותר ארוך. סינמטקים, מתנ"סים, קיבוצים, ספריות.
"כלומר, אפשר להזמין את הסרטים יחד איתי לצפייה בכל רחבי הארץ. אני תמיד שמחה להגיע איתם לכל מקום.
"ההקרנה הבאה של אאקוקל"ס תהיה ב-29 במאי 2019 בפרויקט 'דוקומנטרי בשפירא'.
"בנוסף, יש גם דיוידי של הסרטים ואפשר לרוכשם לשימוש פרטי. תומכי מימון ההמון של הצוללת כבר קיבלו אותם הביתה מזמן מזמן".

-את יכולה להסביר לי למה הטרילוגיה לא משודרת למשל בתאגיד השידור הציבורי, כאן? זה הכי מתבקש. האין המנדט שלהם להציג תרבות ישראלית?
"לא, אני לא יכולה להסביר, אבל את יכולה לפנות אליהם ולשאול אותם".

-אה, עשיתי זאת אבל יצאתי מתוסכלת מאוד. 
"טוב נו, כמוני כמוך. את הרי האלטר אגו שלי".

-את כותבת בלי הפסק בפייסבוק. אבל למה אף פעם לא על חייך האישיים? את יודעת למה אני מתכוונת.
"אני כן כותבת, צריך רק לדעת לקרוא".

אלה קרי ונוריקו-סאן, לילבס ומוקיהנה בפברואר 2018

והנה הדו"ח החודשי. מה כתבתי בינואר 2018 בפייסבוק ואיפה יוצגו הסרטים בפברואר 2018.

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

8 בפברואר, 20:30, המועדון לחבר בעין ורד (אירוע חנוכת הספרייה החדשה של לב השרון).

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

קולנוע חן, רחובות

חמישי, 1.2, 8.2, 14.2 17:00
ראשון, 4.2, 11.2, 19:00 (בנוכחותי)
רביעי, 7.2, 14.2 17:00 (הקרנה אחרונה)

12 בפברואר, 10:00, הדו לשוני בב"ש

13 בפברואר, 08:00, בי"ס אביבים ראשל"צ

15 בפברואר, 19:30, מרכז קהילתי דב הוז, ת"א (דב הוז 16), אירועי יום המשפחה. למרכז יש סיפור יפה: עד המחאה החברתית ב-2011 היה זה בניין נטוש (אך יפה תואר), שהיה פעם "בית צעירות מזרחי" והשתלטו עליו הומלסים, נרקומנים וכו'. במחאה התבצרו בו המוחים והודיעו לעירייה שהם לא מפנים את המקום עד שיובטח להם שהמקום הזה יועבר לרשות ולתועלת הציבור. וכך הוקם בו המרכז המקומי, מרכז דב הוז. אז תושבי השכונה (שלא לומר תושבי המדינה) ואף מארגני המחאה והיזמים מוזמנים בסבבה. כרטיסים.

אפשר ורצוי, שלא לומר כדאי להזמין אותי לכל מקום ולכל סוג של אירוע: 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

סדנת קולנוע עצמאי

המחזור השני של סדנת הקולנוע התיעודי העצמאי בדרך: איך ליצור סרט דוקומנטרי כשכולם אומרים לך "לא". הסדנה תעסוק בכל מה שאפשר לעשות לבד לבד כדי להגיע בסוף למוצר המוגמר. הסדנה מבוססת על עבודה פרטנית עם המשתתפים: אנשים שמגיעים עם רעיון לדוקו משלהם, אותו נפצח ונקדם במהלך הסדנה, עם הנחיות עבודה מפורטות. לאחריה יוכלו המעוניינים להמשיך ביצירת הסרט העצמאי שלהם.

והיילייטס מהגיגי פייסבוק של ינואר 2018

–

לכל יוצר יש נקודה בה הוא מתעורר. אולי יש מי שנולדים יוצרים, אבל אני חושבת שהתעוררתי בסוף 2005, כשהבנתי שאם לא אקח את חיי המקצועיים בידיי ואחליט מה אני רוצה, אמשיך לדשדש באותו מקום בעשרים שנות העבודה הבאות בחיי.
נקודת המפנה הייתה תקרת הזכוכית או האסבסט, לא משנה איך תקראו לה. לא קיבלתי את התפקיד שרציתי ושברתי את הכלים: יצרתי את בלוג ביקורת התקשורת, ולווט אנדרגראונד (והכל נכתב בתולדות הימים, לא אחזור). אחרי כמה שנים של עבודת פרך הבנתי שאני רוצה עוד, רוצה להתקדם בעולם שיצרתי לעצמי, שכתיבה מסוג זה גם כבר לא מספקת אותי ושמגרש המשחקים שאני רוצה להגיע אליו הוא קולנוע.
למרות שתי שנות לימוד, עשרות שנות צפייה בסרטים, עשרים שנות עריכה בעיתונות וכשמונה שנות ביקורת קולנוע הגעתי לתחום הזה לוח חלק. לא ידעתי כלום. שום דבר על מנגנוני "התעשייה". לא הייתה לי שום דרך ללמוד את הדברים חוץ מאשר להתנסות לבד. וזה לא היה קל. הו לא.
וכך, בספטמבר 2010, אחרי כמה ניסיונות התנעת-סרק בהם גיששתי דרכי באפלה הבנתי שזהו, אני יודעת מה יהיה הסרט הראשון שלי, ולא רק זה, אלא שהסרט הזה ייעשה ויהי מה. הבנתי שאני חייבת להתקדם, להתחיל להשקיע את כל מרצי ומשאביי, לנתב את חלוקת האנרגיות בין הבלוג, שהיה אז כל עיסוקי, לבין הקולנוע. למדתי לבד לבד, בדרך הקשה.
ארבע שנים אחרי, בנובמבר 2014, הייתה הקרנת הבכורה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם על תולדותיו לא אחזור כאן.
אבל מה שמעניין זה מה שקרה בשלוש השנים הבאות. התברר לי שלא גמרתי את העבודה שלי על הנושא, על גיבורי ספרי הילדים, על אנה ריבקין-בריק, על הפענוח שלי עצמי בתוך כל זה. בעצם, תהליך העבודה נמשך, מסרט לסרט, גב אל גב, הייתי בתוך התחקיר, בתוך ההפקה, בתוך העניין.
וזו הסיבה שיצרתי טרילוגיה. צמא אדיר שלי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, לפצח את דמותה, ובעיקר את דרך עבודתה על ספרי הילדים המצולמים שלה. החיבורים והקשרים בינה לביני התרבו והלכו.
ביולי 2016 נולד אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ובאוקטובר 2017 איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
בהקרנת "לילבס" השבוע, בקיבוץ גלעד, עזרה לי אישה ואם לנסח את תשובתי לשאלה "איזה סרט מהשלושה אני הכי אוהבת". עניתי שזה כמו לשאול הורים איזה מילדיהם הכי אהוב עליהם, ושזו שאלה מאוד קשה, אז אותה אישה אמרה לי "כל אחד מהם מיוחד במינו וכל אחד אוהבים אחרת". ומיד אימצתי: כל אחד מהסרטים שלי מיוחד במינו, כמו הילדים שלכם וכל אחד מהם אני אוהבת אחרת.
אבל בגלל ש"לילבס" הכי קטן, הוא זקוק לי עכשיו הכי הרבה. ולכן אני מזמינה את כל העולם לצפות בו.  מה יש בו? כל מה שיש בשני הסרטים הקודמים, פלוס פלוס פלוס. בן זקונים, הרי.

–

בשבת, אחרי איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אמרה לי אחת הצופות "אני זוכרת ששמעתי אותך בתוכנית של רינו צרור", אמרתי לה: "או, זה היה ממש מזמן, כמעט שנתיים", ענתה לי: "יש דברים שנחרטים בזיכרון". חייכתי בשמחה.
אין לכם מושג כמה המילים האלו ממלאות אותי באושר. מבחינתי אושר זה כל תהליך העבודה על הסרט, כל נקודה ונקודה שמתקדמים בה. ואח"כ לצפות בו בפעם הראשונה כמכלול. ולתקן. ולשנות, ולכוונן. ולהראות לעוד מישהו מ"צוות צפיות מבחן" שיצרתי, ולעוד מישהו, ולחשוב. ואז זהו, להחליט שגמרנו, הסרט יכול להמשיך לשלב הבא, לתפור לו חליפה על פי מידתו, לקשט אותו בכל מיני נצנצים במובן הכי חיובי של המילה, שמעמיקים את הסיפור ומחדדים אותו ומבהירים.
מכירים את הסרט "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים"? אז זה. לסרטים שלי יש צוות קטן מאוד, שלא לומר קטנטן, הרולר נגמר תוך שנייה וחצי. בדידותו של הרץ משמשת כמטאפורה כבר עשרות שנים. דמיינו כמה זה טעון כשמדובר בקולנוע, הכי עבודת צוות שרק אפשר לחשוב עליה, כשהיוצרת הכי מזדהה עם בדידותו של הרץ.
אז בשבת, הפעם האחרונה של לילבס בסינ' ת"א. 5,000 חברים יש לי פה? מחכה לאחוז מהם. וגם למי שפספסו את הפרמיירה ואת שלושת החודשים האחרונים. מחכה גם לכם.
בצילומים מהסרט: 1. הרץ יוצא לדרך לבד, בעוד כל השאר עומדים בשורות במגרש המסדרים. 2. הרץ בסוף מסלול, שוכב על העלים ביער ועל פניו אושר עילאי: I did it.

–

אסף ברטוב: ובכן, לאחר שעקבתי במשך שנים מן הגולה הלא-כל-כך דווייה אחר יצירת סרטיה התיעודיים של Dvorit Shargal, והצטערתי על שאינני יכול לצפות בהם, הואילו המזלות להסתדר בשלשות והתאפשר לי (הודות לטיפ חם מ-Hila Bartov Levy) הערב לצפות בסרט השלישי בטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?", כאן בק"ק רעננה המעטירה. לא נותר לי אלא להצטרף באיחור אופנתי (?) למקהלה ולומר בפשטות: רוצו לראות.

הסרט שראיתי (השלישי בטרילוגיה, כאמור) היה מעניין, מרגש, שנון, אותנטי, אישי ומהודק. הן בסרט והן בדברי המבוא ובאחרית הדבר והתשובות לשאלות הקהל, ניכרה אותה תכונה של שרגל שאני כה מעריך: כבוד למלים ולדיבור בעל משמעות. בשום שלב, בסרט או בעל-פה, לא היה פטפוט, או התחנחנות וגם לא ארכנות, טרחנות, או הליכה סחור-סחור.

פשוט תענוג. היה שווה להתאמץ ולהגיע ישר מנמל התעופה (הערב נחתתי מסן פרנסיסקו).

–

ראיתי את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
ממליצה עד מאד ללכת ולבלות שעה עם Dvorit Shargal ברחבי העולם והזמן.
מה שהכי מקסים ומרגש בעיניי בסרט (וגם בקודמיו) זה שהבמאית יוצאת למסע בעקבות תהיות וסקרנות אישיות אבל מפגישה בעזרתן (ועם הרבה נחישות) בעצם את הילדות-ים מהספרים עם עצמן, עם משפחתן, עם העבר וההווה שלהן. ככה, צצה פתאום בחייהן ומציעה להם משהו שאף אחד אחר לא הציע להן לאורך כל השנים שחלפו מאז הצטלמו לספר ילדים.

–

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

–

–בית יד לבנים רמת השרון הוא אחד המקומות היותר מלטפים את הטרילוגיה שלי ואותי. הייתי בו לפני כשלושנים עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, הייתי בו לפני כשנה וקצת עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו והערב הראיתי בו את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
זו תחושה די מקסימה, שלא לומר מקסימה לגמרי, כשמי שמנהלת את המקום מאמינה בך ואוהבת את מה שאת עושה ומציעה לקהל שלה את שלוש המנות שלי, ראשונה, עיקרית ואחרונה, כארוחה מזינה.
-לפגוש את אותם אנשים שבאים שוב ושוב, כי הם רוצים לראות מה קרה אחר כך ומה עוד, להכיר אנשים חדשים שלא צפו בסרטים הקודמים ובאו לסרט הנוכחי, לשמוע את מי שצפו בשניים הקודמים אומרים שלילבס הוא הסרט הבשל מבין כולם, זו תחושה שממלאת את כל חדרי הלב והמוח בצמר גפן מתוק אורגני, כלומר מתוק ומזין ולא עששתי.
-אחת מהצופות אמרה לי שהסרטים שלי הם בעצם כמו השיר של אהוד מנור "מה קרה לילד" ("ימי בנימינה": "מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים/ שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים/ שספר כל נמש חרש ובחול נרדם/ מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?"), וזה כשעניתי לשאלה אחרת: אם אני נוסטלגית לשנים בהן גדלתי ומתרפקת על העולם ההוא. עניתי שלא, אני מתרפקת על עצמי, על הילדה שהייתי (כאמור ב"לילבס"). כלומר, גם ההשוואה לשיר, וגם השאלה הקודמת יצרו דיאלוג שהפך לשיחה מורכבת ביני לבין הצופים, וזה כל מה שאני צריכה בחיים. דיאלוג ועוד דיאלוג ועוד אחד.
-צופה אחרת שאלה אותי איך זה לחזור לשגרה אחרי כל המסעות האלו, ועניתי שזו השגרה, זו ולא אחרת, חיי מלאים בעבודה על הסרטים, בטיפוחם ובשיווקם ובהבאת הבשורה לכל מקום בארץ, זו פרנסתי, זו אהבתי, זו עבודתי וזו השליחות שלי, כמו גם המחשבה על הדבר הבא. אבל שלא תחשבו שאני לא מתמודדת עם שגרות שגרוניות כמו נזילה אימתנית בבית או עם המצבר של הקטנוע, אבל זה בשוליים;)
-אחרי האירוע המהמם (תודה רבה לאסנת!) חיכה לי חבר באחוות הטרילוגיה. מהי אחוות הטרילוגיה? כמה וכמה חברים שהפכו לחברים שלי בזכות הסרטים, שיוצרים עכשיו סרט משלהם, כי מעלליי שימשו להם תמריץ. מתברר שהוא ומשפחתו מתגוררים יריקה מיד לבנים, וכך כובדתי בתה ובעוגה (!) לפני המסע חזרה לסביוני יפו. 

–

ללאה גולדברג, שב-15.1 חל יום השנה הלועזי למותה, חלק גדול בפופולריות של סדרת ספרי ילדי העולם. היא תרגמה ועיבדה אותם לעברית. גולדברג הייתה מיודדת עם אנה ריבקין-בריק וערכה באותן שנים בספריית פועלים. בזכותה זכינו להתנאות בספרים המצולמים והשאר היסטוריה. ישראל, כזכור וכמו שאני אומרת בכל הזדמנות, היא המדינה היחידה בעולם שהספרים עדיין מודפסים בה ואהובים עד מאוד.
אז מה הבאתי? 1. מתוך מאמר שכתבה גולדברג ל"דבר הפועלת" ב-1954, כש"אלה קרי הילדה מלפלנד" היה פה להיט היסטרי (הספר יצא בעברית ב-1953 ובשבדית ב-1951). לא שהיום הוא לא.

—

מעדכנת שידידתנו, הפצועה היחידה בקרב על שחרור איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? השתחררה זה מכבר לביתה אחרי חודשיים במחלקה האורתופדית כתוצאה מנפילה במדרגות הסינמטק בפרמיירה (כל הפרטים).

–

ותזכורת מלפני שלושנים:

Baruch Coral:
שלום דבורית, היום ראיתי את סרטך על אלה קרי ונוריקו סאן ויצאתי מהסרט עם חיוך רחב, נפעם ונרגש, סרט מקסים וחמוד שעושה טוב על הלב וגורם לשכוח את כל האקטואליה. חבל שאת מבזבזת את זמנך על התקשורת ועל האקטואליה. תעשי טוב לעולם ולאנושות אם תעשי סרטים כאלו וכך תרבי אושר לבני האדם, ובכלל כדאי שתתמקדי בקולנוע, הרי היית מבקרת קולנוע, זה יותר מעניין מכל נכלולי הפוליטיקה. הסרט שלך נפלא וראוי לקבלת פרסים בישראל ובעולם. כל הכבוד דבורית

—

מההודעות שגורמות לי לקום עם עוד יותר עזוז מאשר ביום רגיל, מה שאומר שהיום אני מרימה את כדור הארץ ביד אחת ומגיעה לפסגת האוורסט:
"דבורית שלום! ראיתי את נוריקו ואותך בבית הכרם לפני כשבועיים ומאוד התרגשתי מהסרט. אני זאת ששאלה מה נתן לך כוחות מול כולם, כל מי שאמרו שזה לא ילך, ואמרת שבדיוק זה" (ש').

—

אם מאחרים את הרכבת של 23:26 מבית יהושע נשארים לישון בתחנה הפתוחה. אבל מזל, הגעתי בזמן ואני כבר בדרחזרה אחרי הבילוי בכפר הס שם הראיתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?.
המצאתי שיטה חדשה לשיחה. אני מספרת את הסיפור הידוע (לחלקכם) על הסרט ואז גם שואלת את עצמי את השאלות ששואלים אותי לרוב ועונה עליהן, ואז, והנה הטוויסט, אנשים חושבים עוד קצת ומעלים שאלות חדשות ואחרות וזה הכיף הגדול. כל הזכויות על הפטנט רשומות.
למשל מישהי אמרה שהפאן הפיטר פני שלי בסרט מאוד בולט ושאלה איך זה שגם הילדים מהספרים נשארו ילדיים בסרט? ומישהי שאלה אם הילדים קיבלו כסף על הצילומים ומישהי אחרת התעניינה איך מוצאים מוזיקה לסרט, באיזה שלב, ומישהו שאל אם אני לא רוצה להיות אנה ריבקין-בריק ולחקור ולצלם תרבויות אחרות. אמרתי, מה, אני כבר אנה ריבקין-בריק! ובסוף אימא של המארגנת נישקה אותי.

–

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

–

ב-9 במאי 2015 הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בקיבוץ גלעד. על הרפתקאותיי שם אפשר לקרוא פה, בשיתוף. ואילו היום אחר הצהריים אני חוזרת לקיבוץ גַּלְעֵד (בראשית ל"א, מ"ז) עם איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. אין לתאר כמה משמח אותי להגיע למקומות שכבר הייתי בהם עם הסרטים הקודמים, זה הכיף הכי גדול שלי. תחושת ההמשכיות מפכה בי ברון. אבל מה שהכי הסעיר אותי במבט עכשיווי בוויטרינה היפה שהכינו שם ב-2015: בחלון הימני אפשר לראות צילום ענק של מוקיהנה, ממהדורה מאוד ישנה, באנגלית, של הספר "מוקיהנה מהוואי", ובצד שמאל למטה, לילבס, רמז מטרים, שכלל לא ידעתי שיהפוך למציאות תוך שנתיים וקצת. מסעיר, לא פחות. אז חברים מיישובי מגידו/ רמות מנשה קצה כביש 672, היום, 3 בינואר שנה חדשה, בחמש וחצי, אחרי השקיעה, אני שם. עושה את כל הדרך ממעיינות ג'אפה.

….בחזרה מקיבוץ גלעד אליו שמחתי מאוד לשוב היום, שנתיים וחצי (!) אחרי שביקרתי בו עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אני מרגישה שהתבגרתי ודווקא באופן החיובי ביותר שאפשר ואני מגלה עוד ועוד תובנות, כמו בכל צפייה נוספת בכל סרט שלי, והיום באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. חד משמעית לספרים של אנה ריבקין-בריק יש דרך לתקן זיכרון שנעלם, שמתקלקל, שמשתבש עם השנים והאירועים השונים. יש להם, ולפיכך גם לסרטים, כוח מרפא. גם לדמויות בסרט וגם עבורי.
הזיכרון זה הנכס הכי חשוב שיש לנו, אמרתי, יותר מדירה, יותר ממכונית. אבל אתם חברים בקיבוץ שיתופי (מהבודדים שנותרו!), זה בטח לא אומר לכם כלום>>
החברים התקוממו:). אומר גם אומר.
שיתופי-שיתופי ועדיין אין כל רע בדירה ומכונית:)!
ופגשתי גם תלמידת כיתה א' בשם הדי, שיודעת מה פירוש שמה וגם מי זו הדי למאר וגם מארי קירי ויש לה בבית מלא ספרים על מדענים. כן כן. זו הדרך. אז אני מתחב"צת לי בסבבה למרות הבילוי הארוך מדי בצומת. רצ"ב אלבום תמונות מגלעד, שאני מקווה לחזור אליו בשלישית.

–

הנה הרשימה העונתית של ספרי ילדי העולם ע"פ נתוני המכירה בחנויות הספרים ובחנותי שעל גלגלים:). מקור: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. אין הפתעות:
1. נוריקו-סאן הילדה מיפן
2. אלה קרי הילדה מלפלנד
3. סיאה הילדה מאפריקה
4. לילבס ילדת הקרקס
5. דירק הילד מהולנד
6. נואי הילדה מתאילנד
7. גנט הילדה מאתיופיה
8. הרפתקה במדבר (אף שיש מחלוקת אם ספר זה שייך לסדרה, להגדרתי הוא שייך גם שייך גם שייך ואין על מה להתווכח).
בניגוד למחשבה הלכאורה רווחת, שמה פתאום ילדים יקראו את הספרים היום, כשהם טסים לחו"ל כל חנוכה ופסח וגם ראש השנה והחופשה הגדולה, ולא צריכים ללמוד על העולם מספרי ילדים בני שישים, מספרים לי מנהלי הספריות שספרי הסדרה כל הזמן, כל הזמן מושאלים. כמו כן סיפרה מנהלת ספריית הילדים בבית אריאלה בת"א ש"נוריקו" הוא הספר הכי נגנב. לא מגניב? 

–

בלי דעת, או מתוך ראייה נבואית, באמצעות כמוסות הזיכרון שלה בסדרת ספרי ילדי העולם, אנה ריבקין-בריק יצרה אסופה ביבליותרפית מושלמת. ב-2015 התארחתי ביום עיון במגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, שעסק במקורות השראה ובגיבורי ילדות.
שום קפיצה במכונת זמן באותו אירוע לא יכלה להכין אותי לדברים שיתבררו לי בעת צילומי הסרט השלישי בטרילוגיה (שלא היה אז אפילו בגדר רעיון), איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. עוצמת הנגיעה בעבר באמצעות הזיכרונות מהספרים, שהפכו למטה קסם מרפא עבור הדמויות, כמו גם עבורי, מטלטלת ממש.
הסרט הראשון עסק בחיפוש. הסרט השני במציאה. והשלישי בזיכרון ובפרידה. הסצינות פשוט צנחו מהשמיים, קובייה אחר קובייה והסתדרו בשורה. מזמינה אתכם לשמוע ולראות הכל-הכל…….

זכויות היוצרים ביצירה שלך או: האם אפשר להרוויח כסף מחינם? מיוטיוב ועד נטפליקס

בעקבות דיונים בפייסבוק כתבתי את הקטע הזה, ואני מביאה אותו גם פה, עם עריכה ועדכונים, כדי שלא יישטף בנהר הגועש והשוצף של הרשת החברתית. לתחושתי לבלוג יש חיי נצח ארוכים יותר. אה, מה זה הפרדוקס הזה, או שיש חיי נצח או שאין, לא? בטח בטח. אבל זה לצורכי הדגשה והאדרה.

דרמה קצרת מועד התחוללה בעקבות סטטוס שכתבתי על הפרת זכויות יוצרים ביוטיוב לאחד הסרטים שלי. הפרטים הטכניים לא מעניינים אבל הרוחות התלהטו (אוקיי, הרוח שלי התלהטה) ותוך פחות משעה הפכתי את הפוסט ל"פרטי". יוטיוב מצדם הסירו את הקישור הבעייתי אחרי כמה הסברים והודעות שנשלחו אליהם.

אבל אני רוצה להתייחס להסתערות התגובות המיידית בפוסט בפייסבוק, חלקן מאנשים שמעולם לא הגיבו לי, לא מכירים אותי ולא יודעים דבר על דרך העבודה שלי, אך זה לא מונע מהם להביע את דעותיהם המאוד נחרצות, המבוססות על עולמות תוכן שונים לגמרי ולהסביר לי שאני טועה, בלי לנסות לשמוע קודם או להבין איך בדיוק אני עובדת ומשווקת את הסרטים ובלי להבין שלכל מוצר יש ליצור את התוכנית המתאימה לו. אין תוכנית שיווקית אחת שמתאימה לכולם.

תגובות המומחים פה היו: מה קרה לך, עזבי, זה המשפך השיווקי החינמי, הוא יביא לך מאות אלפי צופים, את חיה את הכלכלה הישנה, את לא מבינה את המאה ה-21, גם רדיוהד נתנו אלבום בחינם וגם מישהי מפיצה את הספרים שלה בחינם. יופי! זה מה שהתאים לה. לכם. להם.

ובכן, אסביר שוב. מדובר במספרים אחרים. בעולמות אחרים. אתם חושבים מסות, סטטיק ובן אל וכאלו. הסרטים שלי, חיים ונושמים ומוקרנים, אינם כאלו. הם לא מיועדים למיליונים. והם עלו כסף. מאות אלפי שקלים כל אחד.

לא בכדי אינכם רואים כמעט סרטים ישראלים (דוקו או עלילתיים) המופצים ביוטיוב. כן, יש מקרים מיוחדים, למשל סדרה שקיבלה מימון מלא מגוף שידור ומקרנות קולנוע, שנעשתה בהון עתק (הכל יחסי, כן?) שכל יוצריה קיבלו את שכרם+, ועכשיו אפשר לעשות איתה מה שרוצים. מי הרוויח מהצפיות ביוטיוב? המפיקים? היוצרים? גוף השידור? באמת? כמה? איך? אה, מהפרסומות? שוב, חוזרת למסות. בהחלט היה מעניין לקבל מספרים, אלא אם כמובן הכל היה לשם שמיים ולהרביץ תורה בעם ומי צריך בכלל כסף.

לעתים גופי שידור מעלים רק פרק אחד מסדרה ליוטיוב כגריין, ואת השאר מוכרים ב-VOD. כן, אף גורם לא מעניק תוכן חינם סתם. המטרה: להרוויח מהחינם כסף.

אבל אני, אני מתפרנסת מכך שאנשים מזמינים אותי להראות את הסרטים ולשמוע אותי, או מהקרנות סינמטקיות. כן, אלו המקומות היחידים שהסרטים שלי מוצגים בהם. חלילה אני לא אומרת זאת בתלונה. זה המצב, ומכאן יצאתי לדרך. זו נקודת המוצא שלי.

כ-מו-בן שצריך המוני אזכורים של היצירה שלך בפייסבוק וביוטיוב ובטוויטר ואיפה לא? ברור! מי אמר שלא? אז אני מפיצה את שמעם של הסרטים בדרכי, בפייסבוק באופן יומיומי, בעזרת הקהילה המלווה אותם ובעזרת אחרים, ובטח שיצרתי טריילרים לסרטים שלי, המופיעים ביוטיוב ופתוחים לכל דיכפין שיכול לקחת אותם ולעשות איתם כרצונו ואני מפנה בהם אלי, קוראת לצופים להזמין את הסרטים. וכמובן שאני מעלה גם את כל הראיונות איתי לרשת וכותבת שוב ושוב ושוב על הסרטים. איזו שאלה? ללא ספק, ברשת אני מפיצה את מרכולתי, את הסרטים שלי. אבל מכאן ועד להנגישם לצפייה חופשית במלואם יש מרחק לא קטן.

וגם אותו מפיק שנזף בי שהסרטים שלי ייעלמו כגשש החיוור אם לא אציף אותם להמונים ביוטיוב, כי גם הגששים נאבקים על זכויותיהם, מה הוא יודע על דרכי עבודתי? על העבודה היומיומית שאינה נגמרת, כבר שלוש שנים, שאני עושה בהפצת הסרטים ובשיווקם? ומה הקשר בין הגשש לבין הסרטים שלי? האם הגששים מפמפמים את יצירותיהם ברשת כמוני, כמה פעמים ביום, בכל צורה שהיא? ברור שלא! האם היצירות של הגשש חיות, מוקרנות, מונגשות, מדוברות, נמכרות היום? לא!
והאם כל הסרטים והסדרות שלו, של אותו מפיק, מופצים בחינם ביוטיוב? מה פתאום! לא ולא. אבל להשיא לי עצות שלא מתאימות לד.נ.א של הסרטים שלי, זה כן.

הוסיפו לכך עובדה אלמנטרית שכל מפיק צריך לדעת: ברגע שהסרט שלך מופיע ברשת אי אפשר למכור אותו לשום גוף שידור או לשגר אותו לשום פסטיבל. כן. בשום מקום מעולם. איך אפשר להתעלם מפרט כל כך משמעותי?

כמה יוצרי קולנוע עושים סרט אחר סרט מהכסף הפרטי שלהם? כמה? עליכם להבין שוב: אני מתפרנסת מהקרנות הסרטים ומשיחות עליהם. ולא, אנשים לא יצפו בסרט ביוטיוב ואחר כך יזמינו אותי תמורת סכום לא מבוטל לראות אותו שוב במתנ"ס המקומי ולשמוע אותי. זה פשוט לא יקרה.

הסרטים שלי חיים, בועטים ונושמים ואני משווקת אותם בכלים המתאימים להם ולי. חנוך לנער על פי דרכו? ככה גם עם כל מוצר שהוא.

כל משפכני השיווק החינמי חייבים להבין: לא הכל מתאים לכולם. כן, לפני עשור גם רדיוהד הוציאו אלבום חינם והרוויחו ים כסף כי למעשה *מכרו* אותו. אבל לרדיוהד יש מיליוני-מיליונים של אוהדים בכל העולם. ויש להם מכונת שיווק ויחצ משומנת שעולה הון-הון-הון. וחוץ מזה, עובדה, את האלבום של 2016 וכן את האלבומים שבין לבין הם מוכרים בכסף מלא.

הסרטים שלי הם ארט-האוס. השוק שלהם הוא לא השוק של רדיוהד וגם לא של הגשש החיוור, מיינד יו.

מאות אלפי בני נוער לא יגיעו לסרטים שלי. לא, היוטיוביסטים (כהמון) לא בנויים לאלה קרי ולנוריקו-סאן וללילבס ושות'. הקהלים שלי אחרים לחלוטין. ולא, אני לא אגיע למספרים שרק מהם מרשה יוטיוב להצטרף לתוכנית הפרסומות שלו.
כל אותם מעריצי המשפך צריכים ללמוד לתפור את החליפה המתאימה ללקוחות שלהם, לא לזרוק מנטרות שיווקיות בחלל ולספר איך המשפך השיווקי החינמי יביא לעליית ההכנסה באלפי אחוזים.

אכן, בני נוער ואו צעירים שצופים בלהיטים ההוליוודיים באינטרנט הולכים לאחר מכן למולטיפלקסים עם החבר'ה כדי לצחוק ולהתרגש וליהנות מהמסך הגדול. צריך להבין: סבבה, אבל זה לא קהל היעד שלי. הסרטים שלי לא מוצגים במולטיפלקסים ולא בטלוויזיה שלכם. הם מוצגים בסינמטקים, בספריות, במתנ"סים, בקיבוצים, במועדונים, בסלונים, בקבוצות סגורות. הם לא מתאימים להפצה חינמית.

זמן מה אחרי שכתבתי את הטקסט הזה קיבלתי מייל ממישהו.י, שיוצא.ת להעביר הרצאה בחו"ל לישראלים (ברור שבכסף, מי יטוס לחו"ל להעביר הרצאה בחינם)? וביקש.ה, פשוט כך, לקבל לינק לסרט שלי, כדי להרצות עליו ועל הדרך בה העולם נחווה בישראל של פעם. זוהי בהחלט הקצנה, למעשה שיא חדש, של "הכל ביוטיוב פתוח לכולם" (זה כמובן לא נכון, כפי שהסברתי לעיל). אבל הרעיון שאני יוצרת סרט, ומישהו יקבל אותו ממני בחינם כדי להרצות עליו ולקבל על כך כסף הוא בהחלט צעד דרמטי ומהפכני באותה כלכלת-חינם חדשה.

כלכלה ישנה? אני לא מבינה את המדיום? שיהיה. בינתיים מי שהחזירה את ההשקעה בסרט הראשון ויצרה עוד שני סרטים נוספים, ביחד טרילוגיה, זו אני.

תוספת, 2.12:

"תעלי את הסרטים שלך לNetflix, תרוויחי הון", היא עצה נוספת שקיבלתי. ובכן לא, זה קשה הרבה יותר. צריך: 1. הופעה מוחצת בפסטיבל גדול ונחשב 2. מפיץ ואו אגרגטור. ונניח שאכן (אין לי אף אחד מהפרמטרים, אבל נניח), מוכנים לשקול את נוכחותך בנטפליקס, צריך לשכנע אותם שבסרט שלך יש:
א. שמות גדולים
ב. נושא בוער
ג. צבא עצום ברשתות החברתיות שיפיץ אותו. כלומר, הכל זה שיווק שיווק שיווק. בעוד אני יכולה לעשות את הדברים בקטנה פה, בשכונה המצומצמת שלי, זה לא אפשרי באוקיינוס התוכן האינסופי.
בקיצור: אם נראה היה שעולם הסטרימינג נותן תקווה ליוצרי הדוקו העצמאיים, אז לא. הוא מתנהל בדיוק כמו הכלכלה הישנה. כן, יש יוצאים מן הכלל. מסכימה. והרי מה אני אם לא היוצא מן הכלל במובנים מסוימים, אבל המנגנון הזה גדול על מידותיי וכל עוד לא יימצא מפיץ שאמון על נטפלוקסים, אני נידונה לשלוח לנטפליקס הודעות ולא לקבל תשובה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

להזמנות ופרטים ורכישות והרצאות: dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.

עדכון: זה לא נגמר בטוב . סיכום. תגובת האיגודים. אני לא מאוד מופתעת.

–

סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.

–

במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.

 –

הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.

–

-ביס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".

–

-בערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.

–

לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.

–

ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20, החינוכית: דחו אותו.

–

הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.

–

גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.

–

קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.

–

שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.

כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

–

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:

מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.

המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:

…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..

כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?

משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:

צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).

רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.

הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.

לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.

את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בפברואר 2017 וסיכום ינואר

אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו

28.1, יום שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"

————
פברואר 2017

-4.2, 15:45, Sami Museum, Jokkmokk, "Where is
Elle Karii…"

12.2, 21:00, מושב לכיש, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

-12.2, 12:00, Where is Elle Kari and What Happened to Noriko-San
American Swedish Institute
Minneapolis, MN
A Twin Cities Jewish Film Festival PRE-festival event!

13.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
16.2, 20:00, קיבוץ המעפיל, "איפה אלה קרי…"
20.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
27.2, בי"ס הדמוקרטי הוד השרון, "איפה אלה קרי…"

הזמנות, שאלות, מיילים וטל' dvoritsh@gmail.com
052-3512025
שני הסרטים בסל תרבות ארצי ובפמי פרימיום (לשם עברו מתרבות לישראל)
כ"כ אני ספקית של משהב"ט, כך שאפשר להזמינני גם לשם

*ייתכנו שינויים בלוח ע"פ צו השעה

– אתר הסרטים של דבורית שרגל ותמיכה בסרט השלישי בטרילוגיה

ועוד עדכונים, מפייסבוק ומהחיים. סיכום אירועי ינואר 2017

• איך היה בעין ורד?
  כמו שאפשר להבין מהדרמה הטמונה בתמונה הירקרקה מקור, איש לא נסע איתי ברכבו לעין-ורד ואני קופאת עכשיו בתחנת הרכבת למשך 40 דקות. ככה זה. מה חבל שאין פה אולם/ חלל סגור, חלילה מחומם, לימות הקרה.
  מזל שאני שטופה בגלי החום מהקרנת "אפריקה!" בעין-ורד. היה אשכרה קסום.
  אחת התושבות הביאה איתה ארבעה תיירים מקוריאה שמצאה היום משוטטים במשעולי המושב. היא אספה אותם לביתה, ואף שביקשו רק מים ושקע טעינה לסל', האכילה אותם צהריים, הכינה להם מקום לינה בביתה ולקחה אותם הערב לצפות באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ולהכיר את סיאה שלנו. לא מדהים? רק בעין-ורד יכול לקרות דבר כזה.
  הייתי בעין-ורד עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ממש לפני שנה וחודש, טרום נסיעתי לטנזניה, ואנשים שבאו גם היום זכרו את כל סיפוריי.
  אחת הצופות סיפרה שהיא מפיצה את שמעי בכל רחבי המדינה והנה בזכותה אגיע גם ללכיש בפברואר.
  היא שאלה אותי אם לא משמינים במדינה שלי ואמרתי שאני חוסכת מפי כדי לפרנס את הסרטים;). בסוף שאלה – כי זכרה – אם הקטנוע מחכה לי בתחנה בת"א! למי עוד יש קהל כזה?
  מעין, כיתה ג', אמר שהוא רוצה עוד סרט. אמרתי לו שאני מגשימה משאלות ומקווה שיהיה עד סוף השנה. לא היסטרי?
  הצעתי לעינ-ורדיים לתמוך גם בסרט השלישי ואני מציעה גם לכם.
  אם לא טרמפ לעין-ורד וקיפאון באפס מעלות, לפחות עזרה בסרט:)
  ברררררר!
  

– באחת הפעמים האחרונות שסיפרתי על היטלטלותי בדרכים עם הסרטים, כתבה לי חברת פייסבוק שהיא רוצה לתת לי את המכונית שלה, בה אינה משתמשת. התרגשתי מאוד מהמחווה העצומה. באמת, אין דברים כאלו. אלא שלא יכולתי לקבל את המתנה כי אין לי רשיון על מכונית, רק על קטנוע ובנוסף אחזקה וזה, הופכים את הסיפור ליקר. אבל כאמור, זו מחווה מדהימה ונשגבת.

– רוצים לצפות ב"כדור בגב"? הנה, דרך "תרבות לפריפריה" (פמי פרימיום).

-סופסוף אזרתי אומץ לעשות סדר בניירות העבודה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תוך כוונה לזרוק את מה שאני לא צריכה יותר. בין היתר מצאתי את המכתב שנשלח לתומכים שצבט את לבי:) [בצילום]
להתראות בגיוס הקרוב: הסרטים_של_דבורית

-פגשתי אישה שצפתה באאקוקל"ס בקולנוע לב לפני שבועיים ורצתה להתייעץ איתי על סרט שהיא רוצה ליצור. זו לא הפעם הראשונה כמובן, ואני יכולה לציין בגאווה ששני סרטים כבר ממש מופקים בעקבות מפגש כזה איתי. אני מייעצת ליוצרים ככל שאני יכולה ונהנית מכך מאוד. מדובר ביוצרים עצמאיים שזה סרטם הראשון ואני שמחה שהצלחתי להניע את הדרייב שלהם. האישה שפגשתי היום כתבה ספר מדעי ורוצה להפוך אותו לדוקו. עד היום לא ידעתי דבר וחצי דבר על הסיפור ועל האדם שמאחוריו, אבל הסיפור שלה עניין אותי מאוד. הסברתי לה איך אני עבדתי ועובדת מעבר למה ששמעה בשיחה שלי עם הקהל אחרי הצפייה בסרט והצעתי את עזרתי בייעוץ, בשלבים הראשונים. לא, אני לא בעניין הפקת סרטים של אחרים, או בימוי משותף, כי אני מעדיפה ליצור את הדברים שלי, אבל אין לי בעיה לעזור ולתרום מנסיוני. אני מקווה שגם הסיפור היפה ששמעתי היום יתקדם לשלבי ביצוע. בלי קשר לסרט שלה, אבל עם קשר לשלי, האישה הביאה למפגש את הספר הזה, שהיא שומרת מילדותה ברוסיה. הוא הודפס ב-1965, כתבה אותו אסטריד_לינדגרן (את "בילבי" לא הכירה) והוא נקרא בעברית "קרלסון המעופף" (יש שלושה ספרים במיני סדרה) וברוסית, שם דמותו של קרלסון מאוד פופולרית, "קרלסון על הגג". בקיצור, רק המעז מנצח. זכרו זאת.


-12 שעות נמשך המסע לדרום רמת הגולן, לבי"ס שורשים במושב שפעם היה קיבוץ של השמו"צ, נטור. שכבת כיתות ג'-ד' חיכתה לי בהתרגשות, וכשהילדים ראו אותי מגיעה, בחצר הענקית והמדושאת, ניגשו אלי כמעט אחד אחת והציגו את עצמם ושאלו אם אני היא אני. כבר לא הייתי בטוחה בכך אחרי המסע הארוך מסביוני יפו.
שורשים, ביה"ס עם הנוף היפה ביותר בארץ (ממול: החרמון) הוא בי"ס מעורב, של ילדים חילוניים ודתיים, אליו שולחים ההורים את הילדים מבחירה. יש בו יום לימודים ארוך ובימי שישי לא לומדים.
הילדים האלו עברו הכנה ממושכת לקראת הצפייה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, למדו על הספרים וחיכו לסרט בקוצר רוח. רק אחרי הצפייה הראו לי שכתבו גם מכתבים לילדים מהספרים, מכתבים ארוכים ומפורטים, אותם יסרקו וישלחו לי בקרוב, כדי שאוכל להעביר לכל הילדים מהספרים. זה נפלא ומסעיר לראות ילדים שממש מרחיבים את אופקיהם בבית ספר וצוות שמשקיע בחוכמה וביצירתיות. שלוש ילדות גם הכינו לי את החוברת הכרוכה הזו, שפירקתי פה לשלוש תמונות. שימו לב למורה היושב ומנגן בגיטרה בהפסקה כשהילדים משחקים סביבו. איפה ראיתם דברים כאלו?
כמו פעמים רבות במפגשים עם ילדים היו להם שאלות מעולות, כמו איך נסעתי ליפן בלי שאני יודעת אם אמצא את נוריקו ולמה בזבזתי את הכסף שלי ואיך זה שצילמו ילדה עירומה במקלחת, והאם אהפוך את שלושת הסרטים לסרט אחד (!) והאם יוכלו לקבל את מספרי הטלפון של הילדים מהסרטים. אוסף נפלא ומובחר.
אחד הדברים ששמעתי היום שוב זה שהילדים אוהבים את ספרי "ילדי העולם" ממש מאותן סיבות שאני אהבתי: אפשר ללמוד על תרבויות רחוקות ולראות ילדים אמיתיים בעולם. כן כן, עם כל האינטרנט-שמינטרנט, אלו התשובות שקיבלתי.
—

---

—
– ב-8.3 יחול #יום_האישה_הבינלאומי. בעוד הוליווד תרה כבר עשרות שנים אחר במאיות ואחר גיבורות נשיות שאינן דמויות משנה החוסות בצל הגברים, שני הסרטים שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ובאופן אפילו מובהק יותר, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, עוסקים בנשים, בספרים שצולמו על ידי אישה אחת בלבד ונכתבו רק על ידי סופרות ויש בהם גיבורות, ילדות עצמאיות שעושות המון דברים לבד, כי הן יכולות. כי כל ילדה וכל אישה יכולה. וכל זה, לפני חצי מאה!
את שניהם יצרתי אני, בניגוד לכל הסיכויים, במאבקים אינסופיים ובתקציבי מינימום. רוצה לומר: אם את רוצה, את יכולה. הספרים המצולמים, כמו גם הסרטים, מעצימים נשים, לא מתייחסים בשום צורה לנשים כקורבנות, כמוחלשות, אלא כבעלות כוח, עוצמה שמצויה בהן והיא נפרשת ונחשפת באופן הכי גלוי שיש. שני הסרטים שלי הם הדבר המשמעותי ביותר שאפשר להראות ביום האישה (למעשה בכל יום בשנה 🙂). הסרטים חוצים קהלים, נשים מכל הסוגים, בכל מיצוב חברתי והשכלתי שהוא ימצאו בהם עוז נפש וחיזוק. אין שום צורך להכיר את הספרים לפני הצפייה. אני מגיעה עם הסרטים ומספרת עליהם.
להזמנות, פנו אליי במיידי והפכו את יום האישה אצלכן.ם למשמעותי.
הפיצו, שלחו קישור למנהלות כ"א, לרכזות תרבות, לנשים משפיעות בחברה.
#הסרטים_של_דבורית

– שלחתי ל-א', בכיר בתעשייה (תעשיית דבורית שרגל) קורט מחומר הגלם של חלק ג' של הטרילוגיה, "עד סוף העולם" (שם זמני. דעתכם?) וזו תגובתו:
-יפה מאוד. מתי הפרמיירה?
-חח. כשתמצא לי מימון.
-מה הבעיה? את לא שייכת לאיזה מיעוט? יש מלא קרנות, הקשת המזרחית, ארגון ניצולי התנועה הקיבוצית, לא חסר מימון.

– ביליתי עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו בספריה אזורית מנשה עם קהל חמוד באופן מרהיב, שצחק במקומות הנכונים ואני, איך אגיד את זה בלי להישמע פתטית? התאהבתי שוב בסרט, בו לא צפיתי כולה שבוע ויום.
כל פעם מדהים אותי מחדש להיווכח באנרגיות השונות שמביאים איתם הקהלים המגוונים המגיעים לסרטים, השפעת המקום והאווירה המתחלפת. וכמו שכבר אמרתי, כיף גדול. הייתי באזור בכמה מקומות: במענית (נדמה לי שזה היה הקיבוץ הראשון שהקרין את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?), בגן שמואל, בגבעת עדה, בבנימניה והקהל היום התחלק בין מי שצפו ומי שלא צפו בסרט הראשון.
אמרה אחת הצופות: "בסרט הראשון בכיתי, הייתי במתח, בסרט הזה ישבתי עם חיוך על השפתיים בגלל הדמות של סיאה". אחרת קראה שיר שכתבה, על גיבורי הספרים שלה (שכלל את גיבורותינו), אנשים שלא צפו עדיין באאקוקל"ס רצו לדעת היכן אפשר יהיה לראות אותו (לתושבי האזור, בקיבוץ המעפיל, ב-16.2). שני ילדים שהלכו עם אמא הביתה לפני שנגמרה השיחה ביקשו מהספרנית למסור לי שהיו עייפים, אבל יבואו לשמוע אותי בפעם הבאה. היום גם חנכתי את תחנת הרכבת קיסריה-פרדס חנה (כותבת מהרכבת) ונראה לי שאני כבר יכולה לסמן וי על כל תחנה ותחנה בישראל. איפה אהיה בהמשך? הכל ב #הסרטים_של_דבורית

– Aloha Dvorit, Tonight I watched the two documentaries you sent me! They were amazing! What a fantastic job! I can't wait for the third to be completed! I could feel your HEART in your work! The passion you have in honoring Anna Riwkin-Brick in these documentaries was overwhelming! I did not realize how popular these books were amongst the Israeli children! I can see the impact it has made on you as a child! Next time I am in Israel (which hopefully will be soon), we will have to get together as you said! Blessings to you, my dear friend, Dvorit! Shalom! & Shaloha! Maile

– מורים, הורים, מנהלים, מרצים, משתתפי חוגי בית, ארגוני נשים, מנהלי ספריות, מתנ"סים, רכזי תרבות בקיבוצים, קציני תרבות צה"ליים, בתי גיל הזהב ולמעשה כל אחת ואחד:
שני סרטיי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, שנמצאים גם בסל תרבות ארצי מופצים באופן עצמאי על ידי זו השנה השלישית. הם הוצגו ומוצגים בכל פורמט שהוא ברחבי הארץ לקהל מגוון במיוחד. הם חוצי קהלים, גילים ומגדרים ומגזרים. ללא יוצא מן הכלל.
אין צורך להכיר את הספרים כדי ליהנות מהסרטים.
גיבורי ילדות, הגשמת חלום, הכרת תרבויות אחרות ובילוש דוקומנטרי הם חלק מהנושאים העולים מצפייה בסרטים שלי.
חוץ מהעובדה שהצגת הסרטים לציבור זו פרנסתי, הכנסותיי משמשות רובן ככולן ליצירת הסרטים הבאים. כעת אני עובדת על הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית ילדי העולם, שגם הוא, כמו קודמיו, עומד כסרט עצמאי.
הפיצו, שתפו ושגררו לכל מי שנראה כקהל יעד (דא, לכולם, אמרתי), לכל מי שעשוי להתעניין ולהזמין.

– בשבת במוזיאון שאלה אותי ילדה אם כל גיבורי הספרים שהבאתי עדיין בחיים. אמרתי לה שככל הידוע לי, כן. מאז התברר לי שרוז, אחותה הקטנה והאהובה של סיאה, המוזכרת גם היא באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, מורה ואשת עסקים, הלכה לעולמה בגיל 50.

• גם אני הענקתי מתנה לזוג נתניהו. כן. אני. בינואר 2015, זמן קצר אחרי שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יצא לאקרנים וגרף את האומה, הגיע לביקור קצרצר בישראל ראש ממשלת יפן, שינזו אבה. הייתי אז תמימה ביותר וניסיתי להיעזר בכל מי שאני מכירה, כולל משרד החוץ, כדי ששינזו יצפה בסרט. הגעתי כבר לאדם שהיה הכי קרוב שאפשר, אבל נכשלתי. הסבירו לי כמה תהליך כזה הוא מסובך ומתוכנן זמן רב מראש. אבל היועצים דאז, המקורבים לרה"מיה, הציעו לי לשלוח את הסרט להשרה נתניהו ולרה"מה (בצילום של לע"מ עם אבה). מיד אימצתי את הרעיון, בטוחה שהסרט ידבר ללבם. לא היה לי ספק שהשרה קיבלה וקראה בספר בילדותה. אז עוד חשבתי שאוכל לשכנע את הממסד שדחה את הסרט בטעותו. תגידו: דרך משונה, לא? ואומר: ניסיתי הכל, יריתי לכל הכיוונים, בכל תותחי הצעצוע שהיו לי. ואז החל תהליך ארוך: הסבירו לי, אנשים שעבדו במשכן ובמשרדים, שלזוג אסור לקבל ש ו ם מ ת נ ה מ א ף א ח ד מ כ ל ו כ ל, שיש נהלים נוקשים, שכל חפץ עובר בידוק, ושהמכתב שאני מצרפת לדיוידי צריך להיות מכתב פתוח ורק אחרי חקירה בטחונית ובדיקה מנהלתית, יוכלו אולי לקבל את המתנה וגם יצטרכו להשאיר אותה אחרי הקדנציה בארגז המתנות בבית הרה"מ. אמרתי שאין בעיה ולכבוד הוא לי. וכך היה. כתבתי, שיגרתי וגם קיבלתי אישור שאלה קרי ונוריקו עברו את כל הבידוקים והשילוחים והנוהלים ונחתו במעון בשלום והועברו ליעד. זה סוף הסיפור. המעטפה המפוארת שלי ודאי מעלה אבק איפשהו או שעשתה דרכה לפח הזבל של ההיסטוריה בעוד בקבוקים נלגמים וסיגרים מעושנים. מה לעשות. 

– אבל למה להפלות? הנה סיפור מהצד השני של המפה הפוליטית. לא מעורבות פה מתנות, אלא הזמנה לסרט, אקט מקובל בקרב יוצרים (קולנוע, תיאטרון וכו'). במרץ 2015 קראתי בראיון עם זהבה גלאון שהיא בוכה בסרטים והזמנתי אותה דרך פייסבוק לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, לבכות ולצחוק. דווקא ענתה לי:
"דבורית שלום,
רק שמות הספרים הללו מעלים דמעות של נוסטלגיה לעיניים שלי
אני אשמח מאוד לראות את הסרט, בקרוב,
בברכה, זהבה גלאון"
לא הגיעה מעולם.

– בזמן שאתם מתנשקים אעדכן ששבתי בשלום מקרני שומרון. לא דבר פשוט הוא זה, מאחר שבדרכי לשם, בטרמפ שאסף אותי מצומת רעננה, ראינו בדרך, במרחק של איזה 100 מ' אחת מהשנייה, שלוש תאונות. כן, שלוש. פלוס תאונה קודמת בצומת רענני כלשהו, בה מכונית נוספת נתקעה בעמוד. וזה בלי לשתות בכלל כלום, כי היה זה בשבע וחצי בערב, וחוץ מזה באזור לא חוגגים שום שנה ושום חדשה, רק את חג האורים. אז זו הייתה ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לשנה זו והיא עמדה בסימן של קירוב לבבות, כי כמו שאני אומרת, אני מגיעה לכל מקום בישראל (למה לא מזמינים אותי לטייבה?) ורוצה להראות את הסרט לכל יישוב ובכל מגזר. אז הנה, גם במתנס קרני שומרון. וקרני שומרון סומנה ונהנתה:). להתראות בשנה הבאה, הכל תלוי רק בכם. תזמינו אותי, אבוא. עד קצה העולם אלך.

– השעות הכי מאושרות בחיי, עכשיו ובכלל, הן אלו בהן אני מבלה עם הסרטים ועם צופיהם. מעולם לא הייתי כה מאושרת. לעולם לא אהיה מאושרת יותר ממה שאני עכשיו. עתה זה שבתי מהאירוע בקולנוע לב – Lev Cinema – לב דניאל הרצליה, אירוע ראשון בלב של לב:) [רבאק, כמה פקקים בדרך הרצליה-ת"א ובתוך ת"א! אל תעזו להסתובב באזור].
הוא התנהל בדיוק כמו שתכננתי: הורים וילדים (גם אם הילדה בת 40 ואמא בת 68 שדומה לאלה קרי הקטנה וגם אם אמא בת 35 והילדה בת 10 וגם אם סבתא בת 75 והילדה בת שבע, וגם אם אבא בן 37 והילדות בנות 8 🙂 וגם סתם חברות וזוגות ומי לא. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. הסרט ששינה את חיי. הסרט שישנה את חייכם.

– מאז שהיכרתי כמה יפנים (מיליון-שניים) באופן אישי אני נרגשת לקראת השנה החדשה, כי אז אני מקבלת מהם מכתבים יפים להלל, שלא מיועדים לי אישית, אלא לכל משפחותיהם ומכריהם.
במכתבים הללו הם מספרים מה אירע לכל משפחתם בשנה החולפת. המכתב לא יעלה על עמוד אבל יהיה תמיד ממצה. מה עבר על כל אחד, מה עשו, איך התקדמו ומה תוכניותיהם. זה נשמע לכאורה ארכאי להלל בעידננו, כשאנשי ה-FB מתעדים כל תנועה שלהם במרחב הציבורי והאישי, כל מחשבה, הגיג, רגש, כל חטיף שאכלו ועיכלו וברור שגם את הדברים הדרמטיים של החיים. זהו לוח המודעות הקולקטיבי של כולה עלמא.
לכן לקבל בדואר מכתב מיפן שעטוף בכריכה נאה (בצילום), זה תמיד מרגש אותי. אין כמו סיכום שנה כזה כדי להתעדכן. אני לא יודעת אם יש תעשייה סביב המכתבים האלו, אם אנשים חיצוניים כותבים אותם, כי הם מנוסחים (באנגלית) לעילא. בטוב טעם, ברמיזות כשצריך, בלי להיות פולשניים, בקורקטיות אבל בחום.
עוד דבר קטן שאפשר ללמוד מהיפנים במדינת כל חלונותיה ומרפסותיה, בה על פי הכביסה שתלה השכן אפשר להסיק מה עבר עליו השבוע.

מימון המון בסרט התיעודי של דבורית שרגל והקרנות נובמבר 2016

מימון ההמון חוזר

חברות וחברים, תומכות ותומכים, מעודדות ומעודדים
נרגשת להציג בפניכם את האפשרות לתמוך בסרט התיעודי החדש שלי, השלישי בטרילוגיית "ילדי העולם". אחרי
איפה אלה קר ומה קרה לנוריקו-סאן?
ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
אני בעיצומה של העבודה על סרט השלישי בסדרה, שיחתום את הטרילוגיה.
שם הסרט עדיין חסוי (וזמני): – – –   – – – – –  – – – – -?

בינתיים, הדרך לעשות זאת היא באמצעות פייפל, פה.
התמיכה לא מוגבלת בזמן או בסכום. מתי שבא לכם וכמה שתרצו.
מתנות ומגדנות וכן לו"זים יפורטו בהמשך.

עדכון: מימון המון באתר ג'אמפסטארטר עד 4.4.17.

הסרטים שלי הם הפקות עצמאיות, פרטיות, שלי בלבד, ללא תמיכת הממסד התרבותי בישראל. לא גופי שידור ולא קרנות קולנוע.
ברור שהיה לי הרבה יותר קל כיוצרת לעשות זאת עם תמיכה ממסדית, אבל שיטת חלוקת הכספים ובחירת הפרויקטים של מחלקי הכספים פועלת באופן כאוטי ואני לא במצ'ופרים.
אני יכולה להבטיח שגם הסרט הזה ייעשה בתקציב מינימלי, תקציב שרוך-נעל אם לתרגם, בעזרת הניסיון המצטבר שרכשתי בשנים האחרונות. כרגיל, אני לא מפרישה לעצמי ולו שקל מסכום תמיכתכם. הכל מיועד אך ורק לעשיית הסרט.
ממה אני מתפרנסת? מהקרנות הסרטים הקודמים ומאהבתכם.
אשר על כן עליכם להזמין וליזום כמה שיותר הקרנות.

מתי ידעתי שהסרטים על ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק יהיו טרילוגיה? כן, יש נקודה בזמן שאפשר לשים עליה אצבע ותכף אחזור אליה. אבל במהלך שיחה עם הקהל אחרי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הבנתי שהרעיון היה שם תמיד. כלומר, מהרגע שהפנמתי שנעילת העותק של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא הייתה סוף פסוק עבורי ושהעבודה על הנושא, על הצלמת, הספרים, הגיבורים שלה, לא הסתיימה מבחינתי ושאני ממשיכה באיסוף חומרים, בליקוט מידע ובעיבוד כל החומרים שהיו לי.

ואז הגיעו כל המפגשים עם קהל "איפה אלה קרי…" והשאלות, אם אני ממשיכה לחפש עוד ילדים והבנתי שיש צמא, רצון לדעת עוד. לא חשבתי במובן הפרקטי, איך אצליח ליצור סרט המשך אחר כל התלאות שעברתי בהפקת הסרט, אחרי ארבע שנים שהיו נפלאות ומייסרות כאחד, אחרי הטיפוס המתיש על ההר התלול, כשכל כמה רגעים מתדרדרת עוד אבן מלמעלה וכמעט מפצחת את ראשי ועוד פיסה מהשביל נעלמת ומקרבת אותי לתהום.

פחות או יותר לפני שנה כבר הבנתי שאני בהריון עם משהו שמצטייר כסרט שני, אבל לא היה לי מושג איך אצליח לעשות זאת, להרים את ההפקה. ואז פגשתי את המפיק של "איפה אלה קרי…", אמנון רבי (קסטינה תקשורת), וסיפרתי לו היכן אני עומדת ומהם לבטיי. אמנון אמר לי בלי להסס שנייה: לכי על זה. צרי סרט המשך. את לגמרי יכולה לעשות את זה ל ב ד. וזה כל מה שהייתי צריכה: מישהו שמאמין בי כבר עשרות שנים, שעשה דברים לא ייאמננו כמפיק וכאדם למען הבאתו של "איפה אלה קרי…" לעולם, שאומר לי שאני יכולה לעשות הכל לבד, ליצור סרט נוסף. ובאותה שנייה עבר הרעיון הילוך והתחלתי בהפקה מכווננת מטרה: סרט המשך כמפיקה עצמאית.

אחרי פחות משנה כבר היה הסרט מוכן. לקרוא לזה "פחות משנה" זה קצת מתעתע, בדיעבד, כי כמו שהסברתי, העבודה לא נפסקה לרגע, אבל המפגש עם אמנון בהחלט היה נקודת מפנה. ועכשיו "אפריקה!" עושה דרכו בארץ ובעולם והשאלה כמה אנשים יצפו בו תלויה רק בקהל שצופה בו. אלו יחצניו ומשווקיו. בדיוק כמו בסרט הקודם.

והנה אני חוזרת להתחלה ומספרת על הנקודה בה הפכו שני הסרטים לטרילוגיה. היה זה במשמרת הראשונה עם אביב פרס, עורך האון ליין של שני הסרטים (למעשה של שלושתם, גם של כדור בגב שיצא עכשיו בדיוידי ועל כך בהמשך). הוא סיים צפייה בעותק העבודה של "אפריקה!" ואמר לי: שמעי, שני הסרטים האלו עומדים באותה ישורת מבחינת איכותם, אבל זו צריכה להיות טרילוגיה. אני לא יודעת אפילו אם הוא חשב על כך עד הסוף, אבל מבחינתי זו הייתה הנקודה בה הבנתי: נכון, בדיוק, זה מה שאני צריכה לעשות. הרי אני ממילא עובדת בלי הפסקה, ממילא שוחה בחומרים ולא מרפה מהם, אז למה לא טרילוגיה? הרי אני שם.

וכך, ממש מהיום בו שוחרר "אפריקה!" לעולם, אני עסוקה בהפקה (עצמאית, לבד, ברור ברור) בסרט השלישי, שממודר כעת ברמות-על. חציו (לפחות) כבר צולם, אין לו מימון ואין לי עדיין מושג איך אתקדם איתו כלכלית, אבל אני עובדת בלי להפסיק. וזהו בינתיים. כל רעיון תמיכתי יתקבל בשמחה. אני רוצה לנסות לשבור את התבניות הכלכליות של הסרטים הקודמים. ברור שזה יהיה סרט דל תקציב, אבל מאחר שלמדתי לעשות קסמים ומעשי נסים בכסף, אני סומכת על עצמי שאסתדר בעזרת תומכים ומחבבים ובעזרתי כמובן, גם אם עוד לא החזרתי אפילו קמצוץ מההשקעה שלי ב"אפריקה!".

הקרנות החודש

השבוע האחרון של "אפריקה!" באוקטובר:
שני, 24.10, שפיים, הקרנה פרטית
חמישי, 27.10, 20:30 ספריית קריית אונו

שישי, 28.10, 12:30, סינמטק ת"א
שבת, 29.10, 11:30, מרכז הנצחה טבעון

הקרנות נובמבר

"אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו" בסינמטק ת"א. הקרנה אחרונה.
יום שבת, 5 בנובמבר, 15:15. 

"אפריקה!" ביד לבנים רמת השרון, 14.11, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

2.11, 20:00, ספריה אזורית מגידו.

אפשר להזמין אותי ואת הסרטים לכל מקום שהוא: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025

וגם לרכוש DVD  של כדור בגב.

כמה הרהורים על "אפריקה!" ותגובות הקהל

אחד הדברים שהעסיקו אותי בעת העריכה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הוא עד כמה להתייחס לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסרט החדש, איך למנן את ההתייחסות לסרט הקודם, מה לספר עוד על אנה ריבקין-בריק, איך ליצור סרט שיהיה גם קשור לסרט הקודם וגם עצמאי לגמרי, כלומר שמי שלא צפה בראשון יוכל ליהנות ממנו בלי שום בעיה ומי שצפה בראשון לא יחשוב או ירגיש שאני חוזרת על עצמי. זה היה חלק מהדיאלוג הממושך עם העורכים ועם צופי-המבחן שהגיעו לחדר העריכה בעת העבודה. אני חושבת שבמובן זה מצאתי פתרונות הולמים. הנה כמה רשמים מצופי הסרט בשבועיים האחרונים. שתי הצופות הראשונות מתייחסות לשאלות שהצגתי פה:

"אני מודה שקצת חששתי, אהבתי את הסרט הראשון ופחדתי משכפולו וגם העובדה שהדמות נמצאה מהר, אז על מה כבר תהייה העלילה.
באתי עם ניבי, הבן שלי שעוד לא בן שמונה, שאוהב קולנוע אך כמעט ולא ראה סרטים דוקומנטריים בקולנוע.
אבל למרות הסקפטיות לפני, נהנינו מאוד. משהו בטבעיות שבה את מעבירה את העלילה, הצילום הנפלא לדעתי והדמות שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בה, מקסים בעיני.
תודה, בהצלחה בשלישי" (רונית סלניקיו)

"הייתה הקרנה נהדרת! נדמה היה לי שאני יודעת בדיוק על מה יהיה הסרט, אבל לא כך היה. הופתעתי והוקסמתי ממנו מאוד. בהחלט יש ל"אפריקה" זיקה לסרט הראשון, אבל לחלוטין הוא בפני עצמו, עם יבשת מטלטלת וגיבורה מדהימה" (קלייר פאגיס).

"נהנינו מאפריקה ומהשיחה האנושית והמרתקת" (ללי שמר).

"שתינו הוקסמנו. למשפחה הזאת יש סיפור מרתק!!" (נועה לוין)

"דבורית היא לא מסוג האמנים שדוחפים לך את המסר לעוס עם כפית קטנה, היישר לפה. הכל נמצא בסרט – כולל זיקות מרומזות למעורבות קומוניסטים, ישראלים ואפילו האיסלם. למצוא מישהי כמו סיאה באחת המדינות העניות ביותר בעולם ולתת לה להציג את עצמה ואת הזיקה שלה למקום ההולדת שלה – זה עניין גדול. מזמן לא ראיתי דמויות כ"כ מרתקות ובימאית שמתייחסת אליהן כ"כ בכבוד" (חנה לוק).

"אני ובתי ורותם חברתנו היינו היום בהקרנה התל-אביבית, בלי להצטלם, אבל עם מאוד ליהנות גם מאפריקה! להעריך את הפועלת העצמאית, לחכות לשלישי בטרילוגיה ולאלה שאחריה. בז'אנר הזה, בעניינים אחרים, מה שתבחרי. בטח שצחקנו איתך מהמלריה שלךף כמו שתרגשנו אתך מכל מה שיש להתרגש איתך, ויש המון. נתמוך, נפגין, נתגייס כשתכווני לאן ואיך, כדי שתמשיכי. לבבות אדומים" (אפרת שטיגליץ).

"מומלץ ביותר. לכו לראות חוויה מסוג אחר. סבים וסבתות הורים וילדים (לילך שמיר)

"נהנינו מאוד!" (יעל ניר)

"מי שעוד לא ראה חייב ללכת. סרט קסום ומרגש" (עדי בריל)

אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אוקטובר 2016

אפריקה!

סינמטק תל אביב
שבת, 1.10, 13:00
שני, 3.10, 15:00 (ראש השנה)
שבת, 8.10, 11:30
שני, 17.10, 13:30 (סוכות)
רביעי, 19.10, 13:00 (סוכות)
שישי, 28.10, 12:30
אגיע לכל ההקרנות בת"א

24.10, שפיים, הקרנה פרטית

מרכז הנצחה טבעון
סינמה שבת, 29.10, 11:30

ספריית קריית אונו
27.10, 20:30 (בנוכחותי)

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

14.10, בי"ס נחשונים בת ים (סל תרבות)

ומה היה החודש בפייסבוק?

לפני שנה איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר. לא הייתה לי תחושה ניצחון לפני האירוע. נסעתי להיכל התרבות של אשדוד עם Yael Leshem, המפיקה הראשית של קסטינה, חב' ההפקות של הסרט. השארתי את הקטנוע בעזריאלי וחיכיתי לה שתאסוף אותי למונית בדרך לטקס. יעל (שצילמה את התמונה) והייתה מעורבת כמובן בכל תלאות הפקת הסרט התרגשה וקיוותה יותר ממני אפילו.

לפני הטקס יצאנו החוצה. חשתי מועקה. אני לא יכולה להכחיש. העדפתי לא להיכנס ולהתמנגל. פה ושם אמרתי היי. בשירותים פגשתי במאית מאחד הערוצים, שבתוכניתה השתתפתי עם הסרט כמה חודשים קודם. "נו, דיברת עם X מהערוץ?" שאלתי אותה. "כן, הוא הודה שטעה כשסירב לקנות את הסרט". "נו ו?" המשכתי. היא אמרה שתזכיר לו. כלום לא קרה עם זה. יום יבוא ואספר את סיפור הזוועות עם הערוץ האמור. יש לי כמה סיפורים על כמה ערוצים, אבל כל כלבלב יבוא יומו. לאט אבל בטוח.
כשנכנסנו לאולם וראיתי היכן הושיבו אותנו הבנתי שלא זכיתי. את הזוכים הושיבו לרוב בקצה השורות, קרוב ככל האפשר לבמה. כך שההפתעה כשהוכרז על הזוכה בקטגוריה שלי לא הייתה גדולה. וכל זאת, למרות כל ההימורים קודם לאירוע, של בלוגרי הקולנוע, שחשבו שאזכה. ולא, ההפסד שלי הוא לא כמו של המועמדים האחרים. איש מהמועמדים האחרים לא השקיע את כספו בסרט שלו. לכולם היו גופי שידור וקרנות שתמכו בהם. כך שאין בכלל מה להשוות. זאת ועוד: אף אחד מהסרטים המועמדים לא זכה לאהבת הקהל כמו הסרט שלי. כך שסטירת הלחי הייתה קשה.
אני חושבת לעתים מה היה קורה אם הסרט היה זוכה, אם מהלך הדברים היה שונה, אם ערוץ כלשהו היה מתעורר מהקומה ורוכש אותו לשידור. זה לא קרה. העבודה הקשה יום יום נמשכה, עד שכמה חודשים לאחר מכן הצלחתי לגמור ולהחזיר את ההשקעה בסרט. מה שהכשיר את הקרקע הכלכלית להולדת אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו.
את העלבון הצורב לא שכחתי. את הסרט השני כבר לא שלחתי לשומקום. כל המשלוחים האלו, כפי שכבר סיפרתי, עולים ממון רב, ואין לי שום שקל כדי להשקיע בשיווקו. אשר על כן עזרת הקהל חשובה מאוד.
*פוסט הבאסה אחרי הטקס*

כשצוחקים מסיפור המלריה שלי באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו אני יודעת שההקרנה מהממת. וגם כשמחמיאים לנטוש (AKA "נטע המפורסמת") על קריינות הספר. בנוסף הגיעו היום מלא אנשים שאני מכירה, רובם בוגרי אקדמיית איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אזרח נלהב ששומר על פרטיותו וביקש להצטלם איתי ולהראות לנכדה וכאן עם מאיה פריש, סוחרת מדופלמת שמכרה לי ארנק בשוקחתן שהיה בקיץ בשכונתנו והצטלמה איתי גם אחרי הסרט הראשון וכתבה גם ספר המשך ל"אלה קרי הילדה מלפלנד", במסגרת תחרות ארצית של "מצעד הספרים". משפחת בריל-פריש הגיעה בהרכב מלא: אמא, אבא (תודה על הצילומים, Ady Barill, Felix Frisch), שני ילדים וסבתא. ככה צריך!

אחת הסצינות היפות והמרגשות ב"אפריקה!" היא סצינת הקברים במטע הבננות.
כל מי ששמע את דבריי אחרי "איפה אלה קרי…" מכיר את סיפור הקבר של אנה ריבקין בריק, שלידו יש חלקה ריקה שיועדה לבעלה, דניאל בריק, אבל נותרה ריקה וגם על רעיון העיוועים שלי להעלות את עצמותיו לישראל.
במסגרת סיורי הנוכחי, אירופה בארבעה ימים, הגעתי אחרי חיפושים ממושכים גם לקבר של דניאל בזכות אחייניתו אווה בריק. להפתעתי עומד קברו בדד, ללא שום מכר, לא ליד רעייתו השנייה, כלום. כך שלבי נצבט מאחר ששתי הנפשות הללו לא חברו בסופו של דבר, גם לא סמלית. בצילום השני: דניאל (משמאל) ליד קברה של אנה, למעשה עומד על חלקת הקבר שלו, עם קרובי משפחה ישראלים.

בצילום: בהפסקה בין הקרנת "איפה אלה קרי…" ל"אפריקה!" בבית גבריאל. יום ארוך שהחל ב-12 ועוד לא נגמר, אבל אני יכולה לבשר שכבר עליתי על 840 בטבריה לכיוון ת"א. כלומר, אין מה לדאוג בינתיים. מתי אגיע לעירי? נו, לא חשוב. צופה אחת שאלה אותי למה לא לקחתי אותה איתי במסעותיי. עלמה בת ה-11 שאלה אותי איך לא התייאשתי? מיכל שאלה אותי מתי אכתוב דוקטורט על נושא כלשהו מהסרטים ואני בדיוק חשבתי היום במהלך ההקרנות שממש בא לי לכתוב עבודת ניתוח לשני הסרטים, אבל זה לא ממש הגיוני שיוצר ינתח את יצירותיו, נכון? מישהי הציעה לי לרכוש את חלקת הקבר הפנויה לצד אנה ריבקין בריק לעצמי 🙂
חתמתי על ספרים ישנים וחדשים ובסוף אכלתי ארוחת ערב עם 3 בנות אלפא במסעדת צל התמר. לא זוכרת את כל האמירות המופלאות שאפפו אותי, אבל אני רוצה להודות לכל מי שגרמו לאירוע הזה לקרות: לילך שמיר, עידן גרינבאום, מיכל רום וגם לנועם ובארי מבית גבריאל, שיש בו מקרן מעולה במיוחד ושהקרנה איכותית כזו לא חוויתי מזמן.

שוב אני מחזיקה שמונה מיליון איש ערים באמצע הלילה, אבל מה לעשות, התפקיד מחייב. נכון תמיד אני מספרת שבכל מקום אליו אני מגיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (או "אפריקה!") אני מקבלת עוד תובנה, עוד פיסת מידע שאני יכולה להתקדם איתה הלאה? אז כנראה שהיום נמצאה תשובה סופית ונחרצת לשאלת חצי מיליון השקלים: איך זה שישראל היא המדינה היחידה בעולם בה ספרי ילדי העולם עדיין נקראים, כבר שלושה דורות. יבנאית אחת אמרה: זה בגלל המסורת. למסורת יש משמעות גדולה בעם ישראל. בגלל זה סבתות קונות לנכדים, והורים קונים לילדים. קניתי. אותה גברת גם נתנה לי רעיון ממש יפה לסרט חדש וחוץ מזה שמחתי לשמח ולרגש את הצופים הקשובים. בנוסף, צצו כמה צילומים ממש יפים מהקיבוץ שנייה לפני שהחשיכה השתררה וגם נס אירע לי והצלחתי להגיע לרכבת ביבנה מערב, אף שאתר הרכבת כשל בענק במידע שגוי (הרבה הרפתקאות תחב"ציות פוקדות אותי באחרונה). אה, ועוד משהו יש בקבוצת יבנה שלא שמעתי עליו בשום קיבוץ: "תורנות נהג קטר", בה אחד החברים הוא זה שאחראי להביא את האורחים, החברים ומי לא מהרכבת.

בצילום: אלה קרי מקבוצת יבנה יצאה מהמסך ואני נכנסתי לתוכו

אז אני עומדת בסינמטק לפני ההקרנה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו עם סמי מ-Cinepost והוא שואל אותי איך הולך ואני עונה, פתאום עובר בחור ושואל אותי, "את מההפקה של אלה קרי?" התבלבלתי עד שהבנתי שזו אני מההפקה של אלה קרי ועניתי בחיוב ואז הוא לחץ את ידי ואמר "כל הכבוד!". אמרתי לסמי, "נשבעת'ך זה לא מתוכנן" וסמי צוחק. חולפות 2 דקות, אנחנו ממשיכים לדבר ועוברת אישה ואומרת לי "אפריקה! סרט מעולה!" ואני לסמי, "נשבעת'ך, גם היא לא שתולה" וסמי צוחק. סוף סוף התחלנו בהקרנה כמעט בזמן למרות מיליוני הפקקים והיה מאוד נחמד והצופים שבילו יום לימודים ארוך באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?+"אפריקה!" ברצף קיבלו לבבות שוקולד להעלאת רמת הסוכר בדם. בקיצור, היה כיף. ומי שלא בא הפסיד, כי לא תהיה עוד הקרנה כפולה בינתיים. ההמשך בשבת, 3.9, 13:00 בסינמטק ת"א עם "אפריקה!" בלבד. במקום להיצלות בשמש בואו להתאוורר במזגן הלא מקפיא. ועל שבוע הבא הפרוע אדווח מחר.

לקבל מכתבים מצופי הסרטים זה משהו שאני אוהבת מאוד ולעולם לא שבעה מכך, אבל לקבל מכתב ממישהי שכתבה לי לראשונה באוגוסט 2013, אחרי שחזרתי מיפן, ולפני שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה מוכן וגם השבוע, אחרי שכבר צפתה באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו!, זה משהו שלא קורה כל יום. אז הנה סיון קלין שהקפיצה את לבי ברון:

22/08/2013 22:49
"שלום דבורית,
שמי סיון ואני גננת בגן ילדים בשכונת בבלי בתל אביב.
הנושא השנתי בו עסקנו ובו נעסוק גם במהלך השנה הקרובה הוא ספרים וסופרים.
בתור מי שגדלה על סדרת ספרי "ילדי העולם" החלטתי לערוך לילדים היכרות עם הספרים. במהלך השנה בכל שבוע קראנו ספר אחר מתוך הסדרה. מדהים היה לראות כמה עניין גילו ילדים בני חמש בנושא ובגיבורים מאמצע המאה שעברה. כששמעתי על הסרט שעשית ובו חזרת אל גיבורי הספרים התרגשתי מאוד. ראיתי את הכתבה בתוכנית 'קצת גבוה' ורציתי לשאול האם ניתן יהיה לרכוש את הסרט? הייתי מאוד רוצה להקרין לפחות חלקים ממנו לילדים בגן שלי. שתי שאלות שהם כל הזמן שאלו אותי היו: "האם זה קרה באמת"? ו"האם הגיבורים עדיין חיים"? סיפרתי להם שלפחות חלק מהגיבורים עדיין חיים וניסיתי למצוא תמונות עדכניות, מה שלא כל כך צלח. היחידה שמצאתי הייתה אלה קרי.
תודה שעשית את הסרט, אעשה מאמצים לצפות בו.
סיון"
23/08/2013 04:45
*חלפו שלוש שנים וחמישה ימים שתיעדתי כל דקה מהם וסיון כתבה לי שוב:*
יום א' 23:59
"הי דבורית,
צפיתי היום בסרט 'אפריקה!' בסינמטק תל אביב יחד עם אחותי.
התרגשנו ונהנינו מאוד, ממש כפי שהיה כשצפינו ב'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?'
היו באולם אנשים בטווח גילאים רחב שנע לדעתי לפחות בין שש לשישים ונראה שכולם התרגשו לפחות כמונו.
רציתי להודות לך על הסרטים המצוינים ועל היכולת שלך בתור יוצרת לגעת ולרגש, זה ממש לא מובן מאליו, ישר כוח".

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | יוני 2016

יוני 2016 הוא חודש מאוד עמוס, מאחר שאני מתכוננת בו לבכורת אפריקה! שלי.
ובכל זאת, פיניתי בו זמן לכמה הקרנות של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי הארץ, כולן בנוכחותי כמובן.

2.6, 9:00, בי"ס גרץ ת"א
8.6, 8:30, מכללת דוד ילין ירושלים
9.6, 19:00, עד 120, ראשל"צ
14.6, 20:00, עד 120, רמת החי"ל
20.6, עד 120, הוד השרון
22.6, 17:00, בארות יצחק (נדחה)

• הלוח הוא בסיס לשינויים

להזמנות:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

כתבתי בפייסבוק

השנה מלאו 60 שנים לצאת הספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן". לא סיבה למסיבה?
בשבדית נקרא הספר "אווה פוגשת את נוריקו-סאן" (Eva möter Noriko-san) ומכאן שהדגש הוא על היחסים בין התרבויות, בין הילדה השבדית ליפנית.
בגרסה השבדית יש סיפור מסגרת בגוף שלישי וסיפור פנימי ע"י מספרת בגוף ראשון. אווה ואמא שלה, כך נפתח הספר (ר' צילום) קוראות ביחד ספר בדיוני על יפן וזה הטריגר לכך שאווה טסה ליפן לפגוש ילדה בגילה, נוריקו-סאן.
– המפגש התרבותי בין השתיים מסופר ע"י אווה. כשאמא שלה שואלת אותה איך דיברה עם נוריקו-סאן, שהרי היא לא יודעת יפנית, אווה מתעקשת שכשהיא ביפן, היא יודעת לדבר יפנית. מהפרטים האלו וגם מאחרים אפשר להסיק שהמסע הוא המצאה ושהמפגש עם נוריקו-סאן הוא פרי דמיונה של אווה.
– האפשרות שילד ידבר בשפה שאינו מכיר מרמזת על רעיונות מהספרות הרומנטית, שהשפיעו מאוד גם על אסטריד לינדגרן, מחברת הספר. רק הספר הזה, מכל ספרי הסדרה, מתאר מפגש בין ילדים מתרבויות שונות. לא ברור למה. לפי אחד המחקרים אנה ריבקין-בריק ולינדגרן חששו שמפגש פרונטלי של ילדים מתרבויות שונות יאתגר את גבולות הנורמליות והנורמות המקובלות. אני חושבת שהכל עניין הפקתי גרידא ולא אידיאולוגי.
– כל הפרשנויות והקונפליקטים הללו לא קיימים בגרסה העברית כי לאה גולדברג, שתרגמה וערכה את הספר(ים) ביטלה את סיפור המסגרת.
– זה העמוד האחרון בעברית:
"…אבל הגיעה השעה לשוב הביתה. והנה אווה יושבת באווירון, מציצה בחלון אל נוריקו-סאן וקוראת: 'ובשנה הבאה את תבואי אלינו!'"
אך מה שקרה במציאות עם הביקורים ההדדיים עולה על כל דמיון וממשיך את הספר ביג טיים.

היה חם בירושלים היום, חם מאוד ועשיתי את כל הטעויות האפשריות ביורדי ממונית השירות לכיוון Hebrew Union College-Jewish Institute of Religion. כולה אפס מרחק, אבל ב-30 מעלות עם תיק מלא ספרים על הגב, זו הייתה קריעת ים סוף. הייתי בטוחה שלא אשרוד את מסע האלונקות הטיפשי שלי, אבל הנני כאן כדי לספר. הקולג', הנמצא ליד קינג דיוויד, קיבל את פני בשמחה עם קירות צוננים, מים קרים ושירותים צמודים, או להפך.
היום, בפעם הראשונה, באתי לספר רק על אנה ריבקין-בריק, בלי להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לקבוצת לימוד הנקראת "סוגיות חיים", קבוצת נשים מפענחת ולומדת. איכשהו, רק אתמול בלילה הבנתי שזו תהיה מעין הרצאה, אבל סביב שולחן, ועוד בל"ג בעומר.
מה עניין ל"ג בעומר לסיפורי, חוץ משריפות הענק שלבלבו היום בירושלים? או. אחת הסיבות לחוג החג היא שביום זה פסקה המגיפה שכילתה את תלמידיו של רבי עקיבא. ורבי עקיבא הרי החל ללמוד רק בגיל ארבעים וגם אני יצאתי לדרכי החדשה (שהחלה עם Velvet Underground יבדל"א) בחלוף עלומיי.
כמעט שעתיים וחצי נמשך המפגש המדרשי, או המדרש המפגשי וחיברתי בו את קורות הבלוג והקולנוע, אנה ריבקין שלא ילדה ואני, הביקור הראשון שלה בישראל והביקור השלישי בלפלנד, והראיתי קטע מראיון עם אחייניתו של דניאל בריק, בן הזוג של אנה וספרים מהסדרה שאיש לא מכיר, ובקיצור, צללתי עמוקות לחייה של אנה שלי (שלי? בצילום, בנעוריה, סלף פורטרט).
היקום החליט לגמול לי, ובדרך חזרה היה לי טרמפ עם אחת מהתלמידות, כך שהכל הסתדר. בכל פעם שנדמה לי שכבר עשיתי הכל עם הסרט, מתברר לי שטעיתי. כיף לטעות ככה.

בעקבות העניין שהתעורר בהרפתקה במדבר אחרי יציאת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ולקראת יום עיון בחוג לארכיאולוגיה באונ' חיפה, היום הגיעו מהכריכייה הספרים שלא ראו פה אור ב-50 השנים האחרונות (הודפס ב-1966). כיפאק. מי שרוצה לרכוש את הספר בדיוור ישיר ממני – רק באזור ת"א – ולא צפוי לפגוש אותי במסעותיי ברחבי ישראל, מוזמן.

1. כידוע, אני מתמוגגת לשמוע מצופי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תובנות חדשות. אחה"צ הייתי עם הסרט בספרייה הציבורית שוהם, עם קהל מגוון של ילדים, הורים, סבים ואפילו ילדה גדולה כבת 60 שבאה עם אמה, שהקריאה לה את הספרים בילדותה:) הגננת של שוהם, שהייתה בקהל, אמרה שבעצם הספרים היו כמו הריאליטי של היום, ושהאמבט החם (שכשוכית!) מעץ מבית האח הגדול עונה 1 הזכיר לה את אמבט העץ של נוריקו סאן ואחותה, ושבפעם הראשונה שהגיעה ליפן, לפני 30 שנה, דבראשון חיפשה אחר אמבט העץ של נוריקו שלנו. צחקתי מההברקה המופלאה.
2. אני עוקבת אחר מגמות ותופעות מעניינות באשר להקרנותיי את הסרט ברחבי ישראל. עד כה התברר שכשאני צריכה להגיע לעין גדי פורצים שם שטפונות, ואילו היום מתברר שכשאני צריכה להגיע לעמק המעיינות תוקף את ישראל השרב. אז אחרי הנסיעה באוגוסט לקיבוץ מסילות בחום של 45 מעלות, אני נוסעת מחר לעין הנצי"ב כמעט באותה טמפרטורה, עם ההבדל הקל שאנחנו עדיין במאי. לא מדהים? ברור שכן.

 

צופה כותבת:

אלה קרי ונוריקו-סאן לא היו אף פעם גיבורות הילדות שלי. לא שהיו לי גיבורות. אז לא באתי לסרט עם נוסטלגיה וציפיות. התעניינתי לראות איך פיצוח המשימה הבלתי אפשרית לאיתור גיבורי עבר מתקדם. בשבדיה שמחתי על המפגש עם אווה שנראתה חמה וסקרן אותי לשמוע יותר על אלו שסבלו מהצילומים. הייתי מרותקת לעבודת הבילוש שעשית בדרך להגיע אליה ובכלל. המאמץ העצום שהשקעת והדרך אצה לך ליפן. ואיך שם הצלחת למצוא סיכה בערימת שחת. רציתי לראות את המפגש הראשון שלך עם נוריקו שאולי צונזר. חשבתי על דמעות. לא כקיטש, אבל האיפוק שלה אולי גם השפיע עלייך. הדרמה הייתה מעולה וגם הדרך שלך לספר ברקע. תודה לך על החוויה הקולנועית ומקווה שתצליחי להגיע לכל קצוות תבל
Gili Mazza

לצפייה בסרט החדש שלי, כדור בגב.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מאי 2016

תחילת הקיץ. איפה אפשר יהיה לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במאי 2016?

6.5, חוג בית, חיפה (זו הקרנה פרטית, אי אפשר להצטרף, אך אפשר להזמין גם 🙂 )
9.5, דוד ילין, ירושלים
15.5, 17:30, הספרייה בשהם
16.5, 19:30, עין הנציב
23.5, 10:00, מתנ"ס מזכרת בתיה נדחה ליולי
25.5, בי"ס חופי הגליל
26.5, היברו יוניון קולג', ירושלים (הרצאה על אנה ריבקין-בריק)
29.5, דוד ילין, ירושלים

איפה הייתי ומה עשיתי עם הסרט באפריל:

– באפריל 2015 יצאה לאור המהדורה המחודשת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ו"נוריקו-סאן הילדה מיפן". עד כה היו כבר שש הדפסות לכל אחד מהשניים ועוד היד נטויה. השניים גם בילו ברשימות רבי המכר כמה חודשים.
ארבעה הספרים המובילים הם:
נוריקו, אלה קרי, "סיאה הילדה מאפריקה" ו"לילבס ילדת הקרקס".
שלושת הספרים הנוספים שיצאו בהוצאה המחודשת הם "דירק הילד מהולנד", "נואי הילדה מתאילנד" ו"גנט הילדה מאתיופיה".

–איזה סיפור מדהים ולאן מוליך אותי הסרט שלי: במסגרת התראות גוגל שאני מקבלת לבקשתי, התראות הקשורות לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? קיבלתי כעת התראה על "אלה קרי". אה, חשבתי בלאות, סבורה שמדובר בהתראת-שווא, שוב ג'ון קרי מגיע לאזור? עם מי הוא ידבר פה בפסח? עם העצים והמצות?
אבל נכנסתי לקישור והנה צילום ששמו "אלה קרי" (מעלה אותו פה) והוא צולם בפורים בשנות השישים בקיבוץ דורות ע"י עוזי היינברג, שנהרג בהתהפכות זחל"ם בעת שירותו בסיירת צנחנים ב-1968.
בת אחותו הקימה לו אתר הנצחה ומאחר שעוזי היה צלם חובב שם אפשר לראות את עבודותיו. זה מה שכתבה האחיינית, שי ברייר:

סבא גבריאל נפטר בינואר 2011, בקיבוץ דורות שבנגב המערבי.
הביקורים אצל סבא היו חלק מילדותי וכך גם שתי התמונות שעמדו תמיד באותו מקום על המדף בכוננית שבדירתו. למדתי על החסר מהן ומהטקס שהתקיים בקיבוץ ביום הזיכרון מדי שנה ובו הוזכר עוזי היינברג, אחיה של אמי ושל דודי גדעון.
עם השנים חיברתי מעט פרטים… עד ליום שבו התהפך הזחל"ם ועוזי נהרג.
מלאכת פינוי הדירה של סבא בקיבוץ חשפה בפני את אוסף הפילמים הענק… באותה תקופה, המצלמה כבר הייתה חלק מחיי ואותם פילמים שאמא שלי ארזה ושמרה בביתנו חזרו ועלו בי לא פעם.
למדתי על עוזי דרך העניין המשותף – שמעתי על הנער שקיבל מצלמה לבר המצווה בשנת 1961 ואיך הפכה למרכז עולמו בחייו הקצרים שנגדעו ב- 27.8.68 – מה כבר אפשר להספיק?
"מיד כשנפתחה בפני האפשרות במסגרת לימודי הצילום שלי הדפסתי מדי פעם תמונה מאותם פילמים ובכל פעם זה עורר בי סקרנות לעוד… גם השמחה של אימא שלי, שקיבלה כל תמונה בהתלהבות עודדה אותי להמשיך.
אמא שלי הייתה בת 9 כשאחיה נהרג והותיר בה כאב גדול ומעט מאוד דמות אח אמיתית. התמונות הולידו סיפורים שחלקם שמעתי בפעם הראשונה, אבל מעבר לכך למדתי על אותה דמות שנשקפה כל השנים מהתמונות על המדף… הרצון שלי הוא שהתמונות האלו ייחשפו ויפגשו את אותם נערים ונערות שבגרו, את אנשי הקיבוץ שהיה ביתו האהוב, את החברים שאותם הדריך בקן בחדרה, במסגרת שנת השירות לפני הצבא, ואת כל מי שמוצא בהם עניין ויזכירו לכל אחד מהם משהו מאותו עוזי.

צילום: עוזי היינברג ז"ל, קיבוץ דורות שנות השישים.

-11.4 בוקר בשהם, כיתות ג'-ד'. רוב מוחלט של הילדים לא מכיר את הספרים, אך רובם היו כבר בחו"ל (זו שאלה שאני שואלת את הילדים הצופים בסרט כדי להדגיש את משמעות הספרים עבורי-עבורנו בימים שלא טסנו לחו"ל, כשהפעם הראשונה בה טסתי הייתה אחרי הצבא ואחרי שחסכתי כסף חצי שנה).
ילדה אחת מכירה את הספרים מסבתא שלה שצפתה בסרט וסיפרה לה עליו, וכה תיארה היא את הסיטואציה: "מישהי מאוד אהבה את הספרים כשהייתה ילדה וכשגדלה החליטה לצאת לחפש את הילדים מהספרים". ואז אמרתי לה שאני היא אותה מישהי:)
יש ילדים, בעיקר מי שלא נחשפו לספרים או לקולנוע תיעודי, שקשה להם להבין שהכל קרה באמת ומעניין לראות את ההבנה שלהם מתרחבת. ילדה אחת אמרה היום, "אז הספרים הם ספרים תיעודיים, נכון?" והסברתי, שלמעשה כן. בקיצור, אני מרחפת (שוב). נו, כמה אפשר? עובדה.

-10.4 "אני איתמר, אני בכיתה ג', קראתי הרבה חסמב"ה אבל אני אוהב גם את הספרים האלו. אמא שלי היא המנהלת של הספרייה. אחרי שתגמרי את 'אפריקה!', בעוד שנתיים, תעשי עוד סרט? כי יש הרבה ילדים בסדרה".
(חוויות מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בספריית לב השרון)

-7.4 חזרתי ממרתון שלוש הקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? באירועי "רגע אחד" בעירייה. היה כיף גדול לפגוש חברי פייסבוק שאני מעולם לא מצליחה לזהות לפי התמונות, חוץ מקרן החמודה שכבר ראתה את הסרט וראיתי אותה בעבר אז מה החוכמה וגם חברה שבאה מכרכור לצפות בשנית ומתברר גם שכולם עקבו אחרי התספורת החדשה שלי ואף בירכו אותי עליה והיה גם מוולווט ותיק (ומגיב!) שרק בסוף הציג את עצמו ואני מקווה שכולם נהנו. בסוף צוות המקום כמעט הפך עלינו את הכיסאות אז נאלצנו ללכת.
הקטע הכי מפתיע: לא פעם מבקשים ממני הצופים לחתום על ספרי הסדרה שהם רוכשים ממני. היום ביקש ממני רופא ילדים להקדיש את שני הספרים שקנה "לנכדים לעתיד לבוא". נשבעת. הוא בא עם בת הזקונים. אמרתי לו, מה זה ככה להפעיל לחץ פיזי מתון והוא ענה, לא, רק על הגדולים, לא עליה. יצאתי החוצה בחצות ומה אגיד, ת"א שוקקת פלאים. חזרתי למבצר ביפו הייטס ברכיבה עם מעיל פתוח. אשכרה הקדים הקיץ.

-3.4 סינמטק הרצליה. שכבת ה'-ו' של בי"ס ברנר בעיר. הילדים לא ידעו מה מחכה להם, זו הייתה הפתעה במסגרת יום תרבות ארוך שהעירייה מציעה לתלמידים.
אף שכמעט אף ילד לא הכיר את סדרת ילדי העולם, הם נכנסו לסיפור ושאלו את השאלות הנכונות והרבה. כמו בכל מקום, גם פה הייתה שאלה ששאלו אותי בפעם הראשונה: למה אין לי ילדים ולמה לא התחתנתי. הסברתי שכל אחד בוחר איך לחיות ושלי זה לא מתאים. מקווה שנטעתי במוחם ובלבם את הרעיון שהחיים פתוחים ומגוונים. גם פה שאלו אותי אם זה לא נראה לי נורא לבזבז חצי מיליון ש' על סרט של 50 ד' והסברתי שזה לא "בזבוז" ושלכל אחד סדרי העדיפויות שלו. ילד אחד ניגש אלי בסוף ואמר לי ש"הסרט מאוד אמוציונלי". ככה, באלו המילים. היה ממש שווה:)

-1.4 יום עיון של דוקומנטריסטים בכפר יהושע (בניצוחו של הצייר אלי שמיר), ובו הופיעו מלבדי יעל חרסונסקי ("שתיקת הארכיון"), רן טל ("ילדי השמש", "גן עדן") ובן שני ("עובדה"). אני דיברתי על קולנוע עצמאי וסיפרתי איך את הופכת לבמאית קולנוע עצמאי בעל כורחך: לא כי התעוררת בוקר אחד והחלטת על כך, אלא כי הממסד האטום הפנה לך עורף. הראיתי לצופים, אולם מלא, שלוש דקות מהסרט, וכולם התבאסו, כי הם רצו לדעת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרתי להם שלצורך זה יצטרכו לצפות בסרט. כמובן שאיש, כולל בן שני, ששאל בקול, לא הבין למה הסרט לא ישודר בטלוויזיה, ואני הזכרתי שוב, כרגיל, את אנשי הפח והדחלילים המאיישים אותה

-2.4 תם ונשלם. אחרי שנה וארבעה וחודשים הייתה אחה"צ ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק תל אביב כל הצוות (סדרנים, מקרין, אחראי משמרת) ידעו שזו ההקרנה האחרונה והביעו את הערכתם. כמה מחברי פייסבוק שלי הגיעו בפעם השנייה: איריס גנור, אורנה גטניו, עודד זהבי (המלחין של "אפריקה!" ושל "כדור בגב" [טוב, מודה שהוא עשה עוד דבר או שניים בחייו]), שאולי, יהודית דריגס, דפנה, תומכת בהדסטארט של הסרט, באה לקבל את המתנות שלה רק היום (!) ולצפת בסרט, כמובן, כי הייתה עסוקה בשתי לידות, המתרגמת הפלאית גילי בר-הלל ("הארי פוטר"), חברה של חברה שצפתה בסרט בבית שמש בקיץ ובאה היום בשנית עם בתה, כל אלו הקהו את כאב הפרידה ואת תחושת סוף מסלול.
כמו שהבטחתי היו ממתקים (על מצע יפני אותנטי) ומדבקות וגם דמעות.

-מכתב מצופה:

הי דבורית,
הייתי אתמול בסרט שהוקרן בבני דרור, לאחר שנה שאני מנסה להגיע לאחת ההקרנות שלאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (אחרי המלצתה החמה של אמי שראתה אותו בחיפה בזמנו). הציפייה וההמתנה העצימו את החוויה, ממש כמו בסרט עצמו… נהניתי מכל רגע, התרגשתי מאוד וכמו כולם בקהל, גם עיניי לא נשארו יבשות.
אני בטוחה שאת מקבלת המון הודעות כאלה אבל מילה טובה זה תמיד נחמד.
אז המון תודה לך על היצירה המופלאה הזו, ומחכה בקוצר רוח לסרט על אפריקה!!
בהערכה ובהערצה רבה, מיכל"

-ציור של אנה ריבקין-בריק את עצמה. שער הקטלוג של תערוכה שנקראה "האמניות האמיצות של 1900".

אחרית דבר

ובאשר לסרט השני שלי, שכבר מוכן וישודר ביום הזיכרון לחללי צה"ל ארחיב בתחילת מאי.
בינתיים יש לו עמוד פייסבוק: כדור בגב.