אלה קרי ונוריקו-סאן, לילבס ומוקיהנה בפברואר 2018

והנה הדו"ח החודשי. מה כתבתי בינואר 2018 בפייסבוק ואיפה יוצגו הסרטים בפברואר 2018.

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

8 בפברואר, 20:30, המועדון לחבר בעין ורד (אירוע חנוכת הספרייה החדשה של לב השרון).

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

קולנוע חן, רחובות

חמישי, 1.2, 8.2, 14.2 17:00
ראשון, 4.2, 11.2, 19:00 (בנוכחותי)
רביעי, 7.2, 14.2 17:00 (הקרנה אחרונה)

12 בפברואר, 10:00, הדו לשוני בב"ש

13 בפברואר, 08:00, בי"ס אביבים ראשל"צ

15 בפברואר, 19:30, מרכז קהילתי דב הוז, ת"א (דב הוז 16), אירועי יום המשפחה. למרכז יש סיפור יפה: עד המחאה החברתית ב-2011 היה זה בניין נטוש (אך יפה תואר), שהיה פעם "בית צעירות מזרחי" והשתלטו עליו הומלסים, נרקומנים וכו'. במחאה התבצרו בו המוחים והודיעו לעירייה שהם לא מפנים את המקום עד שיובטח להם שהמקום הזה יועבר לרשות ולתועלת הציבור. וכך הוקם בו המרכז המקומי, מרכז דב הוז. אז תושבי השכונה (שלא לומר תושבי המדינה) ואף מארגני המחאה והיזמים מוזמנים בסבבה. כרטיסים.

אפשר ורצוי, שלא לומר כדאי להזמין אותי לכל מקום ולכל סוג של אירוע: 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

סדנת קולנוע עצמאי

המחזור השני של סדנת הקולנוע התיעודי העצמאי בדרך: איך ליצור סרט דוקומנטרי כשכולם אומרים לך "לא". הסדנה תעסוק בכל מה שאפשר לעשות לבד לבד כדי להגיע בסוף למוצר המוגמר. הסדנה מבוססת על עבודה פרטנית עם המשתתפים: אנשים שמגיעים עם רעיון לדוקו משלהם, אותו נפצח ונקדם במהלך הסדנה, עם הנחיות עבודה מפורטות. לאחריה יוכלו המעוניינים להמשיך ביצירת הסרט העצמאי שלהם.

והיילייטס מהגיגי פייסבוק של ינואר 2018

–

לכל יוצר יש נקודה בה הוא מתעורר. אולי יש מי שנולדים יוצרים, אבל אני חושבת שהתעוררתי בסוף 2005, כשהבנתי שאם לא אקח את חיי המקצועיים בידיי ואחליט מה אני רוצה, אמשיך לדשדש באותו מקום בעשרים שנות העבודה הבאות בחיי.
נקודת המפנה הייתה תקרת הזכוכית או האסבסט, לא משנה איך תקראו לה. לא קיבלתי את התפקיד שרציתי ושברתי את הכלים: יצרתי את בלוג ביקורת התקשורת, ולווט אנדרגראונד (והכל נכתב בתולדות הימים, לא אחזור). אחרי כמה שנים של עבודת פרך הבנתי שאני רוצה עוד, רוצה להתקדם בעולם שיצרתי לעצמי, שכתיבה מסוג זה גם כבר לא מספקת אותי ושמגרש המשחקים שאני רוצה להגיע אליו הוא קולנוע.
למרות שתי שנות לימוד, עשרות שנות צפייה בסרטים, עשרים שנות עריכה בעיתונות וכשמונה שנות ביקורת קולנוע הגעתי לתחום הזה לוח חלק. לא ידעתי כלום. שום דבר על מנגנוני "התעשייה". לא הייתה לי שום דרך ללמוד את הדברים חוץ מאשר להתנסות לבד. וזה לא היה קל. הו לא.
וכך, בספטמבר 2010, אחרי כמה ניסיונות התנעת-סרק בהם גיששתי דרכי באפלה הבנתי שזהו, אני יודעת מה יהיה הסרט הראשון שלי, ולא רק זה, אלא שהסרט הזה ייעשה ויהי מה. הבנתי שאני חייבת להתקדם, להתחיל להשקיע את כל מרצי ומשאביי, לנתב את חלוקת האנרגיות בין הבלוג, שהיה אז כל עיסוקי, לבין הקולנוע. למדתי לבד לבד, בדרך הקשה.
ארבע שנים אחרי, בנובמבר 2014, הייתה הקרנת הבכורה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם על תולדותיו לא אחזור כאן.
אבל מה שמעניין זה מה שקרה בשלוש השנים הבאות. התברר לי שלא גמרתי את העבודה שלי על הנושא, על גיבורי ספרי הילדים, על אנה ריבקין-בריק, על הפענוח שלי עצמי בתוך כל זה. בעצם, תהליך העבודה נמשך, מסרט לסרט, גב אל גב, הייתי בתוך התחקיר, בתוך ההפקה, בתוך העניין.
וזו הסיבה שיצרתי טרילוגיה. צמא אדיר שלי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, לפצח את דמותה, ובעיקר את דרך עבודתה על ספרי הילדים המצולמים שלה. החיבורים והקשרים בינה לביני התרבו והלכו.
ביולי 2016 נולד אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ובאוקטובר 2017 איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
בהקרנת "לילבס" השבוע, בקיבוץ גלעד, עזרה לי אישה ואם לנסח את תשובתי לשאלה "איזה סרט מהשלושה אני הכי אוהבת". עניתי שזה כמו לשאול הורים איזה מילדיהם הכי אהוב עליהם, ושזו שאלה מאוד קשה, אז אותה אישה אמרה לי "כל אחד מהם מיוחד במינו וכל אחד אוהבים אחרת". ומיד אימצתי: כל אחד מהסרטים שלי מיוחד במינו, כמו הילדים שלכם וכל אחד מהם אני אוהבת אחרת.
אבל בגלל ש"לילבס" הכי קטן, הוא זקוק לי עכשיו הכי הרבה. ולכן אני מזמינה את כל העולם לצפות בו.  מה יש בו? כל מה שיש בשני הסרטים הקודמים, פלוס פלוס פלוס. בן זקונים, הרי.

–

בשבת, אחרי איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אמרה לי אחת הצופות "אני זוכרת ששמעתי אותך בתוכנית של רינו צרור", אמרתי לה: "או, זה היה ממש מזמן, כמעט שנתיים", ענתה לי: "יש דברים שנחרטים בזיכרון". חייכתי בשמחה.
אין לכם מושג כמה המילים האלו ממלאות אותי באושר. מבחינתי אושר זה כל תהליך העבודה על הסרט, כל נקודה ונקודה שמתקדמים בה. ואח"כ לצפות בו בפעם הראשונה כמכלול. ולתקן. ולשנות, ולכוונן. ולהראות לעוד מישהו מ"צוות צפיות מבחן" שיצרתי, ולעוד מישהו, ולחשוב. ואז זהו, להחליט שגמרנו, הסרט יכול להמשיך לשלב הבא, לתפור לו חליפה על פי מידתו, לקשט אותו בכל מיני נצנצים במובן הכי חיובי של המילה, שמעמיקים את הסיפור ומחדדים אותו ומבהירים.
מכירים את הסרט "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים"? אז זה. לסרטים שלי יש צוות קטן מאוד, שלא לומר קטנטן, הרולר נגמר תוך שנייה וחצי. בדידותו של הרץ משמשת כמטאפורה כבר עשרות שנים. דמיינו כמה זה טעון כשמדובר בקולנוע, הכי עבודת צוות שרק אפשר לחשוב עליה, כשהיוצרת הכי מזדהה עם בדידותו של הרץ.
אז בשבת, הפעם האחרונה של לילבס בסינ' ת"א. 5,000 חברים יש לי פה? מחכה לאחוז מהם. וגם למי שפספסו את הפרמיירה ואת שלושת החודשים האחרונים. מחכה גם לכם.
בצילומים מהסרט: 1. הרץ יוצא לדרך לבד, בעוד כל השאר עומדים בשורות במגרש המסדרים. 2. הרץ בסוף מסלול, שוכב על העלים ביער ועל פניו אושר עילאי: I did it.

–

אסף ברטוב: ובכן, לאחר שעקבתי במשך שנים מן הגולה הלא-כל-כך דווייה אחר יצירת סרטיה התיעודיים של Dvorit Shargal, והצטערתי על שאינני יכול לצפות בהם, הואילו המזלות להסתדר בשלשות והתאפשר לי (הודות לטיפ חם מ-Hila Bartov Levy) הערב לצפות בסרט השלישי בטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?", כאן בק"ק רעננה המעטירה. לא נותר לי אלא להצטרף באיחור אופנתי (?) למקהלה ולומר בפשטות: רוצו לראות.

הסרט שראיתי (השלישי בטרילוגיה, כאמור) היה מעניין, מרגש, שנון, אותנטי, אישי ומהודק. הן בסרט והן בדברי המבוא ובאחרית הדבר והתשובות לשאלות הקהל, ניכרה אותה תכונה של שרגל שאני כה מעריך: כבוד למלים ולדיבור בעל משמעות. בשום שלב, בסרט או בעל-פה, לא היה פטפוט, או התחנחנות וגם לא ארכנות, טרחנות, או הליכה סחור-סחור.

פשוט תענוג. היה שווה להתאמץ ולהגיע ישר מנמל התעופה (הערב נחתתי מסן פרנסיסקו).

–

ראיתי את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
ממליצה עד מאד ללכת ולבלות שעה עם Dvorit Shargal ברחבי העולם והזמן.
מה שהכי מקסים ומרגש בעיניי בסרט (וגם בקודמיו) זה שהבמאית יוצאת למסע בעקבות תהיות וסקרנות אישיות אבל מפגישה בעזרתן (ועם הרבה נחישות) בעצם את הילדות-ים מהספרים עם עצמן, עם משפחתן, עם העבר וההווה שלהן. ככה, צצה פתאום בחייהן ומציעה להם משהו שאף אחד אחר לא הציע להן לאורך כל השנים שחלפו מאז הצטלמו לספר ילדים.

–

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

–

–בית יד לבנים רמת השרון הוא אחד המקומות היותר מלטפים את הטרילוגיה שלי ואותי. הייתי בו לפני כשלושנים עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, הייתי בו לפני כשנה וקצת עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו והערב הראיתי בו את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
זו תחושה די מקסימה, שלא לומר מקסימה לגמרי, כשמי שמנהלת את המקום מאמינה בך ואוהבת את מה שאת עושה ומציעה לקהל שלה את שלוש המנות שלי, ראשונה, עיקרית ואחרונה, כארוחה מזינה.
-לפגוש את אותם אנשים שבאים שוב ושוב, כי הם רוצים לראות מה קרה אחר כך ומה עוד, להכיר אנשים חדשים שלא צפו בסרטים הקודמים ובאו לסרט הנוכחי, לשמוע את מי שצפו בשניים הקודמים אומרים שלילבס הוא הסרט הבשל מבין כולם, זו תחושה שממלאת את כל חדרי הלב והמוח בצמר גפן מתוק אורגני, כלומר מתוק ומזין ולא עששתי.
-אחת מהצופות אמרה לי שהסרטים שלי הם בעצם כמו השיר של אהוד מנור "מה קרה לילד" ("ימי בנימינה": "מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים/ שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים/ שספר כל נמש חרש ובחול נרדם/ מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?"), וזה כשעניתי לשאלה אחרת: אם אני נוסטלגית לשנים בהן גדלתי ומתרפקת על העולם ההוא. עניתי שלא, אני מתרפקת על עצמי, על הילדה שהייתי (כאמור ב"לילבס"). כלומר, גם ההשוואה לשיר, וגם השאלה הקודמת יצרו דיאלוג שהפך לשיחה מורכבת ביני לבין הצופים, וזה כל מה שאני צריכה בחיים. דיאלוג ועוד דיאלוג ועוד אחד.
-צופה אחרת שאלה אותי איך זה לחזור לשגרה אחרי כל המסעות האלו, ועניתי שזו השגרה, זו ולא אחרת, חיי מלאים בעבודה על הסרטים, בטיפוחם ובשיווקם ובהבאת הבשורה לכל מקום בארץ, זו פרנסתי, זו אהבתי, זו עבודתי וזו השליחות שלי, כמו גם המחשבה על הדבר הבא. אבל שלא תחשבו שאני לא מתמודדת עם שגרות שגרוניות כמו נזילה אימתנית בבית או עם המצבר של הקטנוע, אבל זה בשוליים;)
-אחרי האירוע המהמם (תודה רבה לאסנת!) חיכה לי חבר באחוות הטרילוגיה. מהי אחוות הטרילוגיה? כמה וכמה חברים שהפכו לחברים שלי בזכות הסרטים, שיוצרים עכשיו סרט משלהם, כי מעלליי שימשו להם תמריץ. מתברר שהוא ומשפחתו מתגוררים יריקה מיד לבנים, וכך כובדתי בתה ובעוגה (!) לפני המסע חזרה לסביוני יפו. 

–

ללאה גולדברג, שב-15.1 חל יום השנה הלועזי למותה, חלק גדול בפופולריות של סדרת ספרי ילדי העולם. היא תרגמה ועיבדה אותם לעברית. גולדברג הייתה מיודדת עם אנה ריבקין-בריק וערכה באותן שנים בספריית פועלים. בזכותה זכינו להתנאות בספרים המצולמים והשאר היסטוריה. ישראל, כזכור וכמו שאני אומרת בכל הזדמנות, היא המדינה היחידה בעולם שהספרים עדיין מודפסים בה ואהובים עד מאוד.
אז מה הבאתי? 1. מתוך מאמר שכתבה גולדברג ל"דבר הפועלת" ב-1954, כש"אלה קרי הילדה מלפלנד" היה פה להיט היסטרי (הספר יצא בעברית ב-1953 ובשבדית ב-1951). לא שהיום הוא לא.

—

מעדכנת שידידתנו, הפצועה היחידה בקרב על שחרור איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? השתחררה זה מכבר לביתה אחרי חודשיים במחלקה האורתופדית כתוצאה מנפילה במדרגות הסינמטק בפרמיירה (כל הפרטים).

–

ותזכורת מלפני שלושנים:

Baruch Coral:
שלום דבורית, היום ראיתי את סרטך על אלה קרי ונוריקו סאן ויצאתי מהסרט עם חיוך רחב, נפעם ונרגש, סרט מקסים וחמוד שעושה טוב על הלב וגורם לשכוח את כל האקטואליה. חבל שאת מבזבזת את זמנך על התקשורת ועל האקטואליה. תעשי טוב לעולם ולאנושות אם תעשי סרטים כאלו וכך תרבי אושר לבני האדם, ובכלל כדאי שתתמקדי בקולנוע, הרי היית מבקרת קולנוע, זה יותר מעניין מכל נכלולי הפוליטיקה. הסרט שלך נפלא וראוי לקבלת פרסים בישראל ובעולם. כל הכבוד דבורית

—

מההודעות שגורמות לי לקום עם עוד יותר עזוז מאשר ביום רגיל, מה שאומר שהיום אני מרימה את כדור הארץ ביד אחת ומגיעה לפסגת האוורסט:
"דבורית שלום! ראיתי את נוריקו ואותך בבית הכרם לפני כשבועיים ומאוד התרגשתי מהסרט. אני זאת ששאלה מה נתן לך כוחות מול כולם, כל מי שאמרו שזה לא ילך, ואמרת שבדיוק זה" (ש').

—

אם מאחרים את הרכבת של 23:26 מבית יהושע נשארים לישון בתחנה הפתוחה. אבל מזל, הגעתי בזמן ואני כבר בדרחזרה אחרי הבילוי בכפר הס שם הראיתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?.
המצאתי שיטה חדשה לשיחה. אני מספרת את הסיפור הידוע (לחלקכם) על הסרט ואז גם שואלת את עצמי את השאלות ששואלים אותי לרוב ועונה עליהן, ואז, והנה הטוויסט, אנשים חושבים עוד קצת ומעלים שאלות חדשות ואחרות וזה הכיף הגדול. כל הזכויות על הפטנט רשומות.
למשל מישהי אמרה שהפאן הפיטר פני שלי בסרט מאוד בולט ושאלה איך זה שגם הילדים מהספרים נשארו ילדיים בסרט? ומישהי שאלה אם הילדים קיבלו כסף על הצילומים ומישהי אחרת התעניינה איך מוצאים מוזיקה לסרט, באיזה שלב, ומישהו שאל אם אני לא רוצה להיות אנה ריבקין-בריק ולחקור ולצלם תרבויות אחרות. אמרתי, מה, אני כבר אנה ריבקין-בריק! ובסוף אימא של המארגנת נישקה אותי.

–

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

–

ב-9 במאי 2015 הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בקיבוץ גלעד. על הרפתקאותיי שם אפשר לקרוא פה, בשיתוף. ואילו היום אחר הצהריים אני חוזרת לקיבוץ גַּלְעֵד (בראשית ל"א, מ"ז) עם איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. אין לתאר כמה משמח אותי להגיע למקומות שכבר הייתי בהם עם הסרטים הקודמים, זה הכיף הכי גדול שלי. תחושת ההמשכיות מפכה בי ברון. אבל מה שהכי הסעיר אותי במבט עכשיווי בוויטרינה היפה שהכינו שם ב-2015: בחלון הימני אפשר לראות צילום ענק של מוקיהנה, ממהדורה מאוד ישנה, באנגלית, של הספר "מוקיהנה מהוואי", ובצד שמאל למטה, לילבס, רמז מטרים, שכלל לא ידעתי שיהפוך למציאות תוך שנתיים וקצת. מסעיר, לא פחות. אז חברים מיישובי מגידו/ רמות מנשה קצה כביש 672, היום, 3 בינואר שנה חדשה, בחמש וחצי, אחרי השקיעה, אני שם. עושה את כל הדרך ממעיינות ג'אפה.

….בחזרה מקיבוץ גלעד אליו שמחתי מאוד לשוב היום, שנתיים וחצי (!) אחרי שביקרתי בו עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אני מרגישה שהתבגרתי ודווקא באופן החיובי ביותר שאפשר ואני מגלה עוד ועוד תובנות, כמו בכל צפייה נוספת בכל סרט שלי, והיום באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. חד משמעית לספרים של אנה ריבקין-בריק יש דרך לתקן זיכרון שנעלם, שמתקלקל, שמשתבש עם השנים והאירועים השונים. יש להם, ולפיכך גם לסרטים, כוח מרפא. גם לדמויות בסרט וגם עבורי.
הזיכרון זה הנכס הכי חשוב שיש לנו, אמרתי, יותר מדירה, יותר ממכונית. אבל אתם חברים בקיבוץ שיתופי (מהבודדים שנותרו!), זה בטח לא אומר לכם כלום>>
החברים התקוממו:). אומר גם אומר.
שיתופי-שיתופי ועדיין אין כל רע בדירה ומכונית:)!
ופגשתי גם תלמידת כיתה א' בשם הדי, שיודעת מה פירוש שמה וגם מי זו הדי למאר וגם מארי קירי ויש לה בבית מלא ספרים על מדענים. כן כן. זו הדרך. אז אני מתחב"צת לי בסבבה למרות הבילוי הארוך מדי בצומת. רצ"ב אלבום תמונות מגלעד, שאני מקווה לחזור אליו בשלישית.

–

הנה הרשימה העונתית של ספרי ילדי העולם ע"פ נתוני המכירה בחנויות הספרים ובחנותי שעל גלגלים:). מקור: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. אין הפתעות:
1. נוריקו-סאן הילדה מיפן
2. אלה קרי הילדה מלפלנד
3. סיאה הילדה מאפריקה
4. לילבס ילדת הקרקס
5. דירק הילד מהולנד
6. נואי הילדה מתאילנד
7. גנט הילדה מאתיופיה
8. הרפתקה במדבר (אף שיש מחלוקת אם ספר זה שייך לסדרה, להגדרתי הוא שייך גם שייך גם שייך ואין על מה להתווכח).
בניגוד למחשבה הלכאורה רווחת, שמה פתאום ילדים יקראו את הספרים היום, כשהם טסים לחו"ל כל חנוכה ופסח וגם ראש השנה והחופשה הגדולה, ולא צריכים ללמוד על העולם מספרי ילדים בני שישים, מספרים לי מנהלי הספריות שספרי הסדרה כל הזמן, כל הזמן מושאלים. כמו כן סיפרה מנהלת ספריית הילדים בבית אריאלה בת"א ש"נוריקו" הוא הספר הכי נגנב. לא מגניב? 

–

בלי דעת, או מתוך ראייה נבואית, באמצעות כמוסות הזיכרון שלה בסדרת ספרי ילדי העולם, אנה ריבקין-בריק יצרה אסופה ביבליותרפית מושלמת. ב-2015 התארחתי ביום עיון במגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, שעסק במקורות השראה ובגיבורי ילדות.
שום קפיצה במכונת זמן באותו אירוע לא יכלה להכין אותי לדברים שיתבררו לי בעת צילומי הסרט השלישי בטרילוגיה (שלא היה אז אפילו בגדר רעיון), איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. עוצמת הנגיעה בעבר באמצעות הזיכרונות מהספרים, שהפכו למטה קסם מרפא עבור הדמויות, כמו גם עבורי, מטלטלת ממש.
הסרט הראשון עסק בחיפוש. הסרט השני במציאה. והשלישי בזיכרון ובפרידה. הסצינות פשוט צנחו מהשמיים, קובייה אחר קובייה והסתדרו בשורה. מזמינה אתכם לשמוע ולראות הכל-הכל…….

זכויות היוצרים ביצירה שלך או: האם אפשר להרוויח כסף מחינם? מיוטיוב ועד נטפליקס

בעקבות דיונים בפייסבוק כתבתי את הקטע הזה, ואני מביאה אותו גם פה, עם עריכה ועדכונים, כדי שלא יישטף בנהר הגועש והשוצף של הרשת החברתית. לתחושתי לבלוג יש חיי נצח ארוכים יותר. אה, מה זה הפרדוקס הזה, או שיש חיי נצח או שאין, לא? בטח בטח. אבל זה לצורכי הדגשה והאדרה.

דרמה קצרת מועד התחוללה בעקבות סטטוס שכתבתי על הפרת זכויות יוצרים ביוטיוב לאחד הסרטים שלי. הפרטים הטכניים לא מעניינים אבל הרוחות התלהטו (אוקיי, הרוח שלי התלהטה) ותוך פחות משעה הפכתי את הפוסט ל"פרטי". יוטיוב מצדם הסירו את הקישור הבעייתי אחרי כמה הסברים והודעות שנשלחו אליהם.

אבל אני רוצה להתייחס להסתערות התגובות המיידית בפוסט בפייסבוק, חלקן מאנשים שמעולם לא הגיבו לי, לא מכירים אותי ולא יודעים דבר על דרך העבודה שלי, אך זה לא מונע מהם להביע את דעותיהם המאוד נחרצות, המבוססות על עולמות תוכן שונים לגמרי ולהסביר לי שאני טועה, בלי לנסות לשמוע קודם או להבין איך בדיוק אני עובדת ומשווקת את הסרטים ובלי להבין שלכל מוצר יש ליצור את התוכנית המתאימה לו. אין תוכנית שיווקית אחת שמתאימה לכולם.

תגובות המומחים פה היו: מה קרה לך, עזבי, זה המשפך השיווקי החינמי, הוא יביא לך מאות אלפי צופים, את חיה את הכלכלה הישנה, את לא מבינה את המאה ה-21, גם רדיוהד נתנו אלבום בחינם וגם מישהי מפיצה את הספרים שלה בחינם. יופי! זה מה שהתאים לה. לכם. להם.

ובכן, אסביר שוב. מדובר במספרים אחרים. בעולמות אחרים. אתם חושבים מסות, סטטיק ובן אל וכאלו. הסרטים שלי, חיים ונושמים ומוקרנים, אינם כאלו. הם לא מיועדים למיליונים. והם עלו כסף. מאות אלפי שקלים כל אחד.

לא בכדי אינכם רואים כמעט סרטים ישראלים (דוקו או עלילתיים) המופצים ביוטיוב. כן, יש מקרים מיוחדים, למשל סדרה שקיבלה מימון מלא מגוף שידור ומקרנות קולנוע, שנעשתה בהון עתק (הכל יחסי, כן?) שכל יוצריה קיבלו את שכרם+, ועכשיו אפשר לעשות איתה מה שרוצים. מי הרוויח מהצפיות ביוטיוב? המפיקים? היוצרים? גוף השידור? באמת? כמה? איך? אה, מהפרסומות? שוב, חוזרת למסות. בהחלט היה מעניין לקבל מספרים, אלא אם כמובן הכל היה לשם שמיים ולהרביץ תורה בעם ומי צריך בכלל כסף.

לעתים גופי שידור מעלים רק פרק אחד מסדרה ליוטיוב כגריין, ואת השאר מוכרים ב-VOD. כן, אף גורם לא מעניק תוכן חינם סתם. המטרה: להרוויח מהחינם כסף.

אבל אני, אני מתפרנסת מכך שאנשים מזמינים אותי להראות את הסרטים ולשמוע אותי, או מהקרנות סינמטקיות. כן, אלו המקומות היחידים שהסרטים שלי מוצגים בהם. חלילה אני לא אומרת זאת בתלונה. זה המצב, ומכאן יצאתי לדרך. זו נקודת המוצא שלי.

כ-מו-בן שצריך המוני אזכורים של היצירה שלך בפייסבוק וביוטיוב ובטוויטר ואיפה לא? ברור! מי אמר שלא? אז אני מפיצה את שמעם של הסרטים בדרכי, בפייסבוק באופן יומיומי, בעזרת הקהילה המלווה אותם ובעזרת אחרים, ובטח שיצרתי טריילרים לסרטים שלי, המופיעים ביוטיוב ופתוחים לכל דיכפין שיכול לקחת אותם ולעשות איתם כרצונו ואני מפנה בהם אלי, קוראת לצופים להזמין את הסרטים. וכמובן שאני מעלה גם את כל הראיונות איתי לרשת וכותבת שוב ושוב ושוב על הסרטים. איזו שאלה? ללא ספק, ברשת אני מפיצה את מרכולתי, את הסרטים שלי. אבל מכאן ועד להנגישם לצפייה חופשית במלואם יש מרחק לא קטן.

וגם אותו מפיק שנזף בי שהסרטים שלי ייעלמו כגשש החיוור אם לא אציף אותם להמונים ביוטיוב, כי גם הגששים נאבקים על זכויותיהם, מה הוא יודע על דרכי עבודתי? על העבודה היומיומית שאינה נגמרת, כבר שלוש שנים, שאני עושה בהפצת הסרטים ובשיווקם? ומה הקשר בין הגשש לבין הסרטים שלי? האם הגששים מפמפמים את יצירותיהם ברשת כמוני, כמה פעמים ביום, בכל צורה שהיא? ברור שלא! האם היצירות של הגשש חיות, מוקרנות, מונגשות, מדוברות, נמכרות היום? לא!
והאם כל הסרטים והסדרות שלו, של אותו מפיק, מופצים בחינם ביוטיוב? מה פתאום! לא ולא. אבל להשיא לי עצות שלא מתאימות לד.נ.א של הסרטים שלי, זה כן.

הוסיפו לכך עובדה אלמנטרית שכל מפיק צריך לדעת: ברגע שהסרט שלך מופיע ברשת אי אפשר למכור אותו לשום גוף שידור או לשגר אותו לשום פסטיבל. כן. בשום מקום מעולם. איך אפשר להתעלם מפרט כל כך משמעותי?

כמה יוצרי קולנוע עושים סרט אחר סרט מהכסף הפרטי שלהם? כמה? עליכם להבין שוב: אני מתפרנסת מהקרנות הסרטים ומשיחות עליהם. ולא, אנשים לא יצפו בסרט ביוטיוב ואחר כך יזמינו אותי תמורת סכום לא מבוטל לראות אותו שוב במתנ"ס המקומי ולשמוע אותי. זה פשוט לא יקרה.

הסרטים שלי חיים, בועטים ונושמים ואני משווקת אותם בכלים המתאימים להם ולי. חנוך לנער על פי דרכו? ככה גם עם כל מוצר שהוא.

כל משפכני השיווק החינמי חייבים להבין: לא הכל מתאים לכולם. כן, לפני עשור גם רדיוהד הוציאו אלבום חינם והרוויחו ים כסף כי למעשה *מכרו* אותו. אבל לרדיוהד יש מיליוני-מיליונים של אוהדים בכל העולם. ויש להם מכונת שיווק ויחצ משומנת שעולה הון-הון-הון. וחוץ מזה, עובדה, את האלבום של 2016 וכן את האלבומים שבין לבין הם מוכרים בכסף מלא.

הסרטים שלי הם ארט-האוס. השוק שלהם הוא לא השוק של רדיוהד וגם לא של הגשש החיוור, מיינד יו.

מאות אלפי בני נוער לא יגיעו לסרטים שלי. לא, היוטיוביסטים (כהמון) לא בנויים לאלה קרי ולנוריקו-סאן וללילבס ושות'. הקהלים שלי אחרים לחלוטין. ולא, אני לא אגיע למספרים שרק מהם מרשה יוטיוב להצטרף לתוכנית הפרסומות שלו.
כל אותם מעריצי המשפך צריכים ללמוד לתפור את החליפה המתאימה ללקוחות שלהם, לא לזרוק מנטרות שיווקיות בחלל ולספר איך המשפך השיווקי החינמי יביא לעליית ההכנסה באלפי אחוזים.

אכן, בני נוער ואו צעירים שצופים בלהיטים ההוליוודיים באינטרנט הולכים לאחר מכן למולטיפלקסים עם החבר'ה כדי לצחוק ולהתרגש וליהנות מהמסך הגדול. צריך להבין: סבבה, אבל זה לא קהל היעד שלי. הסרטים שלי לא מוצגים במולטיפלקסים ולא בטלוויזיה שלכם. הם מוצגים בסינמטקים, בספריות, במתנ"סים, בקיבוצים, במועדונים, בסלונים, בקבוצות סגורות. הם לא מתאימים להפצה חינמית.

זמן מה אחרי שכתבתי את הטקסט הזה קיבלתי מייל ממישהו.י, שיוצא.ת להעביר הרצאה בחו"ל לישראלים (ברור שבכסף, מי יטוס לחו"ל להעביר הרצאה בחינם)? וביקש.ה, פשוט כך, לקבל לינק לסרט שלי, כדי להרצות עליו ועל הדרך בה העולם נחווה בישראל של פעם. זוהי בהחלט הקצנה, למעשה שיא חדש, של "הכל ביוטיוב פתוח לכולם" (זה כמובן לא נכון, כפי שהסברתי לעיל). אבל הרעיון שאני יוצרת סרט, ומישהו יקבל אותו ממני בחינם כדי להרצות עליו ולקבל על כך כסף הוא בהחלט צעד דרמטי ומהפכני באותה כלכלת-חינם חדשה.

כלכלה ישנה? אני לא מבינה את המדיום? שיהיה. בינתיים מי שהחזירה את ההשקעה בסרט הראשון ויצרה עוד שני סרטים נוספים, ביחד טרילוגיה, זו אני.

תוספת, 2.12:

"תעלי את הסרטים שלך לNetflix, תרוויחי הון", היא עצה נוספת שקיבלתי. ובכן לא, זה קשה הרבה יותר. צריך: 1. הופעה מוחצת בפסטיבל גדול ונחשב 2. מפיץ ואו אגרגטור. ונניח שאכן (אין לי אף אחד מהפרמטרים, אבל נניח), מוכנים לשקול את נוכחותך בנטפליקס, צריך לשכנע אותם שבסרט שלך יש:
א. שמות גדולים
ב. נושא בוער
ג. צבא עצום ברשתות החברתיות שיפיץ אותו. כלומר, הכל זה שיווק שיווק שיווק. בעוד אני יכולה לעשות את הדברים בקטנה פה, בשכונה המצומצמת שלי, זה לא אפשרי באוקיינוס התוכן האינסופי.
בקיצור: אם נראה היה שעולם הסטרימינג נותן תקווה ליוצרי הדוקו העצמאיים, אז לא. הוא מתנהל בדיוק כמו הכלכלה הישנה. כן, יש יוצאים מן הכלל. מסכימה. והרי מה אני אם לא היוצא מן הכלל במובנים מסוימים, אבל המנגנון הזה גדול על מידותיי וכל עוד לא יימצא מפיץ שאמון על נטפלוקסים, אני נידונה לשלוח לנטפליקס הודעות ולא לקבל תשובה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

להזמנות ופרטים ורכישות והרצאות: dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.

עדכון: זה לא נגמר בטוב . סיכום. תגובת האיגודים. אני לא מאוד מופתעת.

–

סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.

–

במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.

 –

הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.

–

-ביס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".

–

-בערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.

–

לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.

–

ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20, החינוכית: דחו אותו.

–

הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.

–

גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.

–

קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.

–

שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.

כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

–

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:

מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.

המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:

…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..

כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?

משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:

צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).

רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.

הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.

לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.

את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

מימון המון בסרט התיעודי של דבורית שרגל והקרנות נובמבר 2016

מימון ההמון חוזר

חברות וחברים, תומכות ותומכים, מעודדות ומעודדים
נרגשת להציג בפניכם את האפשרות לתמוך בסרט התיעודי החדש שלי, השלישי בטרילוגיית "ילדי העולם". אחרי
איפה אלה קר ומה קרה לנוריקו-סאן?
ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
אני בעיצומה של העבודה על סרט השלישי בסדרה, שיחתום את הטרילוגיה.
שם הסרט עדיין חסוי (וזמני): – – –   – – – – –  – – – – -?

בינתיים, הדרך לעשות זאת היא באמצעות פייפל, פה.
התמיכה לא מוגבלת בזמן או בסכום. מתי שבא לכם וכמה שתרצו.
מתנות ומגדנות וכן לו"זים יפורטו בהמשך.

עדכון: מימון המון באתר ג'אמפסטארטר עד 4.4.17.

הסרטים שלי הם הפקות עצמאיות, פרטיות, שלי בלבד, ללא תמיכת הממסד התרבותי בישראל. לא גופי שידור ולא קרנות קולנוע.
ברור שהיה לי הרבה יותר קל כיוצרת לעשות זאת עם תמיכה ממסדית, אבל שיטת חלוקת הכספים ובחירת הפרויקטים של מחלקי הכספים פועלת באופן כאוטי ואני לא במצ'ופרים.
אני יכולה להבטיח שגם הסרט הזה ייעשה בתקציב מינימלי, תקציב שרוך-נעל אם לתרגם, בעזרת הניסיון המצטבר שרכשתי בשנים האחרונות. כרגיל, אני לא מפרישה לעצמי ולו שקל מסכום תמיכתכם. הכל מיועד אך ורק לעשיית הסרט.
ממה אני מתפרנסת? מהקרנות הסרטים הקודמים ומאהבתכם.
אשר על כן עליכם להזמין וליזום כמה שיותר הקרנות.

מתי ידעתי שהסרטים על ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק יהיו טרילוגיה? כן, יש נקודה בזמן שאפשר לשים עליה אצבע ותכף אחזור אליה. אבל במהלך שיחה עם הקהל אחרי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הבנתי שהרעיון היה שם תמיד. כלומר, מהרגע שהפנמתי שנעילת העותק של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא הייתה סוף פסוק עבורי ושהעבודה על הנושא, על הצלמת, הספרים, הגיבורים שלה, לא הסתיימה מבחינתי ושאני ממשיכה באיסוף חומרים, בליקוט מידע ובעיבוד כל החומרים שהיו לי.

ואז הגיעו כל המפגשים עם קהל "איפה אלה קרי…" והשאלות, אם אני ממשיכה לחפש עוד ילדים והבנתי שיש צמא, רצון לדעת עוד. לא חשבתי במובן הפרקטי, איך אצליח ליצור סרט המשך אחר כל התלאות שעברתי בהפקת הסרט, אחרי ארבע שנים שהיו נפלאות ומייסרות כאחד, אחרי הטיפוס המתיש על ההר התלול, כשכל כמה רגעים מתדרדרת עוד אבן מלמעלה וכמעט מפצחת את ראשי ועוד פיסה מהשביל נעלמת ומקרבת אותי לתהום.

פחות או יותר לפני שנה כבר הבנתי שאני בהריון עם משהו שמצטייר כסרט שני, אבל לא היה לי מושג איך אצליח לעשות זאת, להרים את ההפקה. ואז פגשתי את המפיק של "איפה אלה קרי…", אמנון רבי (קסטינה תקשורת), וסיפרתי לו היכן אני עומדת ומהם לבטיי. אמנון אמר לי בלי להסס שנייה: לכי על זה. צרי סרט המשך. את לגמרי יכולה לעשות את זה ל ב ד. וזה כל מה שהייתי צריכה: מישהו שמאמין בי כבר עשרות שנים, שעשה דברים לא ייאמננו כמפיק וכאדם למען הבאתו של "איפה אלה קרי…" לעולם, שאומר לי שאני יכולה לעשות הכל לבד, ליצור סרט נוסף. ובאותה שנייה עבר הרעיון הילוך והתחלתי בהפקה מכווננת מטרה: סרט המשך כמפיקה עצמאית.

אחרי פחות משנה כבר היה הסרט מוכן. לקרוא לזה "פחות משנה" זה קצת מתעתע, בדיעבד, כי כמו שהסברתי, העבודה לא נפסקה לרגע, אבל המפגש עם אמנון בהחלט היה נקודת מפנה. ועכשיו "אפריקה!" עושה דרכו בארץ ובעולם והשאלה כמה אנשים יצפו בו תלויה רק בקהל שצופה בו. אלו יחצניו ומשווקיו. בדיוק כמו בסרט הקודם.

והנה אני חוזרת להתחלה ומספרת על הנקודה בה הפכו שני הסרטים לטרילוגיה. היה זה במשמרת הראשונה עם אביב פרס, עורך האון ליין של שני הסרטים (למעשה של שלושתם, גם של כדור בגב שיצא עכשיו בדיוידי ועל כך בהמשך). הוא סיים צפייה בעותק העבודה של "אפריקה!" ואמר לי: שמעי, שני הסרטים האלו עומדים באותה ישורת מבחינת איכותם, אבל זו צריכה להיות טרילוגיה. אני לא יודעת אפילו אם הוא חשב על כך עד הסוף, אבל מבחינתי זו הייתה הנקודה בה הבנתי: נכון, בדיוק, זה מה שאני צריכה לעשות. הרי אני ממילא עובדת בלי הפסקה, ממילא שוחה בחומרים ולא מרפה מהם, אז למה לא טרילוגיה? הרי אני שם.

וכך, ממש מהיום בו שוחרר "אפריקה!" לעולם, אני עסוקה בהפקה (עצמאית, לבד, ברור ברור) בסרט השלישי, שממודר כעת ברמות-על. חציו (לפחות) כבר צולם, אין לו מימון ואין לי עדיין מושג איך אתקדם איתו כלכלית, אבל אני עובדת בלי להפסיק. וזהו בינתיים. כל רעיון תמיכתי יתקבל בשמחה. אני רוצה לנסות לשבור את התבניות הכלכליות של הסרטים הקודמים. ברור שזה יהיה סרט דל תקציב, אבל מאחר שלמדתי לעשות קסמים ומעשי נסים בכסף, אני סומכת על עצמי שאסתדר בעזרת תומכים ומחבבים ובעזרתי כמובן, גם אם עוד לא החזרתי אפילו קמצוץ מההשקעה שלי ב"אפריקה!".

הקרנות החודש

השבוע האחרון של "אפריקה!" באוקטובר:
שני, 24.10, שפיים, הקרנה פרטית
חמישי, 27.10, 20:30 ספריית קריית אונו

שישי, 28.10, 12:30, סינמטק ת"א
שבת, 29.10, 11:30, מרכז הנצחה טבעון

הקרנות נובמבר

"אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו" בסינמטק ת"א. הקרנה אחרונה.
יום שבת, 5 בנובמבר, 15:15. 

"אפריקה!" ביד לבנים רמת השרון, 14.11, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

2.11, 20:00, ספריה אזורית מגידו.

אפשר להזמין אותי ואת הסרטים לכל מקום שהוא: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025

וגם לרכוש DVD  של כדור בגב.

כמה הרהורים על "אפריקה!" ותגובות הקהל

אחד הדברים שהעסיקו אותי בעת העריכה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הוא עד כמה להתייחס לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסרט החדש, איך למנן את ההתייחסות לסרט הקודם, מה לספר עוד על אנה ריבקין-בריק, איך ליצור סרט שיהיה גם קשור לסרט הקודם וגם עצמאי לגמרי, כלומר שמי שלא צפה בראשון יוכל ליהנות ממנו בלי שום בעיה ומי שצפה בראשון לא יחשוב או ירגיש שאני חוזרת על עצמי. זה היה חלק מהדיאלוג הממושך עם העורכים ועם צופי-המבחן שהגיעו לחדר העריכה בעת העבודה. אני חושבת שבמובן זה מצאתי פתרונות הולמים. הנה כמה רשמים מצופי הסרט בשבועיים האחרונים. שתי הצופות הראשונות מתייחסות לשאלות שהצגתי פה:

"אני מודה שקצת חששתי, אהבתי את הסרט הראשון ופחדתי משכפולו וגם העובדה שהדמות נמצאה מהר, אז על מה כבר תהייה העלילה.
באתי עם ניבי, הבן שלי שעוד לא בן שמונה, שאוהב קולנוע אך כמעט ולא ראה סרטים דוקומנטריים בקולנוע.
אבל למרות הסקפטיות לפני, נהנינו מאוד. משהו בטבעיות שבה את מעבירה את העלילה, הצילום הנפלא לדעתי והדמות שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בה, מקסים בעיני.
תודה, בהצלחה בשלישי" (רונית סלניקיו)

"הייתה הקרנה נהדרת! נדמה היה לי שאני יודעת בדיוק על מה יהיה הסרט, אבל לא כך היה. הופתעתי והוקסמתי ממנו מאוד. בהחלט יש ל"אפריקה" זיקה לסרט הראשון, אבל לחלוטין הוא בפני עצמו, עם יבשת מטלטלת וגיבורה מדהימה" (קלייר פאגיס).

"נהנינו מאפריקה ומהשיחה האנושית והמרתקת" (ללי שמר).

"שתינו הוקסמנו. למשפחה הזאת יש סיפור מרתק!!" (נועה לוין)

"דבורית היא לא מסוג האמנים שדוחפים לך את המסר לעוס עם כפית קטנה, היישר לפה. הכל נמצא בסרט – כולל זיקות מרומזות למעורבות קומוניסטים, ישראלים ואפילו האיסלם. למצוא מישהי כמו סיאה באחת המדינות העניות ביותר בעולם ולתת לה להציג את עצמה ואת הזיקה שלה למקום ההולדת שלה – זה עניין גדול. מזמן לא ראיתי דמויות כ"כ מרתקות ובימאית שמתייחסת אליהן כ"כ בכבוד" (חנה לוק).

"אני ובתי ורותם חברתנו היינו היום בהקרנה התל-אביבית, בלי להצטלם, אבל עם מאוד ליהנות גם מאפריקה! להעריך את הפועלת העצמאית, לחכות לשלישי בטרילוגיה ולאלה שאחריה. בז'אנר הזה, בעניינים אחרים, מה שתבחרי. בטח שצחקנו איתך מהמלריה שלךף כמו שתרגשנו אתך מכל מה שיש להתרגש איתך, ויש המון. נתמוך, נפגין, נתגייס כשתכווני לאן ואיך, כדי שתמשיכי. לבבות אדומים" (אפרת שטיגליץ).

"מומלץ ביותר. לכו לראות חוויה מסוג אחר. סבים וסבתות הורים וילדים (לילך שמיר)

"נהנינו מאוד!" (יעל ניר)

"מי שעוד לא ראה חייב ללכת. סרט קסום ומרגש" (עדי בריל)

אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אוקטובר 2016

אפריקה!

סינמטק תל אביב
שבת, 1.10, 13:00
שני, 3.10, 15:00 (ראש השנה)
שבת, 8.10, 11:30
שני, 17.10, 13:30 (סוכות)
רביעי, 19.10, 13:00 (סוכות)
שישי, 28.10, 12:30
אגיע לכל ההקרנות בת"א

24.10, שפיים, הקרנה פרטית

מרכז הנצחה טבעון
סינמה שבת, 29.10, 11:30

ספריית קריית אונו
27.10, 20:30 (בנוכחותי)

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

14.10, בי"ס נחשונים בת ים (סל תרבות)

ומה היה החודש בפייסבוק?

לפני שנה איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר. לא הייתה לי תחושה ניצחון לפני האירוע. נסעתי להיכל התרבות של אשדוד עם Yael Leshem, המפיקה הראשית של קסטינה, חב' ההפקות של הסרט. השארתי את הקטנוע בעזריאלי וחיכיתי לה שתאסוף אותי למונית בדרך לטקס. יעל (שצילמה את התמונה) והייתה מעורבת כמובן בכל תלאות הפקת הסרט התרגשה וקיוותה יותר ממני אפילו.

לפני הטקס יצאנו החוצה. חשתי מועקה. אני לא יכולה להכחיש. העדפתי לא להיכנס ולהתמנגל. פה ושם אמרתי היי. בשירותים פגשתי במאית מאחד הערוצים, שבתוכניתה השתתפתי עם הסרט כמה חודשים קודם. "נו, דיברת עם X מהערוץ?" שאלתי אותה. "כן, הוא הודה שטעה כשסירב לקנות את הסרט". "נו ו?" המשכתי. היא אמרה שתזכיר לו. כלום לא קרה עם זה. יום יבוא ואספר את סיפור הזוועות עם הערוץ האמור. יש לי כמה סיפורים על כמה ערוצים, אבל כל כלבלב יבוא יומו. לאט אבל בטוח.
כשנכנסנו לאולם וראיתי היכן הושיבו אותנו הבנתי שלא זכיתי. את הזוכים הושיבו לרוב בקצה השורות, קרוב ככל האפשר לבמה. כך שההפתעה כשהוכרז על הזוכה בקטגוריה שלי לא הייתה גדולה. וכל זאת, למרות כל ההימורים קודם לאירוע, של בלוגרי הקולנוע, שחשבו שאזכה. ולא, ההפסד שלי הוא לא כמו של המועמדים האחרים. איש מהמועמדים האחרים לא השקיע את כספו בסרט שלו. לכולם היו גופי שידור וקרנות שתמכו בהם. כך שאין בכלל מה להשוות. זאת ועוד: אף אחד מהסרטים המועמדים לא זכה לאהבת הקהל כמו הסרט שלי. כך שסטירת הלחי הייתה קשה.
אני חושבת לעתים מה היה קורה אם הסרט היה זוכה, אם מהלך הדברים היה שונה, אם ערוץ כלשהו היה מתעורר מהקומה ורוכש אותו לשידור. זה לא קרה. העבודה הקשה יום יום נמשכה, עד שכמה חודשים לאחר מכן הצלחתי לגמור ולהחזיר את ההשקעה בסרט. מה שהכשיר את הקרקע הכלכלית להולדת אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו.
את העלבון הצורב לא שכחתי. את הסרט השני כבר לא שלחתי לשומקום. כל המשלוחים האלו, כפי שכבר סיפרתי, עולים ממון רב, ואין לי שום שקל כדי להשקיע בשיווקו. אשר על כן עזרת הקהל חשובה מאוד.
*פוסט הבאסה אחרי הטקס*

כשצוחקים מסיפור המלריה שלי באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו אני יודעת שההקרנה מהממת. וגם כשמחמיאים לנטוש (AKA "נטע המפורסמת") על קריינות הספר. בנוסף הגיעו היום מלא אנשים שאני מכירה, רובם בוגרי אקדמיית איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אזרח נלהב ששומר על פרטיותו וביקש להצטלם איתי ולהראות לנכדה וכאן עם מאיה פריש, סוחרת מדופלמת שמכרה לי ארנק בשוקחתן שהיה בקיץ בשכונתנו והצטלמה איתי גם אחרי הסרט הראשון וכתבה גם ספר המשך ל"אלה קרי הילדה מלפלנד", במסגרת תחרות ארצית של "מצעד הספרים". משפחת בריל-פריש הגיעה בהרכב מלא: אמא, אבא (תודה על הצילומים, Ady Barill, Felix Frisch), שני ילדים וסבתא. ככה צריך!

אחת הסצינות היפות והמרגשות ב"אפריקה!" היא סצינת הקברים במטע הבננות.
כל מי ששמע את דבריי אחרי "איפה אלה קרי…" מכיר את סיפור הקבר של אנה ריבקין בריק, שלידו יש חלקה ריקה שיועדה לבעלה, דניאל בריק, אבל נותרה ריקה וגם על רעיון העיוועים שלי להעלות את עצמותיו לישראל.
במסגרת סיורי הנוכחי, אירופה בארבעה ימים, הגעתי אחרי חיפושים ממושכים גם לקבר של דניאל בזכות אחייניתו אווה בריק. להפתעתי עומד קברו בדד, ללא שום מכר, לא ליד רעייתו השנייה, כלום. כך שלבי נצבט מאחר ששתי הנפשות הללו לא חברו בסופו של דבר, גם לא סמלית. בצילום השני: דניאל (משמאל) ליד קברה של אנה, למעשה עומד על חלקת הקבר שלו, עם קרובי משפחה ישראלים.

בצילום: בהפסקה בין הקרנת "איפה אלה קרי…" ל"אפריקה!" בבית גבריאל. יום ארוך שהחל ב-12 ועוד לא נגמר, אבל אני יכולה לבשר שכבר עליתי על 840 בטבריה לכיוון ת"א. כלומר, אין מה לדאוג בינתיים. מתי אגיע לעירי? נו, לא חשוב. צופה אחת שאלה אותי למה לא לקחתי אותה איתי במסעותיי. עלמה בת ה-11 שאלה אותי איך לא התייאשתי? מיכל שאלה אותי מתי אכתוב דוקטורט על נושא כלשהו מהסרטים ואני בדיוק חשבתי היום במהלך ההקרנות שממש בא לי לכתוב עבודת ניתוח לשני הסרטים, אבל זה לא ממש הגיוני שיוצר ינתח את יצירותיו, נכון? מישהי הציעה לי לרכוש את חלקת הקבר הפנויה לצד אנה ריבקין בריק לעצמי 🙂
חתמתי על ספרים ישנים וחדשים ובסוף אכלתי ארוחת ערב עם 3 בנות אלפא במסעדת צל התמר. לא זוכרת את כל האמירות המופלאות שאפפו אותי, אבל אני רוצה להודות לכל מי שגרמו לאירוע הזה לקרות: לילך שמיר, עידן גרינבאום, מיכל רום וגם לנועם ובארי מבית גבריאל, שיש בו מקרן מעולה במיוחד ושהקרנה איכותית כזו לא חוויתי מזמן.

שוב אני מחזיקה שמונה מיליון איש ערים באמצע הלילה, אבל מה לעשות, התפקיד מחייב. נכון תמיד אני מספרת שבכל מקום אליו אני מגיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (או "אפריקה!") אני מקבלת עוד תובנה, עוד פיסת מידע שאני יכולה להתקדם איתה הלאה? אז כנראה שהיום נמצאה תשובה סופית ונחרצת לשאלת חצי מיליון השקלים: איך זה שישראל היא המדינה היחידה בעולם בה ספרי ילדי העולם עדיין נקראים, כבר שלושה דורות. יבנאית אחת אמרה: זה בגלל המסורת. למסורת יש משמעות גדולה בעם ישראל. בגלל זה סבתות קונות לנכדים, והורים קונים לילדים. קניתי. אותה גברת גם נתנה לי רעיון ממש יפה לסרט חדש וחוץ מזה שמחתי לשמח ולרגש את הצופים הקשובים. בנוסף, צצו כמה צילומים ממש יפים מהקיבוץ שנייה לפני שהחשיכה השתררה וגם נס אירע לי והצלחתי להגיע לרכבת ביבנה מערב, אף שאתר הרכבת כשל בענק במידע שגוי (הרבה הרפתקאות תחב"ציות פוקדות אותי באחרונה). אה, ועוד משהו יש בקבוצת יבנה שלא שמעתי עליו בשום קיבוץ: "תורנות נהג קטר", בה אחד החברים הוא זה שאחראי להביא את האורחים, החברים ומי לא מהרכבת.

בצילום: אלה קרי מקבוצת יבנה יצאה מהמסך ואני נכנסתי לתוכו

אז אני עומדת בסינמטק לפני ההקרנה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו עם סמי מ-Cinepost והוא שואל אותי איך הולך ואני עונה, פתאום עובר בחור ושואל אותי, "את מההפקה של אלה קרי?" התבלבלתי עד שהבנתי שזו אני מההפקה של אלה קרי ועניתי בחיוב ואז הוא לחץ את ידי ואמר "כל הכבוד!". אמרתי לסמי, "נשבעת'ך זה לא מתוכנן" וסמי צוחק. חולפות 2 דקות, אנחנו ממשיכים לדבר ועוברת אישה ואומרת לי "אפריקה! סרט מעולה!" ואני לסמי, "נשבעת'ך, גם היא לא שתולה" וסמי צוחק. סוף סוף התחלנו בהקרנה כמעט בזמן למרות מיליוני הפקקים והיה מאוד נחמד והצופים שבילו יום לימודים ארוך באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?+"אפריקה!" ברצף קיבלו לבבות שוקולד להעלאת רמת הסוכר בדם. בקיצור, היה כיף. ומי שלא בא הפסיד, כי לא תהיה עוד הקרנה כפולה בינתיים. ההמשך בשבת, 3.9, 13:00 בסינמטק ת"א עם "אפריקה!" בלבד. במקום להיצלות בשמש בואו להתאוורר במזגן הלא מקפיא. ועל שבוע הבא הפרוע אדווח מחר.

לקבל מכתבים מצופי הסרטים זה משהו שאני אוהבת מאוד ולעולם לא שבעה מכך, אבל לקבל מכתב ממישהי שכתבה לי לראשונה באוגוסט 2013, אחרי שחזרתי מיפן, ולפני שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה מוכן וגם השבוע, אחרי שכבר צפתה באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו!, זה משהו שלא קורה כל יום. אז הנה סיון קלין שהקפיצה את לבי ברון:

22/08/2013 22:49
"שלום דבורית,
שמי סיון ואני גננת בגן ילדים בשכונת בבלי בתל אביב.
הנושא השנתי בו עסקנו ובו נעסוק גם במהלך השנה הקרובה הוא ספרים וסופרים.
בתור מי שגדלה על סדרת ספרי "ילדי העולם" החלטתי לערוך לילדים היכרות עם הספרים. במהלך השנה בכל שבוע קראנו ספר אחר מתוך הסדרה. מדהים היה לראות כמה עניין גילו ילדים בני חמש בנושא ובגיבורים מאמצע המאה שעברה. כששמעתי על הסרט שעשית ובו חזרת אל גיבורי הספרים התרגשתי מאוד. ראיתי את הכתבה בתוכנית 'קצת גבוה' ורציתי לשאול האם ניתן יהיה לרכוש את הסרט? הייתי מאוד רוצה להקרין לפחות חלקים ממנו לילדים בגן שלי. שתי שאלות שהם כל הזמן שאלו אותי היו: "האם זה קרה באמת"? ו"האם הגיבורים עדיין חיים"? סיפרתי להם שלפחות חלק מהגיבורים עדיין חיים וניסיתי למצוא תמונות עדכניות, מה שלא כל כך צלח. היחידה שמצאתי הייתה אלה קרי.
תודה שעשית את הסרט, אעשה מאמצים לצפות בו.
סיון"
23/08/2013 04:45
*חלפו שלוש שנים וחמישה ימים שתיעדתי כל דקה מהם וסיון כתבה לי שוב:*
יום א' 23:59
"הי דבורית,
צפיתי היום בסרט 'אפריקה!' בסינמטק תל אביב יחד עם אחותי.
התרגשנו ונהנינו מאוד, ממש כפי שהיה כשצפינו ב'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?'
היו באולם אנשים בטווח גילאים רחב שנע לדעתי לפחות בין שש לשישים ונראה שכולם התרגשו לפחות כמונו.
רציתי להודות לך על הסרטים המצוינים ועל היכולת שלך בתור יוצרת לגעת ולרגש, זה ממש לא מובן מאליו, ישר כוח".

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אפריל 2016

עוד חודש מרגש עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", כולל עדכוני פייסבוק על מרץ.
לוח אירועי אפריל 2016:

סינמטק ת"א

2.4, שבת, 17:00, הקרנה אחרונה עם שירה, ריקודים, מופע חשפנות ועוד.
(סתם סתם, נו, אבל עם דמעות ומדבקות).

ברחבי ישראל

1.4, שישי, 10:30, "מקום", כפר יהושוע. מפגש דוקומנטריסטים. הרצאונת+5 ד' מהסרט. הכניסה חופשית!
3.4, ראשון, 11:00, סינמטק הרצליה, בתי ספר.
7.4, חמישי, מ-19:30, 3 הקרנות במסגרת "רגע אחד" של עת"א בבניין העירייה. קומה 9, לשכת היועץ המשפטי.
הכניסה חינם!
10.4, ראשון, 20:30, ספריית לב השרון, ליד מושב בני דרור.
בווייז צריך לכתוב קריית חינוך דרור. המבנה הראשון מהשביל הראשי (יש שילוט).
11.4, שני, 9:00, בי"ס אבני החושן, שהם.
15.4, שישי, חוג בית, עפולה
24.4, ראשון, 20:00, אחוזת ראשונים ראשל"צ
25.4, שני, 17:00, סינמטק ראש  פינה

• הלוח מתעדכן במהלך החודש

פייסבוק

היילייטס מהעמוד שלי בפייסבוק בחודש האחרון:

"נכון את הערצת את נוריקו-סאן? אז עכשיו אני מעריץ אותך".
(אופיר, כיתה ו', בי"ס אבן חן, שהם, אחרי הסרט)

ראיון בידיעות פתח תקוה ובידיעות תל אביב.

הודעה מדהימה מאישה זרה.

הקרנה חגיגית בפסטיבל doc.Israel בשטוקהולם.
ועוד אחת!
מה עוד עשיתי בשטוקהולם.

יומולדת בלכיש.

איך למצוא את הילדים מהספרים, הפתרון הקרימינלי.
ילדים מפחדים מסיוטים.

בית התפוצות והרפתקה במדבר.

פתח תקווה נכבשה.

היישוב אלון.

קצרין.

על הטלוויזיה בישראל.

"הוראס ופיט", סדרת הרשת של לואי סי.קיי

בצעד נחרץ, קיצוני ובלתי הפיך התנתקתי לפני שלוש שנים בדיוק מהטלוויזיה הישראלית. הסיבות היו מחאתיות וכלכליות. אני עם הטלוויזיה הזו לא רציתי שום יחסים. בזמן שחלף לא חשתי שחסר לי משהו או שהשכלתי ועולם החוויות וצריכת התרבות והאקטואליה שלי נפגעו. נהפוך הוא. הסינון שלי הרבה יותר גדול, והדברים שאני צורכת הרבה יותר מטוהרים. שלא לדבר על חיסכון של מאות ש' בחודש.

האלטרנטיבות קיימות בשפע, ומאחר שאני לא חשה מחסור בכלום, כאמור, יכולתי לבחור לי את Horace and Pete "הוראס ופיט", כסדרת המחמד שלי ולהשקיע בה זמן וכסף, שלא לדבר על ההזדהות הרעיונית שלי עם לואי סי.קיי. לואי עושה הכל לבד. הוא מפיץ ומשווק את הסדרה שלו בעצמו ואני משלמת לו פר פרק. אני יכולה לעשות – לפי עצתו והסכמתו כמובן – מה שאני רוצה עם הפרק: לצפות בסטרימינג, להוריד למחשב, לצרוב לדיוידי, לשלוח לחברים. אז אני מורידה למחשב שלי, כי הסטרימינג נתקע (וכן, יש לי אינטרנט מהיר מאוד), ואני מרגישה שאני עושה טוב לעצמי וללואי וגם מזדהה איתו מאוד.

ברור שתזרים המזומנים שלו פי מיליון וחצי משלי, אבל בגדול אני הולכת בדרך שלו וזה גם מה שאני מייעדת, אגב, ל"כדור בגב", אותו אעלה בקרוב לרשת בתשלום. ואני פונה פה לכל האנשים שלא מקבלים תמיכה מגופים אלו ואחרים בישראל. אין סיבה להתייאש. כן, אפשר לזעום ולבוז (וחלילה אני לא חוסכת את התחושות הללו מעצמי או מהעולם), אבל יש אלטרנטיבות, יש פתרונות. אז לא כולנו נעשה מיליונים כמו לואי, כי עדיין, השוק שלנו קטן יותר, אבל אפשר להתנהל, אפשר למצוא קהלים קטנים. אפשר.

ובאשר לתוכן סדרת הבר של לואי, ממש אפשר לקרוא לה "חופשי על הבר". וזה למה? כי זו סדרה פרי-סטייל. לואי לקח לעצמו חירות אמנותית ועושה מה שבא לו. כל פרק באורך אחר, כל פרק מתמקד בדמות אחרת, שחקן או שחקנית אורחים, ויש גם דמויות קבועות: אחותו אדי פלקו ובן דודו סטיב בושמי. אלן אלדה היה בפרקים הראשונים והתפוגג כפי שנעלמות דמויות בסדרות טלוויזיוניות. אז "הוראס ופיט", סדרה על שני בני דודים שמנהלים בר משפחתי כבר מאה שנים, נוגעת בכל מה שקשור לאמריקה ולמין האנושי, ומוכיחה את הדעות הקדומות של כולנו ומתייחסת למתח בין גזעי ובין-מיני ובין חולים לבריאים, שמנים ורזים ומה לא. הרגעים בהם תגחכו ספורים מאוד וזה מעניין, שהרי לואי נדמה לנו כסטנדאפיסט-על, אז הנה, מאחורי כל זה מסתתר עצב עמוק, אבל לא במובן המלודרמטי הקצפתי אלא במובן האנושי. ומרוב שקורים שם כל מיני מצבים כה מוכרים מחיי המין האנושי, אנחנו נכנסים לסיפור ולעלילה ומזדהים ומתרגשים ומתעצבנים ויכולים להסתכל על עצמנו ועל האופן בו אנחנו שופטים אחרים.

אגב, מאחד המיילים ששלח לואי לקוראיו וצופיו מתברר שישראל היא מעצמת "הוראס ופיט". כך שאני אשכרה לא היחידה. יש עוד אנשים שרואים בלואי את אחיהם האובד. אז הנה, סדרת צמרת בלי תיווך הטלוויזיה. בתיאבון.
איפה וזה? הנה.

 

מתי ואיפה יוקרן "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

הרגע הגדול הגיע בשישי האחרון, 21.11.14. כמעט 400 איש הגיעו לבכורה הצנועה שנערכה בסינמטק תל אביב בשתיים בצהריים, בכורת הסרט הדוקומנטרי שלי, משוש חיי ואהוב נפשי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?". אין לתאר את מד המתח, החרדה וההתרגשות בהם הייתי נתונה כל החודש האחרון.

הסרט מוכן מספטמבר, וכבר הוצג בפורומים קטנים וגם בהודו ובאינדונזיה, אבל זה לא אותו דבר כמו להראות אותו ל-400 איש בבת אחת. נכון שזה היה קהל אוהד שבא לצפות בסרט שהוא תמך בו, ושהנושא קרוב ללבו, מצד אחד, אבל מצד שני, דווקא בגלל זה פחדתי שאאכזב מישהו, למרות כל התמיכה שקיבלתי ממי שכבר צפו בו באחרונה, עם סיום העבודה על הגרסה הסופית שלו.

עם אלדד יניב, עם אמנון רבי, עם אמיר קמינר, עם אורנה ננר.
צילומים: אמיר מאירי

אז קצת עופפתי, למרות שהשתדלתי להיות מאוד ממוקדת ומרוכזת ולהגיד יפה שלום, ואפילו לתת נשיקה לכל מי שבא לברך אותי. ואז הגיע המועד, ואחרי 45 דקות בהן נהנו הבאים מתקרובת עשירה שכללה יין, מים, ספרייט, קולה ובוטנים, נכנסנו לאולם. אלון גרבוז, מנהל הסינמטק הציג אותי בפני הבאים, ונשאתי את נאומי הקטון, שאת אורכו מדדתי בבית: 1:55 ד'. הנה הוא, אם אתם חפצים לקרוא אותו.

צילומים: עומר לוי

הכל היה קצרצר, ומיד לאחר מכן החלה ההקרנה. דממה הייתה באולם המלא. פה ושם צחקוק קל. אני צפיתי בסרט שוב (בפעם העשרתלפים), ולא ידעתי שובעה. אני חושבת שזה דומה להורים המתפעלים מהתינוק המהמם שלהם, ויושבים ומסתכלים עליו יומם וליל. ומה שיפה זה שכולו שלי, הכל נעשה בזיעת אפיי, והכל ממימון פרטי (ראו בנאום ההכתרה).

בתום הסרט היו מחיאות כפיים, והודיתי לבאים, שהגיעו לאחר מכן לספר כמה נהנו. רק אז הבנתי שבמהלך הצפייה אנשים בכו וצחקו חליפות. וזו הייתה המטרה שלי בעצם. אלו היו צחוקים קלים כאלו, זה לא שהאולם התגלגל מצחוק. ואז הבנתי שהמטרה הושגה, ושאנשים הבינו הכל, אבל ממש הכל, כל ניואנס וכל דאחקה קטנה שלי ביני לבין עצמי. ולא יכול היה להיות אושר גדול מזה. בהקרנות הבאות אני שוקלת לחלק טישו בכניסה.

אחר כך התראיינתי לסוכנות ידיעות יפנית, ואז חזרתי הביתה, והתחלתי לקבל את תגובות האנשים במייל. מאות תגובות. אין שום סיכוי בעולם שאי פעם אזכה לכמות אהבה כזו, כמו שקיבלתי בימים האחרונים. להגיד לכם שזה לא משכר? לגמרי.
ובאותו ערב, בסוף אולפן שישי, שודרה כתבת היומן של אילן לוקאץ' על הסרט ועלי. והתגובות המשיכו לזרום כמים, בפייסבוק, במייל. כמעט 48 שעות הדבר היחיד שעשיתי זה להתבשם מהן ולענות לכולם. לא חוויתי דבר כזה מימי.

המלצות ברשת: תומר ברנד, תמי דינס, מיא עשת.

ומה עכשיו? עכשיו אני יוצאת איתו לסיבוב הופעות. נתחיל בכל הסינמטקים בארץ, ונמשיך בכל מקום שרק ירצו אותו: ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, היכלי תרבות, מועצות אזוריות, מקומיות, מושבים, מה שתרצו.
והמייל שלי לצורך זה או אחר, אם במקרה אין לכם אותו. dvoritsh@gmail.com

אלו התאריכים בהם יוצג הסרט בסינמטקים במהלך דצמבר.

קישור ישיר לרכישת כרטיסים בירושלים.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בתל אביב.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בחיפה.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בהרצליה.

לקינוח אני רוצה להודות לכל יושבי הקרנות בישראל ולכל גופי השידור.
מתה עליכם ומעריצה ביג טיים.

מממנים את "איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

חיש קל, כאילו לא עברו ארבע שנים ארוכות, הגעתי לישורת הכמעט אחרונה ביצירת איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
לכל המחכים בסבלנות כבר יותר משנה, מאז סיפרתי על כך לראשונה, אני רוצה לשתף את מעריצי הספרים המצולמים ואת כל מי שמחכים לסרט הדוקומנטרי שלי במימונו.

אז הנה פרויקט הגיוס ב-Headstart. וזה הסרטון המלווה אותו.
בעברית וגם באנגלית.

כך הצילה ג'רמן את אוסף אקסלרוד

אוסף יומני נתן אקסלרוד עלה לרשת אחרי עידנים וציפייה אינסופית, לפחות שלי. זה ערוץ האוסף ב-You Tube.  אקסלרוד היה בין הראשונים שתיעדו את החיים בארץ לפני קום המדינה ובעשור הראשון לקיומה, בין השנים 1928-1958.

אני לא יודעת מתי אפשר יהיה למצוא את כל האוסף שם, אבל מדובר בסיפור ארוך-ארוך, שנמשך כבר עשרות שנים. כשלעצמי, הפעם הראשונה בה התוודעתי לסיפור הייתה ב-2009 בסינמטק ירושלים, באירוע שבו סיפר אילן דה-פריס, אז מנכ"ל הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים, שהאוסף, שצולם בחומרים דליקים ומתכלים (ניטראט) היה מתפוגג אם לא היה עובר שימור "בזכות גברת צרפתייה, ג'רמן דה מריה פורד, שהייתה נשואה למהרג'ה הודי, וקיבלה ממנו מזוודה מלאת יהלומים". המשפט הבודד הזה הצית את דמיוני והתחלתי לחקור את תולדות דה מריה.

ג'רמן דה מריה פורד

ג'רמן נולדה בקאן בתחילת המאה העשרים (1912) למשפחה ענייה במיוחד שהגיעה לצרפת מאיטליה, ובהשתלשלות אירועים נוסח סינדרלה מצאה עצמה בגיל 17 מחוזרת ונערצת על ידי מהראג'ה הודי הקשיש ממנה בעשורים רבים. ג'רמן עברה להתגורר עמו בארמון שלו בקפורתלה אשר בהודו. אחרי מספר שנים מאסה בחיים הדקדנטיים שם, חזרה לפריז ונישאה לפורד, יהודי בריטי שחי בצרפת והקים רשת בתי קולנוע, Cineac, בה הוקרנו תחילה רק יומני חדשות. זה היה שיאו של רומן שנמשך לסירוגין מאז שהייתה נערה. ג'רמן התאלמנה ממנו תוך שנים ספורות, ולא התאוששה לעולם: פורד היה אהבתה היחידה. היא ירשה את עסקיו, קידמה ופיתחה אותם.

קצת לפני מלחמת העולם השנייה, וזמן מה לאחר שהתאלמנה פגשה ג'רמן בת ה-27 את פייר דה מריה, צייר, בן למשפחה עשירה, שבין חבריו נמנו סלוודור דאלי וז'אק פרוור. היא רצתה להפוך לאם והתחתנה כדי ללדת במהירות, למודת טראומת מותו הפתאומי של אהובה. במלחמה עברה עם דה מריה מפריז לז'נבה. שם גם נולדו שני בניה.

בהמשך, כשהפכה לאשת עסקים מעולה, הייתה גם לאחת והנדבניות הגדולות בצרפת, וקיבלה את אות לגיון הכבוד על תרומתה. ואיך הגיעה לאוסף אקסלרוד? היא צפתה בתוכנית דת בטלוויזיה הצרפתית, ונתקלה בפרופ' אנדריי שוראקי הירושלמי, שתרגם את הקוראן, הברית החדשה והתנ"ך לצרפתית, יצרה איתו קשר וביקשה שיעזור לה למצוא פרויקט מיוחד לתרום לו בישראל. שוראקי סיפר על הנדבנית הצרפתייה לבנו עמנואל, שניהל אותה עת את ארכיון הסינמטק וזה סיפר לו על אוסף אקסלרוד הנמצא בסכנת הכחדה.

אחרית דבר (לבקשת הקוראים): ג'רמן כאמור תרמה מכספה להצלת האוסף וגם ביקרה בירושלים (בצילום: ג'רמן דמ"פ עם טדי קולק).
היא הלכה לעולמה ב-1999 בעקבות מחלת לב ממושכת. לבה נשבר, אם כך, כמה פעמים. אפרה פוזר באחוזת המשפחה בצרפת.

—
במהלך התחקיר שצריך היה להפוך לסרט, ביקרתי בארכיון המשפחתי של דה מריה, פגשתי את משפחתה, הייתי בקאן וראיינתי את מזכירתה, יצרתי קשר עם נכדו של המהרג'ה שלה, וכמובן עם לאה אקסלרוד, ואספתי את כל החומרים לסיפור חייה של ג'רמן, הלקוח מסיפורי אלף לילה ולילה. לסרט לא מצאתי מממנים, כך שנותרתי עם טון חומרי ארכיון, עם תסריט ועם מפח נפש.

אוסף אקסלרוד היה צריך לעלות לאתר סינמטק ירושלים כבר לפני שנים. שמחה שזה קורה סוףסוף, בדרך זו או אחרת, ותודה לג'רמן דה מריה פורד שעוד לא זוכה לכבוד המגיע לה.