יש חיים אחרי הפרינט

פעם הייתי עיתונאית. אבל אז מיציתי.
כי לא קיבלתי מה שרציתי.
הקמתי בלוג לביקורת תקשורת. המצאתי הכל, מאלף ועד תו. עשיתי הכל לבד.
עברו כמה שנים של עבודת פרך. הבנתי שלא אשנה את פני התקשורת בישראל (בסוף התברר ששיניתי קצת) והחלטתי שאני רוצה לביים קולנוע תיעודי. נכנסתי בכל הכוח ועם הראש בקיר במשימה החדשה. התחלתי לעבוד ב-2010. בסוף 2014 גמרתי את הסרט הראשון. מאז ועד היום יצרתי עשרה סרטים.

אמש, 5.9.22, נערך אירוע פנומנלי הנקרא "היו ימים בקרליבך".
הנה תקצירו, אותו כתבתי ב-FB, ב-VU והנה גם פה, כדי לכסות את כל קהל היעד. לכאורה:)

די קשה להגדיר את מה שקרה אמש: אירועי 30 שנה לרכישת "מעריב" ע"י הכשרת היישוב. העיתון כבר לא שייך לעופר נמרודי ועבר מאז לא מעט ידיים, אבל הוא נראה אותו דבר בדיוק. כלומר נמרודי, לא העיתון. גם נמרודי אחראי למהפך שעברתי בחיי. אבל רגע, שנייה. בעצם יותר משנייה.

זה קרה בבית אריאלה בת"א ולכבוד ה-30 ערך אמנון רבי (מייסד ויו"ר חברת ההפקות קסטינה תקשורת, גדול עורכי הפרינט בישראל מאמצע שנות השמונים ועד רגע זה) גיליון תקשורת מיוחד יחד עם עפרה מזרחי (שניהם חברים קרובים שלי, אמנון הוא זה שגילה אותי ותומך בי לאורך כל הדרך, כולל הפקת הסרט הראשון שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?).

אחרי המִנגול והמזון והשתייה של עשרות עיתונאים שלא ראו אחד את השני עשרות שנים התכנסנו באולמון ושם ראיין בן כספית את עורך מעריב היום, דורון כהן ואת ליאור שליין, החולק את חייו עם ראשת מפלגת העבודה.

בסוף חולקו עותקים (ממוספרים!;) של "היו זמנים בקרליבך", גליון התקשורת הענק, 282 עמודים, 1.3 ק"ג משקל היילוד. ברור ששקלתי.

מדובר בפריט לאספנים, שאקזמפלרים ממנו עוד יימכרו ברבות הימים במכירה פומבית. לפי ענקותו של המוצר הפרינט לא מת, אבל יש המון-המון חיים אחריו.
אפשר לרכוש בצומת ספרים. מעניין מי יכתוב עליו ביקורת תקשורת. חח.

מצרפת פריים מהריאיון בןשליין ואת כתבת המסע שערך איתי דרור פויר, במסגרת "יש חיים אחרי הפרינט", בה תוכלו לקרוא גם איך נמרודי אחראי למהפך בחיי.

מלך הסלים 2020

אני לא מראיינת הרבה קולגות באריכות, להנאתי, אבל במקרה של אלון ויינשטוק זה אחרת, כי יש לנו שני דברים מהותיים משותפים: שנינו נולדנו וגדלנו בפתח תקווה ושנינו יוצרי דוקו עצמאי. על החלק הראשון של המשפט התגברנו, בערך, החלק השני הוא החיים עצמם. אלון עוסק בקולנוע כבר 20 שנה, אני רק עשור. אלון רב פעלים; היה מאמן כדורסל, עיתונאי, עבד בצ׳יינג׳, יש לו חדר עריכה, הוא יוצר סרטים ויש לו גם נכס אותו הוא משכיר. אני מתפרנסת רק מקולנוע בעשור האחרון, תוך ריקון מוחלט של אוצרותיי הכלכליים וגלגול חריט הכסף שלי מסרט אחד למשנהו.

ועכשיו הסרט החדש של אלון, למה אני לא שחקן כדורסל, מוקרן או מוסטרם, או איך שלא קוראים לזה בימינו בפסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק ת"א. הסרט הוא סיפור החיים של אלון מהיום שהתאהב בכדורסל ועד כמעט ימינו. אני חושבת שהוא כן שחקן כדורסל, אבל מה זה משנה מה אני חושבת.

הדוקו הארוך, שעה ו-50 ד', מחולק לחמישה פרקים, לפי שם הסרט. כל מילה פרק.
אני לא מתכוונת לכתוב פה ביקורת קולנוע. אגיד רק שחשבתי על הסרט לא מעט אחרי שצפיתי בו, וזה, מבחינתי, הקריטריון לשאלה אם סרט מוצלח. זה מה שאני רוצה שיקרה גם לסרטים שלי: שאנשים יחשבו עליהם אחרי הצפייה. ולכן, מיד אחרי שצפיתי בסרט ביקשתי מאלון ספונטנית להתראיין.

מה החיבור בין הסרט לבין הפסטיבל לקולנוע גאה?
"אנחנו חוגגים עשור לסרט זה גילה, זה אני על גילה גולדשטיין, מראשוני הטראנסג'נדרים בישראל ונתנו לי את אות יקיר הפסטיבל.
"אני מספר בסרט שכשהיינו בישיבה בכפר גנים היינו מתכנסים בערבים בחדרים ומתעסקים בעצמנו. כשהרב שמע על כך הוא ראה בעיני רוחו הומואים, איסור מן התורה, ובסוף אותה שנה העיפו מהישיבה שישה תלמידים וביניהם אני. בסופו של דבר זה הציל אותי כי יכולתי לחזור לשחק כדורסל בקבוצה בצורה מסודרת, מה שלא ראו בישיבה בעין יפה.
"הסרט עוסק בחופש, בביטוי עצמי ובאמירת מה שחשוב לך. ובזה עוסק גם הפסטיבל הגאה. ויש עוד סיבה, אח שלי, שי כרם, הוא המנהל של אייקון הקהילה, דנה אינטרנשיונל, מזה 20 שנים. שי מופיע בסרט וחלק נוסף שלי באהבת הלהט"ב ובהרגשת השייכות שלי אליהם בא ממנו.
"וגם, להיות דתי ולעזוב את הדת זה תהליך שמשאיר אותך חצי-חצי. קצת כמו טרנס. גילה הייתה אומרת לי : אבל מה אתה רואה, אישה? גבר? היו לה חששות".

איך התחלת/ החלטת ליצור את הסרט למה אני לא שחקן כדורסל?
"ב-1998 קנו לי מצלמה. מיני די.וי 3ccd. בלימודים בקמרה אובסקורה, שהחלו ב-1995, לא הייתי בין הצלמים. לא התקרבתי אליהם. הם היו טכניים כאלה וגבר-גבר וזה לא הרגיש לי נוח. הרגשתי שבאתי לספר סיפורים ואלמד תחומים נוספים בקולנוע.
"עם זאת, התחלתי לצלם במצלמה החדשה את המשחק האחרון שלי, שמופיע בסרט. ב-1999 צילמתי ריאיון עם חבר שלי, חגי שטראוס, אחרי שחתם לי כעד ברבנות עם החבר הטוב שלי, אורי הריס ז״ל. בסוף הסצינה לא נשארה בסרט, אבל הריאיון כן. ב-2002, כשגרתי ברח' ג'ורג' אליוט, ליד שינקין, נערך טורניר כדורסל שכונתי, טורניר המכולות, ואז החלטתי שאני רוצה לעשות סרט שיספר מה מנע ממני להיות שחקן. בסופו אניף את הגביע. החלק הכי חשוב, לב הסרט 2004-5, הוא צילומים עם רועי רוט (צילם את "מָנָאיֶיכּ", "שטיסל", "הפרלמנט" ועוד).
"התגרשתי מאישתי הראשונה, גילי, ב-2003, אחרי שהיינו יחד שש שנים (מתוכן ארבע נשואים). זה היה עצוב. הבנתי שאני חייב לשנס מותניים ולעשות את הסרט הזה.
"עד 2010 היו לי שלושה סרטים פתוחים: עמוס וטחינה, זה גילה, זה אני ולמה אני לא שחקן כדורסל. כיוונתי לעשות סדר ולסיימם אחד-אחד וכך היה. העריכה של 'למה אני לא…' – 500 שעות חומר גלם! – נמשכה עשר שנים ותוך כדי עשינו, הדס קסטנבויים, העורכת שלי ואני, עוד סרט זיכרון והמון קליפים. יעל ליבוביץ עזרה לי כשהדס הייתה בחופשת לידה וחתמנו את הסרט. אפשר היה להמשיך להתעסק עם הסרט עוד חודשים, אבל החלטתי ש'די, מספיק, בן אדם'".

היגשת אותו לקרנות קולנוע ולגופי שידור?
"ברור, לכולם. לא היו מעוניינים. חציתי את האוקיינוס בשחייה, הגעתי לארץ בהליכה. היו הרבה שלבים קשים. היה צריך הרבה אמונה וסבלנות. זה שהסרט יצא לעולם זה ההישג שלי. כמובן שאני רוצה שהוא יצליח ויהיה אהוב, אבל עצם שחרורו מוריד ממני נטל של 20 שנות מחשבה יומיומית עליו וגם נפטרתי מכל השאלות של כולם, 'מה, אתה עוד עם הסרט על הכדורסל?'".

מתוך "למה אני לא שחקן כדורסל"

כמה עלה הסרט בסופו של דבר?
"בערך 400,000 ש'. תחלקי לעשרים שנה ולחודשים ויוצא סכום סביר, 1,666 ש' בחודש. סכום פעוט להוציא על מה שיקר לך. הייתי חייב לספר את זה, להוציא את זה, לעשות מזה סרט, בלדה, שיר".

לאבא שלך הייתה חברת ביטוח. עבדת שם כדי להתפרנס בימים קשים?
"עבדתי אצל אבי לסירוגין בהרבה תקופות בחיי. כבר בסוף הצבא החלפתי את אחי הגדול שנסע ללמוד בחו"ל. אחרי הלימודים בקמרה, בשנת 2000, הייתי עם רעייתי דאז, גילי, בהודו. מכיוון שלא היה לי אומץ וביטחון שאוכל להתפרנס מהקולנוע החלטתי שאעבוד אצל אבי ואנסה לשלב בין הדברים.
"חשבתי שאעבוד חמש שנים בחברת הביטוח שלו ואח"כ נראה. אבל היה לי קשה שם ובאיזשהו שלב התחלתי לעשות קליפים לחברה. הם היו מבסוטים ואני עוד יותר.
"עזבתי את הביטוח ב-2007 ועברתי לקולנוע. החברה נמכרה. היה לי חדר עריכה בבית, תענוג. היום יש לי חדר עריכה בבית אל על". 

הראייה שלך את פתח תקווה השתנה עם השנים?
"פ"ת נחמדה. נהייתה ההום טאון שנשארה מאחור. אני מלא נוסטלגיה אליה ולפעמים בא לי לעשות יום טיול בחובבי ציון. עבדתי בה כאמור כסוכן ביטוח הרבה שנים אז אני קשור אליה, אבל אני מאושר שעברתי לתל אביב. בכלל, ת"א הייתה נכספת לנו, הפתח תקוואים. קו 66, קו 51.
"היינו מורידים את הכיפה כשמגיעים לתל אביב ומקווים שאף אחד לא יראה אותנו. חוויות הדתל"ש. ביטוי ששמעתי לראשונה בשנה א' בקמרה מאושרה שוורץ. המחמאה שהכי אהבתי לקבל הייתה 'לא רואים עליך שהיית דתי'".

מה היחס שלך לדת היום?
"היחס לדת מורכב. תורת ה' תמימה. אנשים לפעמים לא משהו. 'דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום'. את זה אני לוקח היום. במשך שנים שנאתי את הדת ונהניתי לעבור על כל איסוריה כמעט. אי אפשר לעבור על כולם כמו שאי אפשר לקיים תרי"ג מצוות, אגב. הכעס והשנאה היו תמיד מעורבבים ברגשות אשם. האשמתי את כולם, אבל את ההורים שלי ואת אורח החיים שלהם היה לי קשה לבקר. אני נפגע בשם אמא שלי כשרוגל אלפר כותב על החבר הדמיוני של המאמינים. קשה לי היום לצאת נגד הדת כי אני יודע שיש בה צדדים יפים. ההתקרבות של עמוס, גיבור הסרט שלי, 'עמוס וטחינה' לדת, השפיעה עליי. ראיתי איך זה ממלא את עמוס בתוכן ובשמחה. זה מאוד משנה איך הגעת לדת. בכפייה או בהתנדבות. חג׳ג׳, שמשתתף בסרט שלי ומסביר לי דברים אודותיה, בא מרצונו. איש לא כפה עליו. אני הולך לבית כנסת בשכונה שלי ברחוב פרישמן מדי פעם. נהנה לקרוא את ההפטרה שלי. יש שם גם רב דינמי מאוד ומצחיק. וקהילה. רציתי רק לברוח מקהילה ועכשיו זה חסר לי. 
"אני אתאיסט יהודי. אוהב תרבות יהודית. בדיחות ביידיש. היחס לדת ולחינוך בכלל משתנה עם היותך הורה. התחתנתי שוב והחיים שלי השתנו לגמרי מאז שאני אבא. יש לי שני ילדים, בני 12 ועשר. פתאום הכל חוזר אליך. מה נכון ומה לא ואיך ליבי בתי תתלבש ותדבר״.

התחתנת בפעם הראשונה בגלל שהחבר הדתי שלך בסרט אומר לך יאללה תתחתן, תעשה ילדים?
"לא. הוא מדבר איתי, מודאג, אחרי הגירושין. הייתה לי חברה כשבאתי אליו ולא רציתי להתחתן איתה. לא ממש חשבתי על ילדים. רציתי עוד לגדל את הילד שבי. הוא גדל וגדל. כנראה שלא אהבתי אותה מספיק. נפרדנו והכרתי את ליאת אשתי המהממת וב-2008 התחתנו. נולדו ילדה ועוד ילד. אושר גדול. שינוי פסיכי בחיים. טוב לי, מעניין לי, חדש לי. מוזר. אתגרים משתנים. פתאום הילדים, הילדים. מה איתי?".

הילדים שלך צפו בסרט?
"ליבי צפתה בחצי השעה הראשונה, בנימין קצת פחות. הראיתי להם כל הקטעים שלהם בסרט והם אהבו. בנימין שיחק כדורסל בכיתה א' בהפועל תל אביב אך הפסיק. אנחנו משחקים יחד והוא משחק ממש יפה. הוא אמר שהשנה היה רוצה לשחק בהפועל כי יש ליגה. נראה. אני אשמח. הוא אוהב משחקי מחשב ויוטיוברים כמו כל הילדים בכיתה שלו והוא לא עושה הרבה ספורט. אבל אני מרגיש שהדוגמה האישית חשובה פה ואם אראה לו שאני עושה יותר הוא גם יעשה. אני חייב לתפוס את עצמי ולחזור לעשות פעילות. לא הבנתי שכשאמרו לי 'עד 120' שלא מדובר במשקל, ועכשיו אני צריך  להוריד במשקל וגם את הסוכר בגדול".

יש לך עוד סרטים בעבודה?
"למה אני לא שחקן כדורסל? היה פרויקט חיים ואני מאושר שהסתיים, כאמור. אשמח לעשות ממנו סדרה עם חמישה חלקים לפי מילות שם הסרט. יש לזה מקום לדעתי. היו לי הרבה תהיות לאורך השנים כיצד אצליח להביא את כל הדמויות ואת הסיפור האישי שלי ואת חבריי ובני משפחתי, שיהיה מאוזן ומחולק נכון בין כולם. המוסיקה המקורית של אלי סורני עזרה לי בזה. 
"התחלתי בעבר לעבוד על סרט על אמנים ישראלים מצליחים בלונדון; אורי גרשט, גידי רובין, צדוק בן דוד. אשמח לסיים אותו. זה יהיה אדיר. יש לי עוד רעיונות. בואי נראה שהבייבי הזה מתחיל ללכת ולגדול ולהגיע לאן שצריך להגיע. משם אמשיך הלאה". 

איך לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אני, דבורית שרגל, במאית ומפיקה,
מציעה צפייה ייחודית בסרטי "ילדי העולם" שיצרתי
ושיחה מלבבת לאחר מכן.
איך? כתבו לי לווטסאפ: 052-3512025
או למייל:
dvorit.shargal@gmail.com
הצפייה כרוכה בתשלום-כפי-יכולתך-רצונך בביט.

על הסרטים:

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (50 ד')

סרט נוסטלגי מרתק וכובש לב בעקבות סדרת "ילדי העולם". מסע בלשי מפותל ולא ייאמן אחר הגיבורים הנעלמים של סדרת הספרים הבלתי נשכחים שצולמו בידי אנה ריבקין-בריק, נכתבו בחלקם ע"י אסטריד לינדגרן ותורגמו ברובם בידי לאה גולדברג. אלה-קרי הילדה מלפלנד, נוריקו-סאן הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד והגיבורים הישראלים מהקיבוץ ומהמדבר. באמת היו ילדים כאלה? איפה הם היום? (לבני 8-120)



"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" (46 ד')

המסע בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק נמשך. דבורית שרגל ממריאה לאפריקה כדי להתחקות אחר גיבורת הספר "סיאה הילדה מאפריקה". איפה סיאה היום? היכן צולם הספר? הוא באמת מתאר את היבשת השחורה? מה קרה למשפחה הגדולה שלה? מה עושה סיאה ועד כמה חייה דומים לחיי הנשים באפריקה? (לבני עשר עד מאה)

הרפתקה בלשית נוספת בעקבות הספרים המצולמים של אנה ריבקין-בריק. מסע פלאי ונוגע ללב בין שתי מאות, שלוש יבשות וארבע מדינות ונגיעה מטלטלת במעמקי הזיכרון. מה קרה ללילבס, רוכבת הסוסים הקטנה מהקרקס ואיפה מוקיהנה, ילדת הפרחים המתוקה מהוואי. הסרט חותם את הטרילוגיה המלבבת, הכוללת את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה!" (לבני 9-99)

קצפת, דובדבנים ואני

לפני 12 שנים נפרדתי מתפקידי האחרון בתקשורת: מבקרת הקולנוע של "רייטינג" תנצב"ה. זה אומר שתריסר שנים לא הייתי בהקרנות עיתונאים. זה אומר צניחה דרמטית בביקוריי בקולנוע עד לאפס המוחלט (אולי סרט בשנה ואולי לא). ומאז שהתחלתי ליצור סרטים אני לא צופה כמעט בסרטי קולנוע. בעיקר אני לא צופה בסרטים ישראליים. צפייה ברולר ואו בפתיח בכל הגופים שתמכו ביצירות המועלות בבתי הקולנוע מסובבת את הסכין בלבי הלוך ושוב, מעגלים מעגלים, והכאבים קשים מנשוא. אז לא, לא צופה. לא חובבת BDSM.

אבל קיבלתי הזמנה להקרנת עיתונאים לקצפת ודובדבנים של גור בנטביץ' ובשנייה הפרתי את הכללים. וזה למה? או. באחרונה דמות קרובה לי הורדמה והונשמה שבועיים תמימים. חוסכת את הפרטים, הכל בסדר טפו טפו, אבל מה שמעניין זה מה סיפרה היפהפייה הנרדמת אחרי שהוערה: בעת תנומתה הארוכה, חלמה/ חזתה/ חוותה, לא יודעת מה המילה, שהיא עולה למטוס והטייס אומר לה שאין לה מקום. היא מתרעמת, אומרת "מה, קניתי כרטיס, זכותי". אחרי דין ודברים עם הטייס הוא מתייאש ואומר לה יאללה בסדר, והיא מוצאת את עצמה יושבת על כנף המטוס (!) עם מזוודתה וטסה. אותו חזון אירע לה באוניה: היא מגיעה לאוניה, רב החובל אומר לה שאין לה מקום היא מתעקשת ומבלה בהפלגה על הסיפון. כשסיפרתי זאת לחבר אמר לי, וואוו, זה מה שקרה לגור בנטביץ' כשקיבל התקף לב שהוביל למוות הקליני הכי ארוך בתולדות איכילוב, זה מה שקורה בקצפת ודובדבנים (בצילום). הבנתי שאני חייבת לצפות בסרט.

הגעתי לסינמטק ת"א, שנה וחודש אחרי הפעם האחרונה שהייתי שם עם ביקורה המופלא של לילבס בישראל והקרנת איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. התחושות היו קצת פוסט טראומטיות, כי ביליתי בסינמטק בהקרנות סרטיי ברציפות שלוש שנים וההיעדר הותיר חללים בנשמתי.

צפיתי בסרט ופאק, ראיתי את עצמי. הסרט הוא שיגעון של לילה בחייו של קולנוען שלא רק סובל מחרדות אלא גם מהתקף לב קשה וממשי כאמור לעיל, כשמתברר לו שהסרט החדש שלו לא ממש דוהר. ובמאי חי בשביל הקהל שיבוא לצפות בסרטים שלו, כמו שאומר גור/צורי בסרט. הוא יושב על מדרגות האולם, כמוני, כמוני, הוא עוקב אחר תגובות הצופים, כמוני, כמוני, הוא מלין על הזובור של חיפוש כסף, הוא מנהל קרבות עם מדביקי הפוסטרים לסרט שלו ברחובות, אה, לא בדיוק כמוני, אני הדבקתי את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בעצמי, פעם אחר פעם, פוסטרים יפהפיים, עבים ומטופחים, שתוך זמן קצר עלה עליהם הכורת. הוא מדביק מדבקות של הסרט, כמוני, כמוני, פרסום מפה לאוזן, כמוני, כמוני. הוא מתלונן על תקציב ההפצה, אה, לא כמוני, לי אין תקציב הפצה כלל. צחקתי פעם אחר פעם, צחוק עצוב, על הקשיים ועל הנסים.

קו"ד הוא סרט תיעודי/עלילתי בכיכובו של בנטביץ' עצמו בתפקיד חייו. כל יצירה היא על היוצר עצמו, לא משנה במה היא עוסקת וזה לא בגלל נרקיסיזם, זה משהו אחר. בנטביץ' בהחלט לקח את האמירה הזו לאקסטרים. כמוני, כמוני.

וגם לבי פרפר לא מעט, כמוהו, כמוהו ובכל זאת צפיתי ברולר עד הסוף. ועכשיו חוזרת לעריכת "צוללת", סרט הגרילה הנוכחי שלי, שוב עם הראש בקיר, שוב מנסה לטפס על החומה הגבוהה בלי למעוד. כמוני, כמוני.

אולי בעצם אני כן בקטע של S&M.

מה קרה לג'ניפר מיי, סוכנת חשאית, מאמנת דולפינים, בפברואר 1994?

לפני 25 שנים, 11.3.1994 נערך טקס אשכבה לג'ניפר מיי, אשת הדולפינים, בכנסיית סנט ג'ון, כנסיית הנשיא מול הבית הלבן בוושינגטון. בכנסייה נערכים טקסי אשכבה לבכירי הממשל והבית הלבן, חברי קונגרס ואנשי ביטחון. טקס האשכבה למיי היה לא שגרתי. בכנסייה התנוסס גם דגל מדינת ישראל והיו בה המון אנשי צבא, אמריקאים וישראלים. צו איסור צילום הוחל על הקהל למעט הנואמים. בין הסופדים היה ראש ה-CIA לשעבר, וויליאם קולבי.

אפשר לגגל "ג'ניפר מיי" (Jennifer May), עברית ואנגלית, עד מחרתיים. התוצאות יובילו מקסימום למיני-סדרה של ירין קימור ודורית סטריק מ-2011, סדרה בעלת שם מושלם, "האישה שידעה יותר מדי" (והנה פרק 1, 2, 3). זהו תחקיר אימתני שנמשך 16 שנים, עלה לערוץ 1 המנוח הון עתק לא ישוער ואיש לא האמין שהמוסד יאשר לשידור אי פעם.

מיי, אשת ברזל, סופרוומן במלוא מובנה המיתולוגי של המילה, אישה חזקה שאין שנייה לה, עלק תיירת אמריקאית בת 54, כך הכריזו אז כותרות העיתונים, מאלפת דולפינים לביון וללחימה ולאחר מכן פעילה להצלתם, מתה בישראל ב-7 בפברואר 1994. גופתה נמצאה למחרת, תלויה בשירותים בחוף המערבי שעל גבול ת"א-יפו, "ע"י זוג תיירים". מה שמותיהם? האם העידו? שום כלום. אין. נמוגו. חיש מהר החלו הספקולציות על כך שמיי לא התאבדה, כגרסת המשטרה, אלא נרצחה. על-ידי מי? למה?

בלילה בו קיפחה את חייה ישבה מיי, כרגיל, בקפה נורדאו השייך לחבר שלה, בני שלזינגר, מייסד "תנו לחיות לחיות". הוא צריך היה לקחת אותה מאוחר יותר לנתב"ג. מיי התכוונה לטוס לארה"ב לפגוש את בתה. ב-21:30 היא יצאה לערוך שתי שיחות מטלפון ציבורי אך לא חזרה. כמה שעות מאוחר יותר שלזינגר הודיע למשטרה שנעלמה. כ-20 שעות לאחר מכן נמצאה גופתה כמפורט, כחמישה ק"מ מהקפה.

למיי היה כרטיס טיסה אך שמה הועלם מרישום חברת התעופה. הפתולוג ד"ר יהודה היס מהמכון הפתולוגי באבו כביר הכחיש שהיה נוכח בעת נתיחת הגופה אך יש צילום שלו בחדר הניתוח. בדרכונים הרבים של מיי אין אף חותמת המעידה על ביקוריה בישראל, לבקשתה, כי הייתה באה והולכת למדינות ערב. האם סייעה לבטחון המדינה? ועוד איך. ולאחות הגדולה, אמריקה? יו בט. עסקאות נשק בקונגו? זהב בברזיל? חילוץ ילדים באפגניסטן? כתיבת תורת ההסתערבות? זרועות הפלדה שלה היו שלוחות לכל העולם.

ג'ני מיי, "קופסה של שרירים", "פייטרית", "קילרית", הייתה מחוברת לארגונים החשאיים. מה-CIA ועד המוסד. המרואיינים של קימור מכחישים שהייתה משויכת באופן רשמי לארגון זה או אחר, אבל כל קודקודי המדינה, ראשי הממשל וכוחות הביטחון באותן שנים הכירו אותה. חלקם מרואיינים בסדרה. וגם, חִזרו לפסקה הראשונה.

מיי הייתה מומחית-על בנק"ל, בקרב מגע ובאומנויות לחימה רבות נוספות, מדריכת רכיבה, כאמור בקיאה בדולפיני קרב וביון, בעלת אינטליגנציה עילאית כמשתמע משלל עיסוקיה וכישורים צלופחיים ברמות. מי החליטו שיש להיפטר ממנה? על מי היוותה איום? על מדינות? אנשי צללים? ארגונים? מה ידעה שלא צריכה הייתה לדעת?

האגו ענק בעולם הריגול העולמי, אומרים הדוברים המרובים, כבוד, כסף, הרבה כסף מתגלגל שם. עולם הביון הוא גם עסק לכל דבר. מיי לא הייתה אישה ענייה, ביתה המרוהט בסגנון ויקטוריאני בהחלט היה שווה כמה גרושים, אבל כשהגיעה לישראל לביקור האחרון שהוביל למותה לא היה לה שקל ותנאי המגורים שלה היו ירודים במיוחד. של אדם במנוסה.

טקס האשכבה שלה, לפני חצי יובל, כמפורט לעיל, היה ההודאה הראשונה שמיי הייתה מקושרת לארגון הביון האמריקאי. ליד שמו של כל מנוח בספר הנפטרים של כנסיית הנשיא כתובה סיבת המוות. ליד שמה של מיי יש עמודה ריקה. איש כנראה לא חושב שהתאבדה. אחד המרואיינים אומר: "היה צריך שלושה גברים כדי לרצוח אותה. לא אחד, שלושה". מה קרה למיי, שיצאה מבית הקפה נורדאו בת"א לטלפון ציבורי, כמה שעות לפני שעזבה את ישראל וגופתה נמצאה 4.6 ק"מ משם ביום שאחרי, בחוף המערבי שליד בית האצ"ל?

"הרצח בצוללת", מימון המון

כמה חודשים סוערים עברו עלי בכל תחומי החיים. לא אלאה אתכם, אספר רק על הפרויקט הבא שלי, סרט תיעודי על פרשת הרצח בצוללת הדנית בקיץ 2017, כשעיתונאית שבדית  שעלתה לראיין את בונה הצוללת, פיטר מדסן, נרצחה על ידו.

נשאבתי למקרה הנורא מהרגע הראשון, עקבתי אחר כל צעד ושעל בו, אחרי החקירה, אחרי המשפט. בשלב די מוקדם הבנתי שאני לא יכולה אחרת, שאני חייבת ליצור סרט על נקודת המבט שלי לסיפור.

בטח תשאלו אותי: אבל מה לך ולזה? כלומר, זה לא קרה פה, מה לך ולמקרה הנורא הזה בסקנדינביה? או. יש תשובות בסרט, כלומר יהיו.
וזה, למרות שאני לא חושבת שיש ליצור סרטים רק על מה שקורה כאן ועכשיו, או שמתקשר באופן ישיר לחיים שלנו פה.

הייתי לא מעט בקופנהגן בשנה האחרונה, דגמתי את כל עונות השנה, לא למדתי מילה אחת אפילו בדנית, אבל הבנתי שיודעים עלינו לא מעט שם ושכל דני שני ביקר בישראל. בחיי.

הנה סרטון המימון וגם הקישור לפרויקט בהדסטארט.

mimunzolelet from dvorit shargal on Vimeo.

נשות הפירורים

יש מיעוט אחד גדול בעולם, לא גדול, ענק, שלא מדברים עליו. למיעוט הזה, המסתפקות במועט, הנשים מהצד, היושבות בחלון וסורקות שיערן שאני קוראת לו נשות הפירורים, אין מאפיינים סוציו-אקונומיים או גיאוגרפיים. הנשים המשתייכות אליו הן מכל השכבות, מהעשירון התחתון ועד העליון. בעלות שתי שנות לימוד ובעלות עשרה תוארים אקדמיים וגם בנות כל גיל. מ-15 ועד 85. הסיבה שלא כותבים עליהן ולא מזכירים אותן היא כי להיות מלקטת פירורים (מ"פאית) או מסתפקת במועט (ממ"טית) זו פדיחת-על. יותר מכך, אף אישה שמשתייכת למגזר זה לא תודה בכך בחיים. הן מוצאות צידוקים להיותן חברות במסדר האחיות המביך וחושבות שידן על העליונה ושהן חופשיות לנפשן לעשות כרצונן.

יש מחסור בגברים בעולם. ליתר דיוק, גברים ראויים, מחמש סיבות עיקריות:
1. נשים לרוב לא מוכנות להסתפק בבעלי השכלה נמוכה מהן. לגברים זה לא ממש משנה.
2. לגברים יש מנעד רחב יותר לבחירה: גבר בן 40 יכול בקלות לפרוץ בהורה עם בת 25 (ומכאן כל הווריאציות האפשריות, למעלה ולמטה בטווח הגילים). המקרים ההפוכים הם נדירים, אנקדוטיאליים ומאכלסים כתבות מוסף וסרטים תיעודיים.
3. ריבוי נשים מקובל בתרבות. גם המערבית, גם המזרחית. גם באפריקה, גם באמריקה. גם במזרח התיכון, גם במזרח אירופה. ל א מדובר בנישואין על הנייר אלא במצב בפועל. אבל כשאנחנו במערב שומעים על המתרחש במזרח אנחנו מצקצקים. בעוד שמה ההבדל בעצם? הרי בפועל המצב זהה.
כן, נשים מרובות גברים קיימות, יש אפילו ממלכת נשים, בני המוסו בסין! ויש פוליאמוריה! אבל כל התופעות הללו הן בשוליים של השוליים.
4. נשים לא מעטות מתמקדות בקריירה בשנות העשרים והשלושים שלהן על חשבון הצד החברתי/זוגי/פריוני ומסתפקות בפירורים ואז, לפתחו של העשור החמישי לחייהן השוקקים הן עומדות בפני שוקת שבורה. הגברים בני גילן התחתנו, התגרשו וכבר מטופלים בסטודנטית בת 23 כבת זוג.
5. נשים בכל גיל הופכות לכנועות ולצייתניות: הוא לא יכול, הוא עסוק, הוא עובד קשה, הוא עוד לא החליט, הוא מתוסבך, הוא מבולבל, קשה לו עם עצמו אבל הוא נשבע שאני אהבת חייו ושאר קשקושי-קשקושים. אז הן יושבות בחלון וצובעות שיערן. למה הן מסכימות להסתפק במועט מגיל צעיר? אין לי מושג.
ומה, אין נשים שסתם רוצות ליהנות מיחסים עם גברים ללא שום מחויבות מצדם? מה, אין כאלו כלל? יש, בנסיבות מסוימות, לתקופות קצובות. לא כדרך חיים. וזהו כנראה ההבדל הגדול בין נשים לבין גברים.

ומכאן שיש הרבה מאוד נשים פנויות בעולם שאין להן בן זוג קבוע לצורך משק בית משותף ואו גידול ילדים ואו כדי לחלוק עמו את כמה עשרות השנים שלנו על פני האדמה. אלו נשים עצמאיות, משכילות, נאות ומטופחות. והן מחפשות. מחפשות ומחפשות. בגיל הפריון הן מחפשות ממש עד השנייה האחרונה וגם אחריה אב לילדיהן העתידיים. נשים רבות מאוד, משכילות עד מאוד לא יודעות כלום על עקומת הפריון. על תפקודי גופן. כלום. הן משוכנעות, כי ראו כתבה בטלוויזיה, שגם בגיל שישים יוכלו להפוך לאמהות ביולוגיות. קורע-לב לראות ולשמוע אותן. פריון הנשים שונה מזה של הגברים. אי אפשר להתעלם מכך על אף הרפתקנותו של המדע המתקדם.

חלק אחר מבין הפנויות הוא הגרושות. גם הן לא מוכנות לוותר על פרק ב' מהמם. ולמה שיוותרו? הן התחתנו לפני חמש-עשר-עשרים-שלושים שנה, חשבו שזה לנצח אבל טולטלו ע"י מציאות זו או אחרת. וכעת, נרגשות ומאושרות מהחופש ומהחיים החדשים המצפים להן, הן מכווננות לדבר הבא ובטוחות שיגיע אוטוטו. אבל הן לא מבינות לאיזה קרב הן יוצאות.

המלקטות, ז'אן-פרנסואה מילה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי, פריז

יש בעולם שוק של המוני נשים משכמן ומעלה והרבה פחות גברים המתאימים להן. או שהם נשואים, או שהם גרושים ואז כאמור יש להם מנעד בחירה-חיפוש-מציאה רחב פי 3 לפחות מזה של הנשים. במובן זה שוויון הזכויות, ההשכלה, העצמאות הכלכלית לכאורה לא שינו דבר ביחסי גברים-נשים.
למה? כי גרושים, אלמנים ורווקים מסוחררים מהלונה פארק הנשי המנצנץ והאינסופי ופעמים רבות גם ירצו באישה הצעירה מהם ב-10-20-30 שנה.

והגברים מה, כולם בהמות חסרות רגש המפרים את אמון הנשים הרשמיות לכאורה שלהם? לא רק. הסוציולוגיה וקליפת התרבות הדקה בה אנו עטופים מבייתות את הביולוגיה. הציווי הביולוגי של הגברים הוא לפזר את זרעם ככל שאפשר. הציווי הביולוגי של הנשים שואף לקנן יחד עם עזר כנגד. אני מדברת בהכללה רבתי-רבתי ועל מודל הטרוסקסואלי. המודלים האחרים מושפעים מנתוני הפתיחה הללו אך לא סותרים אותם ומקובלים באותה מידה מבחינתי.

בטח שלא כל אישה צריכה ללדת ולא כל קשר צריך להסתיים בנישואין. אני מתכוונת רק לרצון הכמעט מוחלט לחלוק את החיים או לפחות חלק ניכר מהם עם מישהו. אבל באופן פרדוקסלי השאיפה לביחד המסוים והבלתי אפשרי הופכת את הנשים המוצלחות פלוס+ למסתפקות במועט.

"במועט" זה רומן עם גבר נשוי, שגם הוא מאוד מוצלח אלא שהוא קצת נשוי, טפו עליו. ואם הוא לא נשוי הוא מג'נגל בין כמה נשים, כי הוא יכול. אבל גם אם הוא נשוי הוא לא פעם מג'נגל בין כמה נשים כי הוא יכול.
אותן נשות פירורים מסתפקות במועט, שנמאס להן להיות, כלומר לחיות, בלי בן זוג משמעותי מוכנות לעסקת החבילה עם הנשוי ואו המג'נגל. הן מוכנות לפגוש אותו לפי תכתיביו, יכולתו וצרכיו: ר ק פעם בשבוע, כי הוא נו-רא עסוק ואו נו-רא עסוק, או פעם בחודש או פעם בשלושה חודשים. הן מוכנות כי הן מאמינות שיצליחו א. לגאול אותו מזרועות המפלצת המתנכרת לה הוא נשוי בעל כורחו (זה מה שהוא מספר להן) ב. שיצליחו לאלף את המג'נגל הרווק בזכות חד פעמיותן. הן רק לא יודעות שיש עוד כמה הכי מוצלחות כמוהן ושבתנאי השוק הנוכחיים, קונים בלבד, מצבן הוא לא מהמשופרים.

הן חיות בהולד. מסתפקות בפירורי זמן ותשומת לב ומשקרות לעצמן. ומתרצות ומעוותות את המציאות שתתאים לאופן בו הן תופשות את עצמן, כנשים חזקות ועצמאיות בעלות חופש בחירה. בעודן בהולד שיכול להימשך גם שנים וגם עשרות שנים, הן לא ממש ממשיכות לחפש אב לילדן העתידי, אם זה רצונן, והן לא מחפשות באמת בן זוג אחר ונגיש יותר חוץ מהלא מושג המושלם שלהן, גם כי הן מותשות מהשיטוטים וגם כי הוא הרי כה מפנק וא ו ה ב אותן ואומר להן את זה פעם בירח מלא והן מאמינות שזה עניין של ימים-חודשים-שנים-חומשים עד שהילדים יגדלו, אישתו תתפגר ואו תחליט לעזוב אותו, או עד שהפנוי הפרוע יבין שהיא-היא המתאימה לו ויפסיק את חיפושיו וכיבושיו האינסופיים. והן משוכנעות בכך בכל-כל לבן הדאוב והמתפורר והמסתייד ממהלומות.

זהו המיעוט הענק של נשות הפירורים המסתפקות במועט, הממ"טיות. הן מוכנות לגבר לפי שעה, גבר נשוי או לא, גבר שמסביר להן שהוא לא פנוי בראשון-שני-שלישי-רביעי-שישי-שבת, אבל יש לו שעתיים בחמישי בין שתיים לארבע ושתי דקות ולכן ממש כדאי לה להתאים את עצמה כי אחרת לא ייפגשו עוד שלושה שבועות וחצי.

מישהו אוסר על המ"פאית, מלקטת הפירורים, לחפש את האחד איתו תוכל לרוץ בכל שעות היממה, 365 ימים בשנה? או למצוא הרפתקאות לבינתיים עד שההוא יתפנה? איש לא אוסר עליה. אבל נשים, אחרי שמצאו את המושלם לכאורה, את זה שאין שום סיכוי שיהיה איתן לנצח, לא ממש ששות לחפש מישהו לעשות איתו ילד או לחלוק איתו את חשבונות החשמל, וגם ההרפתקניות בסוף תמיד ירצו יותר מהגבר שלכאורה משמש להן רק לשעשוע חלקי (כן כן, יש ויש, למה להכליל. בסדר).

ככל שיש פחות גברים המוכנים להתחייב לאישה אחת כך יש יותר מסתפקות במועט. והן, נשות הצד, מלקטות הפירורים, שגבן משתוחח לאטו מרוב חיפושים על הקרקע אחר עוד פירור ועוד פירור, לא יודו בכך. הו לא. לא בפני עצמן לעצמן. ואפילו לא בפני חברותיהן הטובות, להן הן חופרות עמוקות בסוגיית "כשהוא אומר לי כן, למה הוא מתכוון?" המ"פאית היא אישה מאמינה. מאמינה בכל מאודה. היא מאמינה שיום יבוא והצלופח החמקמק יהיה שלה. שיום יבוא והיא לא תהיה לבד 360 ימים בשנה. ובינתיים היא מסתפקת בפירורים בעוד הוא בולס בתאוותנות את כל הבופה.

חבל, חבל על הממתינות. לא מגיע להן להיות נשות פירורים, אין שום סיבה שימתינו למה שלא יקרה לעולם. עדיף שיניחו את הריגושים לכאורה, את החלומות באספמיה ואת האמונה התמימה שהכל יסתדר ויום אחד יוכלו לפסוע יד ביד אחרי ארוחת שבת עם המושלם על חוף הים. לא ולא. הוא יישאר עם רעייתו, דבק בג'ינגוליו.
גם את הפנויים לכאורה, הבלתי מחויבים, לא תצליחו למסמר מתישהו. לא. שפע ההזדמנויות שיש להם והמודעות לכך שהם יקרי מציאות בשוק המטורף מסחררים אותם. תמיד, הם יודעים, יהיו נשות פירורים שיסתפקו בכמה טיפות במקום בכוס מלאה.

החיים חולפים במהירות מסחררת. לצמצם שנת חיים של 365 ימים לחמישה ימים קסומים, ללגום את האושר בו אתן חפצות בקשית זה ממש לא סבבה. למרות שנדמה לכן שכן.


כל הזכויות שמורות © דבורית שרגל

למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב . סיכום. תגובת האיגודים. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20, החינוכית: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

נה-נה-נה, נה-נה-נה, נה-נה-נה-נה נה-נה-נה! בעצם: נאר נאר נאר:

 שום דבר לא הכין אותי לאלימות העמוד הדוחה "כשאבא ואמא בני דודים" בפייסבוק. הוא מתבסס על ליקוט סטטוסים מביכים או מביכים לכאורה שמעידים על כך שכותביהם נפגעו גנטית בגלל נישואי קרובים. זכיתי להגיע לשם כי חיפשתי שיר ששמעתי בלכתי בטיילת יפו. חיפשתי אותו על פי המקצב המגניב ששמעתי. בסוף מישהו מקהילת יפו בפייסבוק אכן מצא לי אותו והנה הוא לפניכם, אבל זה לא מנע ממגיבי העמוד להעלות אותי לעמוד הקלון כדי להסביר את טיפשותי. מקווה שייצלו באש הגיהנום אבל העיקר שהשיר האהוב בידיי.

دحية توجيهي 2017 هو هو نار نار علاء الجلاد رامالله ( بدو )

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=-fjEVgJ2Amg]

מסעה של במאית קולנוע לפסטיבל בקמרון שבאפריקה

אפריל-מאי 2017 היו חודשים מטלטלים במיוחד, אחרי נסיעה בת שבועיים לקמרון שמרכז/מערב אפריקה עם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו, לפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במדינה, CAMIFF. "אפריקה!" זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי. וזה סרטון הזכייה (הלא ערוך).

שגריר ישראל בקמרון, רן גידור וע. שגריר, נועה שחר. ואני

trophycamiff

פסלון הזכייה של "אפריקה!"

אבל זה היה סיומו של המסע, שהחל ביאונדה הבירה. קמרון מחולקת לשני חלקים מבחינת תרבותית (וגם למעשה גיאוגרפית): החלק הפרנקופוני והחלק האנגלופוני. בין שני החלקים יש מתיחות מתמדת. אדייק: מלחמת תרבות. בתחילת 2017 חלה הסלמה: חלק מזכויותיהם של האנגלופונים (החלוקה היא כמובן בשל שליטתן של שתי המעצמות, בעבר, על המדינה הגדולה) נגזלו: חל איסור על שימוש באנגלית כשפת לימוד בבתיה"ס וכן במערכת המשפט. נערכו הפגנות ומעצרים אלימים רבים. חלק מהעצורים כלואים עד היום.

כדי להעניש את "המורדים" האנגלופונים הוריד הנשיא, פול בייה, את מתג האינטרנט לשלושה חודשים. וזאת, מאחר שהאינטרנט הוא בחסות הממשלה. בייה מכהן מ-1982, באופן מפתיע זוכה בבחירות בכל פעם ואין לו שום כוונה להיפרד מתפקידו. אומנם, אחרי לחץ מהעולם האינטרנט הוחזר, אבל קמרון לא חזרה לעצמה והבעיות השונות והקשות לא נפתרו.

מאחר שיאונדה, הבירה, היא פרנקופונית יצרנו, בזכות שגרירות ישראל, עותק של הסרט בצרפתית, וכך התקיימו שתי הקרנות חביבות ביאונדה, הבירה, עוד לפני שהמשכתי משם לפסטיבל בבויה: האחת במוסד אקדמי והשנייה במעין מרכז תרבות חדש. בכל המקומות נערכו מסיבות עיתונאים. היה מעניין לראות את תגובות האפריקאים למסעה המשונה של אישה אחת (אני) לאפריקה, בעקבות גיבורת ספר ילדים מ-1958 או להסביר להם את המשפט (מהסרט) "ישראל שיווקה את אפריקה לאפריקאים". אחד ממשפטי הקריינות שלי, שלא חשבתי איך יתקבלו באפריקה. סרטים תיעודיים זה לא חיזיון נפוץ בקמרון, כך שצופיי התקשו להבין למה אני מעדיפה קולנוע תיעודי ע"פ עלילתי, עם שחקנים.

המחזה שהכי זעזע אותי אלו האלפים הרוכבים על דוג"ל בלי קסדות. מחזות שראיתי לא פעם על קטנועים: אמא, אבא וארבעה ילדים דחוסים יחדיו על הכלי האומלל. איש מהם לא חובש קסדה. דווקא את המשפחות האלו שכה רציתי לצלם לא הספקתי. לכן אסתפק בסתם שלישיית רוכבים או בזוג.

קמרון היא מדינה ענייה. ענייה מאוד. השכר החודשי הממוצע הוא כ-50-60 דולרים. אין קמרונים שגוועים מרעב ברחובות כי זו מדינה ירוקה מאוד ופורייה והמזון (ירקות, פירות) מאוד זול.

אבל את כל השאר, אין ידם של האזרחים משגת לרכוש. כמו רוב, או כל מדינות אפריקה, השחיתות בקמרון משגשגת. "כולם גונבים", אמר לי מישהו וזה ידוע, אין שום דרך אחרת לשרוד.

מצד שני, אמר לי מרואיין אחר, אלכס פאוורס, המקום היחיד בעולם כעת לעשות כסף, אבל ממש, הוא אפריקה. הסיבה, לדעתו, לכך שאפריקה ענייה היא שרק 0.1 אחוז מההון בעולם מגיע לאפריקה. הוא עצמו בהחלט עושה שם כסף, אבל במקביל מנסה לעשות ככל יכולתו למען כלכלת המדינה. נחשו מה מוצאו? יהודי אמריקאי. לדבריו, הסיבה שאפריקה לא משגשגת היא שאין שם מספיק יהודים וישראלים. לגרסתו, כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, פורח (וזה בגלל השכל והחריצות).

גרסה אחרת לסיבה לעוניה של אפריקה אמר לי מרואיין אחר, מנהל פסטיבל הקולנוע, גילברט אבוט: הבריטים והצרפתים, ששלטו בעבר בקמרון, הם אלו האחראים לכך שהמדינה נשארת בעונייה. טביעות הידיים של המדינות, בכל התחומים הכלכליים, ניכרות. למעשה, הבריטים והצרפתים לא ממש עזבו את קמרון.

מה שכן, הגרמנים, למרות שפשעו נוראות (גם) באפריקה וטבחו בעשרות אלפים (ר' מרד המאג'י-מאג'י בטנזניה), זוכים שם להכרת תודה מאחר שהקימו תשתיות לרוב (תחילת המאה העשרים), והכבישים הטובים שבנו עדיין משרתים את המדינה.

תעשיית הקולנוע נמצאת בתחילת דרכה. רוב היוצרים לא מצליחים להרוויח הרבה, גם אם הסרטים שלהם מצליחים, בגלל הפיראטיות. בבויה (Buea), העיר בה נערך הפסטיבל יש רק בית קולנוע אחד הנמצא במול נטוש. באולם הקטן הזה נערכו הקרנות הסרטים. אבל לא לקהל הרחב, אלא לאורחי הפסטיבל ולשופטיו. נכון ששר התרבות הודיע במהלך הפסטיבל שבכוונתו להזרים משאבים לתעשיית הקולנוע ולסייע בהקמת בתי קולנוע. כך גם מושל האזור אותו ביקרנו (בצילום הקבוצתי). והנה גם פאוורס, היהודי המשקיען, בראיון על מיזם קולנוע חדש, פיי פר ויו (אפריקה! יהיה חלק ממנו).

אורחי הפסטיבל ומנהלו עם מושל המחוז הדרומערבי בבויה, ברנרד אוקליה בילאי

אגב, התשובה לשאלה מה עושים ישראלים בקמרון היא: מאמנים את יחידת הצבא, ביר (BIR), הנלחמת בבוקו חראם. זוהי יוזמה פרטית (יש טענה באזור שמותו של אל"מ מיל. אבי סיון שם בתאונת מסוק לא הייתה, אאאמ, ממש תאונה).

התיירות מישראל לקמרון כמעט ולא קיימת. זה הזמן להסתער:).

אני יש לי כוונות אחרות: לביים את הדוקו הבא שלי בקמרון. וזה אחרי שנשיק, בשעט"מ את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביוני 2017

3 הקרנות פרטיות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? צפויות ביוני. אני יכולה להביא איתי אורח-שניים-שלושה אם זה מתאים למי מכם.

7.6 מגדלי הים התיכון אור יהודה
15.6 מגדלי הים התיכון רמה"ש
19.6 מגדלי הים התיכון כפר סבא
26.6 בית גיל פז כפר סבא
28.6 מגדלי הים התיכון בת ים
אפשר להזמין אותי להראות את איפה אלה קרי וכן את אפריקה! בכל מקום. יודעים איפה למצוא אותי. כן? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com