דבורית שרגל מראיינת את דבורית שרגל

מהיתקלות אקראית בתקשורת המקומית גיליתי שאין אדם כמעט מבין תשעה מיליון אזרחי המדינה שלא רואיין לעת הפסחא. מצוקת המרואיינים קשה היא. כמו כן גיליתי שחלק משמות המרואיינים לא שמעתי מעולם. ואני דווקא מתעניינת מאוד בעולם האמיתי הסובב אותי.
ולפיכך, לרגל החג השני של פסח תשע"ט החלטתי לראיין את עצמי.
הריאיון יתפרסם גם ב"דבר הפועלת", גיליון 1 במאי😉

-הלו דבורית, מה עניינים? מה חדש אצלך?
"סביר, סביר. אני עובדת כל היום, לבד או עם העורך ומתכוננת להביא לגמר שני סרטים בעזרת השם ושמעון בחודשים הקרובים".

-אבל עכשיו חופשת פסח, את לא יוצאת לטבע, לראות נחלים בפריחה ופרחים בזרימה ופקקים בעמידה?
"אה, לא, מה קרה לך. גם לא נתב"גתי. אבל כל יום, לפני שקיעת החמה, אני קמה מהכורסה שעליה התיישבתי בחמש בבוקר ויוצאת להליכה בפארק עם מסכה על האף כדי לא להריח את המנגלים ומודדת צעדים בפדומטר. קשה, קשה לנשום אוויר צח בישראל בימים אלו".

-אוי, מסכנונת. רחמים. אבל מה הכוונה שני סרטים? הרי עשית מימון המון ל"רצח בצוללת" בינואר האחרון. אז מה זה שני סרטים?
"הסרט השני הוא סרט מוזמן שביקשו ממני ליצור. סרט פרטי הממומן על ידי מזמיניו, הנקרא 'הפרוטוקול של גלעד' ואספר עליו בהמשך".

–לא הבנתי. את עובדת על שני סרטים במקביל עכשיו?
"כן, בחודשים האחרונים שניהם בשלבי עריכה מתקדמים, אז אני עושה סוויץ' בראש בכל פעם שאני עוברת מסרט לסרט. ולשאלה הבאה שלך, זה ממש לא קל, בעיקר כשאני גם המפיקה הראשית והמפיקה בפועל ועוזרת ההפקה וכו וכו וכו עוד מיליוני תפקידים בשני הסרטים בכל המערך הזה".

-מה מצב הצוללת?
"סבבה. בדיוק אתמול קניתי תמונות מסוכנויות צילום, מה שערער את התקציב הדל של הסרט לגמרי. אבל אין ברירה.
"בשבועות האחרונים אני עובדת גם על התרגום מדנית של סצינות שונות. זה כל כך מסובך, שקשה לדמיין אפילו. זו מין שפה כזו, מהקשות בעולם, שאני לא מבינה בה מילה, חוץ מאשר כשהדוברים אומרים "פיטר מדסן" (בעצם לא מדסן, אומרים מאאסן) או "קים ואל". היא פתלתלת באופן לא ישוער, עם תחביר בלתי אפשרי וביטויים מוזרים מאוד למילים שבעברית יש רק אופציה אחת עבורן. מאחר שהמתרגם ישראלי וחי בדנמרק, אנחנו עושים פגישות תרגום מורכבות בשיחות טל' בשיטה שהמצאתי.
"הוא שומע וצופה און ליין איתי בקטעים דרושי התרגום, מתרגם לי בעל פה, אני אומרת לו איזה משפטים אני צריכה משם והוא מוצא לי את הטיים קודים המתאימים, וגם אומר לי מהי המילה הראשונה והאחרונה, כך שאוכל לכתוב לי רצף של אותיות, שנשמעות בערך (כי אין מקבילות הגייתיות בעברית) כמו המקור, כדי לא לטעות".

-הצעת את הסרט לקרנות קולנוע? לגופי שידור?
"פחחח. מה נראה לך? ברור. אחסוך את התשובות המבישות".

-מה עם טרילוגיית ילדי העולם? אלה קרי, נוריקו, סיאה, דירק, לילבס? איך הצלחת ליצור טרילוגיה בשלוש שנים מהרגע שיצא הסרט הראשון לאקרנים?
"כן, זה באמת קסם, הדבר הזה. לשמחתי, כידוע איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (1) היה הצלחה, כך שהחזרתי את ההשקעה בו תוך שנה וכך יכולתי, ככל טייקון, לגלגל את חסכונותיי שחזרו אלי ולהשקיע אותם בסרטים הבאים, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (2) ואיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (3) ויחד עם מימון ההמון הצלחתי לשרוד את יצירתם, ולהגיע פחותויותר לאפס מבחינת משאביי הכלכליים, לא גרעונות ולא יתרונות, אם לסכם את כל השנים האחרונות".

-למה טרילוגיה? הסרט הראשון לא הספיק?
"כי נכנסתי לנעליה של אנה ריבקין-בריק, רציתי לדעת עליה יותר, כמו גם על הגיבורות האחרות. וגם חשבתי שאם ספילברג יכול לעשות את זה עם 'בחזרה לעתיד' גם אני יכולה".

-אפשר לצפות בסרטים עדיין? בכל זאת, אאקוקל"ס כבר בן ארבע וחצי וגם אחיו הצעירים בני כשלוש ושנה וחצי. לא פרק זמן שסרטים מחזיקים מעמד בסיבוב ברחבי הארץ
"עם דוקו זה קצת אחרת. מאחר שממילא הסרטים האלו אף פעם לא היו סרטי קומפלקסים, הסיבוב איתם הוא יותר ארוך. סינמטקים, מתנ"סים, קיבוצים, ספריות.
"כלומר, אפשר להזמין את הסרטים יחד איתי לצפייה בכל רחבי הארץ. אני תמיד שמחה להגיע איתם לכל מקום.
"ההקרנה הבאה של אאקוקל"ס תהיה ב-29 במאי 2019 בפרויקט 'דוקומנטרי בשפירא'.
"בנוסף, יש גם דיוידי של הסרטים ואפשר לרוכשם לשימוש פרטי. תומכי מימון ההמון של הצוללת כבר קיבלו אותם הביתה מזמן מזמן".

-את יכולה להסביר לי למה הטרילוגיה לא משודרת למשל בתאגיד השידור הציבורי, כאן? זה הכי מתבקש. האין המנדט שלהם להציג תרבות ישראלית?
"לא, אני לא יכולה להסביר, אבל את יכולה לפנות אליהם ולשאול אותם".

-אה, עשיתי זאת אבל יצאתי מתוסכלת מאוד. 
"טוב נו, כמוני כמוך. את הרי האלטר אגו שלי".

-את כותבת בלי הפסק בפייסבוק. אבל למה אף פעם לא על חייך האישיים? את יודעת למה אני מתכוונת.
"אני כן כותבת, צריך רק לדעת לקרוא".

חמישי אחרי המלחמה

קמינר, אני וצופית

את התמונה הזו, שצולמה בשנות התשעים, קיבלתי ממש רגע לפני שהחל מבצע עמוד ענן.
ככל שאני זוכרת לא ראיתי אותה מעולם. ייתכן אפילו שלא ידעתי שצולמה.

שנתיים ביפו: כלות ושקיעות, עורבים ופנטהאוזים

היום לפני שנתיים נחתה אוניית המעפילים הומלסיה בנמל יפו. על סיפונה הייתה גולה מצפון תל אביב (הישן) עם צרור מיטלטלין קשור בסדין מהוה תלוי על מקל. שנתיים אחרי אני עם אותו צרור באותה דירה תודה לאל, יפואית לכל דבר. השלתי את גינוני הצפונבוניות שעלי, זרקתי את טבעות היהלומים לים, תרמתי את בגדי המעצבים שלי, מכרתי את הב.מ.וו והתערבבתי בעם. תוך שאני מתערטלת מהרכוש שאין לי קנו אנשים סביבי דירות ביפו ושיפצו אותן והפכו לאיילי נדל"ן, חברי הטוב פואד קנה פנטהאוז קטן בתשעה מיליון ש"חשחים בלבד, בעל רשת אנגלו סכסון שילם רק ארבעה מיליון, אילן פיבקו מציע את "פיבקו על המים" ב-12-14 אלף דולר למ"ר, משמע אני לא יכולה לקנות אפילו סמ"ר פיבקו, אבל אני מבסוטה. כאילו יש לי ברירה.

תנופת בנייה ביפו. לא פיבקו

כיפה אדומה? משעמם

אחיינית הקסם ים-ים משתעממת קשות בשבועיים שבין סוף הקייטנה שכללו שבוע בכרתים ושיעורי שחייה בהם הצטיינה לגמרי, ולכן הצעתי לה שתבחר סרט כדי להעביר שעתיים וחצי מהחופשה שנכפתה עליה, וגם לכבוד כיתה א'. רק בקיץ הנוכחי התיידדה ים-ים עם המסך הגדול, וכבר הספיקה לצפות בדרדסים ובפו-הדב. הבחירה שלה הייתה כיפה אדומה סוגרת חשבון, ובתלת מימד.
נסיוננו הקודם והמר היה למעלה, לפני כשנתיים, והוא הסתיים אחרי חמש דקות, אבל הילדה, כאמור, הפכה לשוחרת קולנוע.

לא בדקתי את טיב הסרט, כדי לתת לה את זכות הבחירה וההחלטה. וגם, לא ידעתי עד כמה דומה או שונה יהיה טעמנו, ובכלל, זו החופשה שלה, לא שלי.
לפני שהחל הסרט, בשלב ההמתנה המייגע של הפרסומות והפריוויואים, כולל שלוש פעמים לפחות – היא ספרה – פרסומת ליופלה-משהו, שאלה פעם אחר פעם מתי הסרט כבר יתחיל, והבטחתי שעוד מעט. אחר כך תהתה אם ראיתי אי פעם סרט לילדים. אמרתי לה שבטח, הרבה, והיא שאלה בתימהון, למה? אמרתי לה שזאת הייתה העבודה שלי. לא נראה לי שהיא האמינה.

מלכתחילה התחלתי לחשוד בכיפה אדומה, או בשמה הקולנועי, כיפ, כפי שהבנתי מהדיבוב, שמישהו מתכוון להתחנף למבוגרים הצופים בסרט עם הילדים, עם מושגים ורפרורים שאין שום סיכוי שילדים בני שש או תשע יבינו. ארגון ביון, משרד הרישוי, כל מיני התחכמויות מילוליות מיותרות ואזכור לשתיקת הכבשים, כמו לעוד כמה סרטים, כולל יצור שדומה לשרק, שמכרסו הענקית התפעלה הילדה השוקלת כבלון הליום. הדבר הטוב היחיד בסרט הוא שכיפה אדומה היא סופר-גירל, מנצחת את כולם ועפה באוויר עם הגלימה שלה, וגם ביחסים לא רעים עם הזאב.

התבאסתי ותהיתי מה הילדה מבינה, ואיך זה עובר עליה. בהתחלה היא צחקה מכל מיני צירופים כמו שניצל בפרצוף, או משהו כזה, וגם מסנאי אחד שהיה שם לקישוט, בהמשך בדקה היטב את עניין התלת מימד, עד כמה קרוב זה קרוב (לא ממש), ואז הסירה את המשקפיים כדי לראות מטושטש, והמשיכה להעסיק את עצמה. כחצי שעה לפני הסוף שאלה אותי מתי זה ייגמר. אמרתי לה שכשכיפה אדומה תפגוש את סבתא, אבל לא ממש היה אכפת לה כנראה מהסבתא הכלואה עם הנזל וגרטל שדובבו במבטא גרמני (בחיי).

עשרים דקות לפני הסוף ביקשה לצאת. כך שאין לי מושג איך היה האיחוד בין כיפ לסבתוש. משם רצנו לג'ימבורי (בקניון איילון היה האירוע), והתחלתי לקרטע בין המתקנים. אני לא משאירה אותה לשנייה לבד, ובטח שלא מחכה למטה. ואלוהים, כמה אני שונאת להתהלך יחפה תוך שאני סופרת את כל החיידקים והפטריות המקפצים מהפלסטיקים לכפותיי הסטריליות. לקינוח הפגינה את כישורי השחייה שלה (עיינו לעיל) בבריכת כדורי הפלסטיק והתמוגגה עד מאוד.

ואז ביקשה פופקורן – זו ילדה מקורית – פופקורן לא אוכלים בזמן הסרט, אלא בגמר הבילוי, ואכלה לפחות חצי קופסה. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הילדה אוכלת. כשאבא שלה בא להחזירה הביתה ניסיתי לשדל אותה לספר לו למה יצאנו באמצע. רק בסוף התרצתה: "זה היה משעמם", אמרה הילדה בצחוק ביישני. לא היה לה נעים מהדודה.

לא רק ים-ים סבלה:
VillageVoice

תוס':
– ומצד שני, טל ניב וילד בן שבע די נהנו
– גם תמי ארד מספרת על ילדים שנהנו

המכונית של אבא

כפי שאפשר להבין, אין משפחת שרגל משועי הארץ. אחת ההטבות הכרוכות בכך היא שאחי ואני לעולם לא נוכל לריב על ירושה.
פשוט אין על מה.
ובכל זאת, בפנינו עמדה משימה ראשונה במעלה: למכור את מכוניתו האהובה של אבא.
אני יודעת שאלפי עיניים מחכות לשמוע באיזה מכונית מדובר, ואם כבר הזמנתי את כרטיס הטיסה לקריביים.
ובכן, לא ממש. כן, אשכנזים, ניצולי שואה, ובכ"ז.
מכוניתו האהובה של אבי ז"ל היא סוזוקי בלנו מודל 1997. המחירון של לוי יצחק קבע: 12,000 ש'.
ככה זה אצלנו באלפיון. מחליפים מכונית פעם בעשרים שנה.

זאת הסוזוקי בלנו, 1997. תבדל"א

מאחר שאני אמונה על עסקי האינטרנט במשפחה, העליתי את היפהפיה תוך דקה קלה ליד2. עשיתי את זה בשישי אחר הצהריים, ולתדהמתי, איש לא התקשר עד מוצ"ש. מתברר שרוכשי מכוניות יוקרה בנות 14 לא אוהבים לעשות עסקים בשבת. כנראה שכל עם ישראל הוא מסורתי עד חרדי.
כבר חשבתי שניאלץ להמשיך את חיינו איתה, אבל במוצ"ש נפרץ הסכר, ואחי קיבל עשרות טלפונים, ניווט את כולם ביד רמה, וקבע לו פגישות למוצ"ש ולראשון, מסוחרר מהצלחתו ומהיותה של הבלנו כה מבוקשת בקרב האלפיון שלנו.

אחרי שאימץ תוך כמה שעות גינונים של סוחר מכוניות כרסתן (ואחי הוא אתלט מלידה, כרסו שטוחה ושרירית כקרש), בחר לו זוג נאה עם תינוק, שחשק במכונית ולא רצה לקחת אותה לבדיקה, והניח מיד 12,000 ש' במזומן על השולחן. יצאו אחי והקונה לחצר, התניעו את המכונית, ירדה זאת 20 מטר מהחניה שלה, ולפני שהייתה צריכה לפרוץ בחיים חדשים, השתתקה. נדמה. לא הסכימה לעלות לכביש.

הקונה המבוהל, אף שחתם על מסמך שאין לו שום תביעות וכבר נתן את כספו, קיבל אותו בחזרה. אחי לבש שק ואפר ויגון כבד אפף אותו. הקריירה החדשה שלו כסוחר מכוניות משומשות ספגה מכה קשה. לא היה ספק, רוחו של אבא ריחפה מעל ולא הייתה דעתה נוחה מהקנייה. הסרתי במהירות את המודעה מהאתר כדי שזרם הטלפונים לאחי ייפסק, וכעת נותרו לנו 12 שעות עצבניות עד שייפתח המוסך למחרת, כדי לדעת מה נהיה, האם החליטה הסוזוקי להצטרף  לבעליה.

אך לא. בחלוף 250 שקלים התברר שאיזה בורג זז מהמקום והסוזוקי חזרה לחיים תוך דקות, נמרצת מתמיד. אחי ביקש שאחזיר את המודעה לאתר, וחמש דקות לאחר מכן הוצף בעוד 300 שיחות. כמו שאמרו לי המבינים, סוזוקי אהודה מאוד בישראל.

שעתיים אחר כך נמכרה הסוזוקי בשנית.
תלמיד חכם מבני ברק בא, ראה, התאהב ואמר "רוצה אני".
הסוזוקי טובת השכל נעתרה והסכימה להתלוות אליו. נפרדנו ממנה בנפנוף. אמא בכתה.
אחי סימס לי: "הכסף כבר עובד, סליחה, אובד, בבורסה. יש לך עוד רכב למכירה?".

טריפ: 108 ברכות שמש

אני המומה. מתברר שהפעם הקודמת בה עשיתי את זה הייתה לפני כמעט ארבע שנים. ינואר 2007.

היום בצהריים עשיתי זאת שוב, ואני מקווה שהמרווחים בין הסשנים יהיו עכשיו הרבה יותר קצרים.

אבל מה עשיתי (למי שאינם נכנסים ללינקים)? 108 ברכות שמש. ברצף.

בחרתי את הסרטון הכי קצרצר, בלי דיבורים וברבורים, שנהיה מסונכרנים מה זה בכלל. 36 שניות והבנתם.
קשה? ממש לא, כלומר אם מתרגלים בשוטף.

הסשן הזה, תכפילו ב-108 פעמים.
למה זה דומה? לטריפ בלי סמים. מתישהו, באמצע, מפסיקים להרגיש את הגוף, ומתחילים להזות ולרחף. בדיוק כמו שכתבתי בסשן הקודם.

מומלץ בטירוף, הזיה בצהריי יום שישי, טריפ חוקי לגמרי שאין סיכוי שייכנס אי פעם לפקודת הסמים המסוכנים.

לא תגנוֹבוּ

לא מזמן כתבתי את הפוסט הזה, על שקרים, בו יצאתי מכל וכל נגדם. היו לי הרבה מתנגדים שחזקו את דבריהם בכל מיני דוגמאות משיעורים בתורת המוסר, הפילוסופיה, וההתדיינות. גם השואה גויסה לצד המצדדים ברב גוניות של השקר.
זמן קצר לאחר מכן, בכתבה על ילדים ויכולותיהם, קראתי שילדים שיודעים לשקר הם בעלי יכולות טובות יותר: להתמודד עם המציאות, להסתגל ועוד.

"שקר הוא בעצם יכולת מתקדמת בהרבה מלהגיד את האמת", אומר פו ברונסון, אחד משני כותבי הספר "שוק הטיפוח" ומומחה בעל שם להתפתחות ילדים. "ילד שמכיר היטב את האמת באופן אינטלקטואלי, ומתוך הבנה מצליח ליצור 'מציאות חלופית' ועוד מוכר אותה למישהו אחר – זה אומר עליו המון. מדובר במהלך סבוך ומתוחכם, שדורש יכולות קוגניטיביות מתקדמות וכישורים חברתיים שפשוט לא צריך כשאתה אומר את האמת".

עם זאת, מסבירה טלוואר, נטייה לשקר נהפכת לבעיה כשהיא ממשיכה מעבר לגיל שש. "כשילד משקר עד גיל שש יש סיכוי טוב שזה יחלוף. אבל אם זה נשאר עד גיל שבע ומעלה, זה נהפך לאסטרטגיה בהתמודדות עם קשיים חברתיים ועלול להישאר גם בהמשך".

ואז חשבתי שאולי הנוקשות האישיותית והחברתית שלי היא המונעת ממני לשקר, ולאו דווקא אמות מידה מוסריות על אנושיות.
אני לא פוסלת את ההסבר הזה על הסף.

בימים האחרונים קראתי איזושהי כתבה, בה הוזכר מקום מסוים בתל אביב, ופתאום צף לי זיכרון נושן במיוחד מהמקום הזה, לא יודעת למה: מישהי שאני מכירה עבדה שם פעם, וידעתי שהיא גונבת ממעסיקיה. הייתה לה איזושהי אופציה לגרוף לכיסיה כסף מזומן בלי לנהל רישומים. נחרדתי אז מהמעשה, כמו שאני נחרדת היום, אבל לא עשיתי עם זה כלום.
אני זוכרת רק שלא הבנתי איך היא יכולה לעשות את זה, ואיך ייתכן שהיא לא מפחדת שיתפסו אותה, ובכלל, איך עלה בדעתה לקחת כסף של מישהו אחר?

לא עשיתי דבר כזה מעולם (כן, כולל לא מסטיק בזוקה מהמכולת, כשעלה חמש אגורות), אבל אני כבר רואה את ההמשך: שלל דוגמאות שיוכיחו לי שלגנוב לפעמים זה דווקא טוב, ומועיל לציבור אפילו. למשל רובין הוד, לא גנב כדי לתת לעניים?
זהו, שאני לא יכולה, גם לא כדי לתת לעניים.
אז מה, אני צדיקה גמורה?
לדעתי כן, אבל בטוח שלפחות חמישים אחוז ממי שמכירים אותי חושבים להפך.
שנה טובה.
דקה אחרונה של אור בתש"ע

תיק ירוק

נפרדתי מערימת תיקים נכבדת, לקראת מעבר הדירה, לפני ארבעה חודשים ויום.
בינתיים נפל תיק אחד, שליווה אותי ביום יום (קיבלתי אותו לפני שנה), על משמרתו. דווקא התכוונתי לתקן אותו, אבל הסנדלר הסביר לי שבתיקים זולים מחפפים את כיוון הרוכסן, כך שצריך לפרום אותו לגמרי, למצוא רוכסן חדש, ובלה בלה, בזבוז כסף וזמן.

וכך יצא שנותרתי ללא תיק הולם למחשב הנייד, שבזמן האחרון אני ממש חייבת לקחת אותו איתי לכל מיני מקומות מרוחקים. לצערי, הוא גדול מכדי לשכב במושב הקטנוע, וגם חם לו שם מדי. גם התיק היפהפה הזה, שהחזרתי לשימוש, התברר כמי שאינו יכול להכילו, מפאת קוטנו של התיק.
–

–
חסרת סבלנות, כתמיד במקרים כאלו, יצאתי לחפש את התיק האולטימטיבי, מסע שעברתי, לדעתי, כמה מאות פעמים בחיי. על מנת להגביר את סיכויי המציאה לקחתי למדידות את המחשב עצמו, כדי שחלילה לא יהיו אי הבנות באשר לשאלה מי פה הלקוח האמיתי.

התוצאה, כדי לחסוך את הטלטלות הרגשיות שעברתי במהלך יום החיפוש, היא כאן, תיק של חברת osprey (עיט-דגים).
–

צבעו הוא כצבע יער הגשם, כך כתוב באתר, והוא עשוי, וזו גדולתו, מניילון D 450 מבקבוקי שתייה, YKK, עודפי ייצור מתעשיית הרוכסנים ושאריות חומרי גלם פלסטיים – כך לפי התווית המצורפת. זאת אומרת, תיק ירוק לגמרי. טוב, לא ממש לגמרי. באתר כתוב שרק 76% ממנו ירוק.
היצרן, כך כתוב על התווית, הוא הראשון בעולם לייצר תיקים ירוקים. האחריות – לכל החיים. התיק רך, קל ומרופד, הבד שלו נעים למגע, שלא כמו שאר התיקים מז'אנרו, והמחיר, 350 ש', אחרי שנרשמתי למועדון הלקוחות של החנות.

כמובן ששמחתי להיווכח שבחנות המקוונת בארה"ב הוא עולה 50$.

נראה כמה זמן תחזיק האהבה הזו מעמד, ומתי אחליט שאני לא יכולה להסתובב איתו יותר. נקווה שהפעם זה באמת להרבה זמן, מי יודע, אולי התבגרתי, צרכנית.

אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.

Thumbs up

התחזית האופטימית שלי, שאחרי שבוע של אגודל בגבס ישחרר אותי האורטופד מעולו, התבדתה. אף שהאורטופד בחד"מ אמר שהוא נוקט בשבר הקל לחומרה, פסק עמיתו שלא מהחד"מ שעלי להתהלך עמו שלושה שבועות תמימים.
עד כה עבר שבוע.

בעניין הכתף, התור לאולטרסאונד נקבע לעוד שבוע מהיום, וזה התור הכי מהיר שהצלחתי לקטוף. בינתיים אני פועלת בעצת הרופא להפעיל את המפרק ככל יכולתי, מעבר לגבול הכאב, וזה מוכיח את עצמו.

מה למדתי השבוע?
1. שהאגודל (המכונה גם בוהן) היא האצבע החשובה ביותר ביד, לא יעזור.

היא משמשת –
א. לקליעת קוקו.
ב. לכתיבה בעט. כן, יש דבר כזה.
ג. לאחיזת מזלג/ סכין/ מסרק/ מברשת/ מטאטא/ מגב.
ד. לפריפת כפתורים/סגירת ריצ'רץ, לבישת מכנסיים.
ה. לאיתות בקטנוע. בלי אצבע האיתות, אני לא יכולה לרכוב.

אבל המצוקה היא אבי ההמצאה והאלתור, כך שבינתיים התאמנתי לאחוז בסכו"ם בעזרת האצבע והאמה, להתפעלותם הרבה של הצופים במפגן העוצמה.

בגלל שהאגודל השמאלית היא המגובסת, ואני שמאלית, כידוע, לקחה על עצמה יד ימין אחריות, ונקטה במאמצים מיוחדים כדי להצליח בפעולות שאחותה התאומה עשתה עד כה. וכך ביד ימין אני גם עושה קוקו, גם מצחצחת שיניים וגם מורחת קרמים.

מאחר שאני מנועה מיוגה לצערי, הפעילות הספורטיבית העיקרית שלי היא הליכה, ואני מקפידה ללכת כל יום מיפו לתל אביב, או בחזרה, ולפעמים לשני הכיוונים. נחמדה מאוד הצעדה הזו ושכרה בצדה – היכרות מעמיקה את נוה צדק או או המסלולים העירוניים יותר, דרך יפו, דרך מנחם בגין.

למה לא על הים עצמו? כי אני אוהבת ללכת על הטיילת של יפו בפאתי היום. הטיילת מיפו לתל אביב בשעות היום שמשית מדי ולא מקדמת אותי למחוזות חפצי העירוניים.

בהליכותיי גיליתי את קונטיינר, שם מעולה, שנפתח בהאנגר רחב ידיים עם בר ענק והמון מקום, בתוככי הנמל, מול סירות הדיג.

–
בתחילת החודש, אגב, היו צילומי סרט בנמל, אבל לא הספקתי לצלם מספיק, ואו לגלות באיזה סרט מדובר. מישהו יודע?

(מנדט, משהו?)
–

(כן נמל חיפה עבר ליפו).