יומולדת חמש לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם, אז מה עם לילבס?

ב-21 בנובמבר 2014 השתנו חיי. זו הייתה הפרמיירה של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בסינמטק תל-אביב. הסחף והאהבה העצומים שנחתו על הסרט במפלים הולכים ומתגברים, התגובות הלא ייאמנו שקיבלתי, הצמרגפן המתוק בו נעטפתי שטעמו היה שמיימי והקסם שהסרט מייצר סביבו, שנמשך ונמשך.
לרגל יום השנה המרגש תיערך ביום שישי, 6.12.19, בשעה 12:00, בסינמטק תל אביב הקרנה חגיגית וחד פעמית יחד איתי ובה אספר על כ ל מה שעבר עלי ועל הסרט בחמש השנים האחרונות.

הפיצו בקרב כל מי ששאלו מתי ואיפה אפשר לצפות בסרט המרשרש הזה, בואו שוב והביאו את האחרים וגלגלו את הבשורה הלאה.
כרטיסים בקישור.

מי שעוקב אחר העמוד שלי בפייסבוק יכול היה לקרוא על כל הרפתקאותיי עם הסרט בחמש השנים האחרונות.
אני אעשה מאמצים ליצור מכך ספר מסע בהמשך כי אשכרה חבל שהכל יתמסמס בתהום פיתולי הרשת.

עוד דבר מסעיר שקרה החודש הוא המסע, מסעון קצרצר בעצם, שלי להולנד, להקרין שם את "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
היו אלו כמה מהשעות הכי מרגשות בהקרנת הטרילוגיה. לילבס הזמינה את החברים שלה מכל חייה, אבל הגיעו גם ישראלים מהקהילה היהודית הגדולה בעיר וכן אישה שמצאה אותי אחרי שקנתה בחנות ספרים יד שנייה בדנמרק דווקא את "דירק הילד מהולנד" ואז החלה לחפור ומצאה את סיפורי והתכתבה איתי והבטיחה לבוא ואכן באה. היא עשתה את כל הדרך מצפון הולנד, שלושעות ברכבת, כדי להגיע להקרנה!
ומי שעוד הגיע, מהדרום דווקא, שעתיים נסיעה, היה דירק עצמו, שהפתיע אותי! דירק הוא מגיבורי הסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. שלחתי לו מייל על האירוע לפני שלושה חודשים אבל הוא לא הגיב והנה הפציע באירוע בנונשלנט!

זו הייתה הקרנה מצוינת, עם קהל מדהים שצחק בכל המקומות הנכונים, אפילו יותר מהישראלים בישראל.
בקיצור, היה אמייזינג. מקווה להראות את הסרט, כלומר את הסרטים, עוד מיליון פעם בישראל ובעולם כולו ואמרו אמן!

עם לילבס בהולנד, נובמבר 2019, שנתיים אחרי הפרמיירה בישראל | צילום: מיכאל בלק


עם דירק הילד מהולנד, שש שנים אחרי שצילמתי אותו ל"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?". דירק הגיע להקרנה של הסרט שחתם את הטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". מדהים? לגמרי | צילום: מיכאל בלק



"הרצח בצוללת", מימון המון

כמה חודשים סוערים עברו עלי בכל תחומי החיים. לא אלאה אתכם, אספר רק על הפרויקט הבא שלי, סרט תיעודי על פרשת הרצח בצוללת הדנית בקיץ 2017, כשעיתונאית שבדית  שעלתה לראיין את בונה הצוללת, פיטר מדסן, נרצחה על ידו.

נשאבתי למקרה הנורא מהרגע הראשון, עקבתי אחר כל צעד ושעל בו, אחרי החקירה, אחרי המשפט. בשלב די מוקדם הבנתי שאני לא יכולה אחרת, שאני חייבת ליצור סרט על נקודת המבט שלי לסיפור.

בטח תשאלו אותי: אבל מה לך ולזה? כלומר, זה לא קרה פה, מה לך ולמקרה הנורא הזה בסקנדינביה? או. יש תשובות בסרט, כלומר יהיו.
וזה, למרות שאני לא חושבת שיש ליצור סרטים רק על מה שקורה כאן ועכשיו, או שמתקשר באופן ישיר לחיים שלנו פה.

הייתי לא מעט בקופנהגן בשנה האחרונה, דגמתי את כל עונות השנה, לא למדתי מילה אחת אפילו בדנית, אבל הבנתי שיודעים עלינו לא מעט שם ושכל דני שני ביקר בישראל. בחיי.

הנה סרטון המימון וגם הקישור לפרויקט בהדסטארט.

mimunzolelet from dvorit shargal on Vimeo.

לילבס ונוריקו ואלה קרי ביוני 2018

להפתעתי, לא כתבתי פה חודשיים תמימים.
יש לכך סיבה, והיא עבודה אינטנסיבית על הסרט החדש ונסיעה נוספת לקופנהגן ועדיין אני תמהה, כי לא קרה לי הרבה שלא כתבתי פה לאורך זמן כה רב. בקרוב אעשה לעצמי אנליזה בנושא.
בהמשך הפוסט, אחרי הצילום היפה, המיטב שלי מפייסבוק מציר הזמן האמור:)

אבל הנה, לוח ההקרנות של יוני 2018 הממשמש.

3 ביוני, 10:00, מורים, נהריה – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

4 ביוני, 20:00, הספרייה, נס ציונה – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

6 ביוני, 21:00, הספרייה, קריית אונו – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

7 ביוני, 17:00, הספרייה, טל שחר – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

11 ביוני, 10:00, גני ילדים, קטמון, שיחה על ספרי ילדי העולם

14 ביוני, 19:00, רמת הכובש – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

24 ביוני, 17:30 הקראה לילדים, 20:30, הסרט והשיחה, מעין צבי – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

26 ביוני, 9:00, ספרניות, ראשל"צ – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?


*רוצים גם? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com
*ואת הדיוידיז של איפה אלה קרי… ושל אפריקה! אפשר לרכוש * משלוח בדואר.

ילדי עפרה.pngבצילום: ענבל וליאור שראל-קורן, הילדים של הבמאית עפרה שראל-קורן, לפני כמעט יובל שנים

היילייטס מהפוסטים בפייסבוק בחודשיים שחלפו. מאוד גאה בדרך האטרקטיבית שמצאתי להנגישם בבלוג. מצאתי אותה במקרה והיא נפלאה לטעמי:

 

מסעה של במאית קולנוע לפסטיבל בקמרון שבאפריקה

אפריל-מאי 2017 היו חודשים מטלטלים במיוחד, אחרי נסיעה בת שבועיים לקמרון שמרכז/מערב אפריקה עם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו, לפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במדינה, CAMIFF. "אפריקה!" זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי. וזה סרטון הזכייה (הלא ערוך).

שגריר ישראל בקמרון, רן גידור וע. שגריר, נועה שחר. ואני

trophycamiff

פסלון הזכייה של "אפריקה!"

אבל זה היה סיומו של המסע, שהחל ביאונדה הבירה. קמרון מחולקת לשני חלקים מבחינת תרבותית (וגם למעשה גיאוגרפית): החלק הפרנקופוני והחלק האנגלופוני. בין שני החלקים יש מתיחות מתמדת. אדייק: מלחמת תרבות. בתחילת 2017 חלה הסלמה: חלק מזכויותיהם של האנגלופונים (החלוקה היא כמובן בשל שליטתן של שתי המעצמות, בעבר, על המדינה הגדולה) נגזלו: חל איסור על שימוש באנגלית כשפת לימוד בבתיה"ס וכן במערכת המשפט. נערכו הפגנות ומעצרים אלימים רבים. חלק מהעצורים כלואים עד היום.

כדי להעניש את "המורדים" האנגלופונים הוריד הנשיא, פול בייה, את מתג האינטרנט לשלושה חודשים. וזאת, מאחר שהאינטרנט הוא בחסות הממשלה. בייה מכהן מ-1982, באופן מפתיע זוכה בבחירות בכל פעם ואין לו שום כוונה להיפרד מתפקידו. אומנם, אחרי לחץ מהעולם האינטרנט הוחזר, אבל קמרון לא חזרה לעצמה והבעיות השונות והקשות לא נפתרו.

מאחר שיאונדה, הבירה, היא פרנקופונית יצרנו, בזכות שגרירות ישראל, עותק של הסרט בצרפתית, וכך התקיימו שתי הקרנות חביבות ביאונדה, הבירה, עוד לפני שהמשכתי משם לפסטיבל בבויה: האחת במוסד אקדמי והשנייה במעין מרכז תרבות חדש. בכל המקומות נערכו מסיבות עיתונאים. היה מעניין לראות את תגובות האפריקאים למסעה המשונה של אישה אחת (אני) לאפריקה, בעקבות גיבורת ספר ילדים מ-1958 או להסביר להם את המשפט (מהסרט) "ישראל שיווקה את אפריקה לאפריקאים". אחד ממשפטי הקריינות שלי, שלא חשבתי איך יתקבלו באפריקה. סרטים תיעודיים זה לא חיזיון נפוץ בקמרון, כך שצופיי התקשו להבין למה אני מעדיפה קולנוע תיעודי ע"פ עלילתי, עם שחקנים.

המחזה שהכי זעזע אותי אלו האלפים הרוכבים על דוג"ל בלי קסדות. מחזות שראיתי לא פעם על קטנועים: אמא, אבא וארבעה ילדים דחוסים יחדיו על הכלי האומלל. איש מהם לא חובש קסדה. דווקא את המשפחות האלו שכה רציתי לצלם לא הספקתי. לכן אסתפק בסתם שלישיית רוכבים או בזוג.

קמרון היא מדינה ענייה. ענייה מאוד. השכר החודשי הממוצע הוא כ-50-60 דולרים. אין קמרונים שגוועים מרעב ברחובות כי זו מדינה ירוקה מאוד ופורייה והמזון (ירקות, פירות) מאוד זול.

אבל את כל השאר, אין ידם של האזרחים משגת לרכוש. כמו רוב, או כל מדינות אפריקה, השחיתות בקמרון משגשגת. "כולם גונבים", אמר לי מישהו וזה ידוע, אין שום דרך אחרת לשרוד.

מצד שני, אמר לי מרואיין אחר, אלכס פאוורס, המקום היחיד בעולם כעת לעשות כסף, אבל ממש, הוא אפריקה. הסיבה, לדעתו, לכך שאפריקה ענייה היא שרק 0.1 אחוז מההון בעולם מגיע לאפריקה. הוא עצמו בהחלט עושה שם כסף, אבל במקביל מנסה לעשות ככל יכולתו למען כלכלת המדינה. נחשו מה מוצאו? יהודי אמריקאי. לדבריו, הסיבה שאפריקה לא משגשגת היא שאין שם מספיק יהודים וישראלים. לגרסתו, כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, פורח (וזה בגלל השכל והחריצות).

גרסה אחרת לסיבה לעוניה של אפריקה אמר לי מרואיין אחר, מנהל פסטיבל הקולנוע, גילברט אבוט: הבריטים והצרפתים, ששלטו בעבר בקמרון, הם אלו האחראים לכך שהמדינה נשארת בעונייה. טביעות הידיים של המדינות, בכל התחומים הכלכליים, ניכרות. למעשה, הבריטים והצרפתים לא ממש עזבו את קמרון.

מה שכן, הגרמנים, למרות שפשעו נוראות (גם) באפריקה וטבחו בעשרות אלפים (ר' מרד המאג'י-מאג'י בטנזניה), זוכים שם להכרת תודה מאחר שהקימו תשתיות לרוב (תחילת המאה העשרים), והכבישים הטובים שבנו עדיין משרתים את המדינה.

תעשיית הקולנוע נמצאת בתחילת דרכה. רוב היוצרים לא מצליחים להרוויח הרבה, גם אם הסרטים שלהם מצליחים, בגלל הפיראטיות. בבויה (Buea), העיר בה נערך הפסטיבל יש רק בית קולנוע אחד הנמצא במול נטוש. באולם הקטן הזה נערכו הקרנות הסרטים. אבל לא לקהל הרחב, אלא לאורחי הפסטיבל ולשופטיו. נכון ששר התרבות הודיע במהלך הפסטיבל שבכוונתו להזרים משאבים לתעשיית הקולנוע ולסייע בהקמת בתי קולנוע. כך גם מושל האזור אותו ביקרנו (בצילום הקבוצתי). והנה גם פאוורס, היהודי המשקיען, בראיון על מיזם קולנוע חדש, פיי פר ויו (אפריקה! יהיה חלק ממנו).

אורחי הפסטיבל ומנהלו עם מושל המחוז הדרומערבי בבויה, ברנרד אוקליה בילאי

אגב, התשובה לשאלה מה עושים ישראלים בקמרון היא: מאמנים את יחידת הצבא, ביר (BIR), הנלחמת בבוקו חראם. זוהי יוזמה פרטית (יש טענה באזור שמותו של אל"מ מיל. אבי סיון שם בתאונת מסוק לא הייתה, אאאמ, ממש תאונה).

התיירות מישראל לקמרון כמעט ולא קיימת. זה הזמן להסתער:).

אני יש לי כוונות אחרות: לביים את הדוקו הבא שלי בקמרון. וזה אחרי שנשיק, בשעט"מ את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביוני 2017

3 הקרנות פרטיות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? צפויות ביוני. אני יכולה להביא איתי אורח-שניים-שלושה אם זה מתאים למי מכם.

7.6 מגדלי הים התיכון אור יהודה
15.6 מגדלי הים התיכון רמה"ש
19.6 מגדלי הים התיכון כפר סבא
26.6 בית גיל פז כפר סבא
28.6 מגדלי הים התיכון בת ים
אפשר להזמין אותי להראות את איפה אלה קרי וכן את אפריקה! בכל מקום. יודעים איפה למצוא אותי. כן? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

גשם של סרטים

ראשית בעניין הוואיי, שם התנהלו צילומי החלק השני של הסרט השלישי שלי, הסרט שיחתום את טרילוגיית ילדי העולם. עשרה ימים רוויי טיסות, נופים ההולמים בחושים, הרבה גשמים השונים מאוד מהגשמים בישראל ומסע קולנועי שעלה יפה.
עשרת הימים שלאחר שובי היו מלאים בהקרנות של שני הסרטים, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" יחד עם ג'ט לג מטורף שלא חוויתי כמותו מימיי. זו הייתה גם הטיסה הכי מרוחקת שלי מישראל עד כה. 22 וחצי שעות טיסה לא כולל חניות ביניים.
ניסיתי לשמור על סדר יום לילה קפדני, אבל ראשי הסתחרר לגמרי מהמעברים ומהעבודה הקשה שנכנסתי אליה מיד עם נחיתתי ולא הצלחתי להיזכר איפה הייתי אתמול ולאן אני נוסעת מחר. אני מקווה שהיעפת התעופפה לה סופית. מישהו אמר לי שכל שעת הפרש בין הישראל למדינת היעד היא יום ג'ט לג. וזה בדיוק מה שחוויתי. אבל ממש.

והנה עוד כמה דברים שכתבתי בפייסבוק במחצית הראשונה של דצמבר 2016.

  • אתר קטנטן וחדש, צנוע ופעוט, המיועד רק לסרטים של דבורית שרגל בלי דיבורים מיותרים, כולל אמצעי תמיכה נוחים. מזמינה את הציבור להתפעם, למשש את הקירות, לבדוק מרצפות, להביא מתנות, לטעום מכוסות השמפניה הווירטואליות הפזורות מסביב ולכרסם מקלוני גזר שקופים וגבעולי אספרגוס חלוטים. כל השאר אמת לאמיתה. אז קדימה. נא לנגב רגליים בכניסה. אני כאן לשאלות.15420862_10154187788347151_4468730082542123244_n
  • גם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו התקבל לסל תרבות ארצי, לכיתות ה'-י"ב
    עכשיו שני הסרטים האחים יכולים לבלות ביחד באירועים מורכבים.
    הורים ומורים ומנהלים מוזמנים ליצור קשר.
  • יש יותר מ-5,000 פסטיבלי סרטים בעולם. יש כמה עשרות פסטיבלים גדולים, מה-A Team ואותו מספר מ-B Team. התחרות עצומה. רק לסאנדנס נרשמים כ-9,000 סרטים בכל שנה. נכון שכולם רוצים לגלות קולות חדשים, אבל קווי המתאר וההעדפות לסרטים הנבחרים די ברורים. אם סרט הוצג בסאנדנס כל פסטיבל אחר בעולם ירצה בו. מעט מאוד סרטים נשלחים לפסטיבלים ללא מפיצים וככל שהמפיצים גדולים ומוכרים יותר, מה טוב.
    אני עושה את כל העבודה הזו לבד ואני אנונימית לחלוטין מבחינת הפסטיבלים והנראות של הסרטים שלי בגוגל בעולם. מאחורי עומדת אני בלבד, ללא גרוש לשיווק וברור שלא שלחתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לאלפי הפסטיבלים אלא רק למאות. וגם זו עבודת פרך. השקעתי בכך הון, הון יחסי כמובן, אבל זה כשעוד הייתי קטנה ובורה.
    כשהייתי צריכה להפיץ את אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו כבר החכמתי ואני שולחת אותו רק לפסטיבלים ללא דמי הרשמה (דמי ההרשמה נעים בין 10$-150$ ואולי יש יותר אפילו), לפסטיבלים ספורים. אאקוקל"ס התקבל ל-22 פסטיבלים קטנים בעולם, אבל לא היה בכך כדי לקדם את הסרט במאומה, אפשר רק להתהדר ולנפנף לשווא.
    בפברואר 2017 הוא יוצג בלפלנד, במקום מגוריה של אלה קרי וגם בפסטיבל קולנוע יהודי במינסוטה. סיאה כבר הוקרן בפסטיבל בקניה ובאביב הקרוב יגיע גם לפסטיבל בקמרון. אולי השגרירות תסייע לי להגיע לשם. ואם לא, הסרט יסתדר בלעדיי.
    עולם השיווק וההפצה הוא עולם מורכב ומסובך ובכל מקום צריך גם יח"צ. אני מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולמצוא לסרטים הקטנטנים שלי שווקים נוספים בעולם. הסיכויים שלי הם כמעט אפסיים אבל אני ממשיכה בחירוק שיניים.
    בינתיים אפשר לצפות בהם בישראל בערוצים אלטרנטיביים, לא המקובלים פה, כידוע וכזכור. אמש השקתי לסרטים אתר חדש וצנוע מידות. קישור יגיע בתגובה הראשונה. אפשר גם לתמוך בסרט השלישי בטרילוגיה המונומנטלית דרכו. שאו ברכה
* 45 דקות עם מחונני כל המדינה מטייבה ועד עפרה, עבור בשלומי ובאילת, היו קסם כיפי במיוחד בסינמטק תל אביב. סיפרתי להם במהירות הבזק על מסעותיי בשש השנים האחרונות, על הסרטים, הראיתי להם 4 דקות מתוך איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את ההארד קור של התחקיר, ושמחתי לשמוע את אנחת האכזבה כשהפסקתי את ההקרנה. כנ"ל גם כשהראיתי להם את הדקות הראשונות של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו. פרץ השאלות הלא מתוכנן הראה לי שנשבו בסיפורים. הם התעניינו איפה אפשר לצפות בסרטים ועכשיו הכל תלוי במורים שלהם.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אפריל 2016

עוד חודש מרגש עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", כולל עדכוני פייסבוק על מרץ.
לוח אירועי אפריל 2016:

סינמטק ת"א

2.4, שבת, 17:00, הקרנה אחרונה עם שירה, ריקודים, מופע חשפנות ועוד.
(סתם סתם, נו, אבל עם דמעות ומדבקות).

ברחבי ישראל

1.4, שישי, 10:30, "מקום", כפר יהושוע. מפגש דוקומנטריסטים. הרצאונת+5 ד' מהסרט. הכניסה חופשית!
3.4, ראשון, 11:00, סינמטק הרצליה, בתי ספר.
7.4, חמישי, מ-19:30, 3 הקרנות במסגרת "רגע אחד" של עת"א בבניין העירייה. קומה 9, לשכת היועץ המשפטי.
הכניסה חינם!
10.4, ראשון, 20:30, ספריית לב השרון, ליד מושב בני דרור.
בווייז צריך לכתוב קריית חינוך דרור. המבנה הראשון מהשביל הראשי (יש שילוט).
11.4, שני, 9:00, בי"ס אבני החושן, שהם.
15.4, שישי, חוג בית, עפולה
24.4, ראשון, 20:00, אחוזת ראשונים ראשל"צ
25.4, שני, 17:00, סינמטק ראש  פינה

  • הלוח מתעדכן במהלך החודש

פייסבוק

היילייטס מהעמוד שלי בפייסבוק בחודש האחרון:

"נכון את הערצת את נוריקו-סאן? אז עכשיו אני מעריץ אותך".
(אופיר, כיתה ו', בי"ס אבן חן, שהם, אחרי הסרט)

ראיון בידיעות פתח תקוה ובידיעות תל אביב.

הודעה מדהימה מאישה זרה.

הקרנה חגיגית בפסטיבל doc.Israel בשטוקהולם.
ועוד אחת!
מה עוד עשיתי בשטוקהולם.

יומולדת בלכיש.

איך למצוא את הילדים מהספרים, הפתרון הקרימינלי.
ילדים מפחדים מסיוטים.

בית התפוצות והרפתקה במדבר.

פתח תקווה נכבשה.

פת

היישוב אלון.

נוריקואווה

קצרין.

על הטלוויזיה בישראל.

"הוראס ופיט", סדרת הרשת של לואי סי.קיי

בצעד נחרץ, קיצוני ובלתי הפיך התנתקתי לפני שלוש שנים בדיוק מהטלוויזיה הישראלית. הסיבות היו מחאתיות וכלכליות. אני עם הטלוויזיה הזו לא רציתי שום יחסים. בזמן שחלף לא חשתי שחסר לי משהו או שהשכלתי ועולם החוויות וצריכת התרבות והאקטואליה שלי נפגעו. נהפוך הוא. הסינון שלי הרבה יותר גדול, והדברים שאני צורכת הרבה יותר מטוהרים. שלא לדבר על חיסכון של מאות ש' בחודש.

האלטרנטיבות קיימות בשפע, ומאחר שאני לא חשה מחסור בכלום, כאמור, יכולתי לבחור לי את Horace and Pete "הוראס ופיט", כסדרת המחמד שלי ולהשקיע בה זמן וכסף, שלא לדבר על ההזדהות הרעיונית שלי עם לואי סי.קיי. לואי עושה הכל לבד. הוא מפיץ ומשווק את הסדרה שלו בעצמו ואני משלמת לו פר פרק. אני יכולה לעשות – לפי עצתו והסכמתו כמובן – מה שאני רוצה עם הפרק: לצפות בסטרימינג, להוריד למחשב, לצרוב לדיוידי, לשלוח לחברים. אז אני מורידה למחשב שלי, כי הסטרימינג נתקע (וכן, יש לי אינטרנט מהיר מאוד), ואני מרגישה שאני עושה טוב לעצמי וללואי וגם מזדהה איתו מאוד.

לואי

ברור שתזרים המזומנים שלו פי מיליון וחצי משלי, אבל בגדול אני הולכת בדרך שלו וזה גם מה שאני מייעדת, אגב, ל"כדור בגב", אותו אעלה בקרוב לרשת בתשלום. ואני פונה פה לכל האנשים שלא מקבלים תמיכה מגופים אלו ואחרים בישראל. אין סיבה להתייאש. כן, אפשר לזעום ולבוז (וחלילה אני לא חוסכת את התחושות הללו מעצמי או מהעולם), אבל יש אלטרנטיבות, יש פתרונות. אז לא כולנו נעשה מיליונים כמו לואי, כי עדיין, השוק שלנו קטן יותר, אבל אפשר להתנהל, אפשר למצוא קהלים קטנים. אפשר.

ובאשר לתוכן סדרת הבר של לואי, ממש אפשר לקרוא לה "חופשי על הבר". וזה למה? כי זו סדרה פרי-סטייל. לואי לקח לעצמו חירות אמנותית ועושה מה שבא לו. כל פרק באורך אחר, כל פרק מתמקד בדמות אחרת, שחקן או שחקנית אורחים, ויש גם דמויות קבועות: אחותו אדי פלקו ובן דודו סטיב בושמי. אלן אלדה היה בפרקים הראשונים והתפוגג כפי שנעלמות דמויות בסדרות טלוויזיוניות. אז "הוראס ופיט", סדרה על שני בני דודים שמנהלים בר משפחתי כבר מאה שנים, נוגעת בכל מה שקשור לאמריקה ולמין האנושי, ומוכיחה את הדעות הקדומות של כולנו ומתייחסת למתח בין גזעי ובין-מיני ובין חולים לבריאים, שמנים ורזים ומה לא. הרגעים בהם תגחכו ספורים מאוד וזה מעניין, שהרי לואי נדמה לנו כסטנדאפיסט-על, אז הנה, מאחורי כל זה מסתתר עצב עמוק, אבל לא במובן המלודרמטי הקצפתי אלא במובן האנושי. ומרוב שקורים שם כל מיני מצבים כה מוכרים מחיי המין האנושי, אנחנו נכנסים לסיפור ולעלילה ומזדהים ומתרגשים ומתעצבנים ויכולים להסתכל על עצמנו ועל האופן בו אנחנו שופטים אחרים.

לואי2

אגב, מאחד המיילים ששלח לואי לקוראיו וצופיו מתברר שישראל היא מעצמת "הוראס ופיט". כך שאני אשכרה לא היחידה. יש עוד אנשים שרואים בלואי את אחיהם האובד. אז הנה, סדרת צמרת בלי תיווך הטלוויזיה. בתיאבון.
איפה וזה? הנה.

 

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מרץ 2016

איפה אפשר לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במרץ 2016.

סינמטק תל אביב – חודש אחרון!
שבת, 5.3, 11:30
שבת, 12.3, 17:00
שבת, 26.3, 11:30

פסטיבל
פסטיבל סרטים ישראליים בשטוקהולם, שבדיה.
Doc.Israel
שבת, 5.3, 19:45
ראשון, 6.3, 16:30

חוצות ישראל

הרצליה, בי"ס, 9.3, 8:30
לכיש, 10.3, 20:30, אירוע פרטי
סינמטק ירושלים, בוקר לילדים (ולכל השאר!), 12.3, 11:30
סינמטק פ"ת, 13.3, 20:00
בית התפוצות, תל אביב, 14.3, 18:15
אלון, 15.3, 20:45
מתנ"ס קצרין, 18.3, 10:30
בית יד-לבנים חיפה, 30.3, 20:00 (ולא בספריית פבזנר)
ידלבניםחיפה
פת
BOOKS1קצרין
צילום בקצרין: עפרה שראל-קורן

מה כתבתי בפייסבוק במחצית השנייה של פברואר?

* בלמ"ס: דסק החדשות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח: צה"ל בידינו! הצבא אישר את שיווק הסרט לחייליו! קציני וקצינות תרבות, קדימה צעד. כל הפרטים באתר הצה"לי:)

* אנה ריבקין-בריק ואסטריד לינדגרן (והרי צילום נדיר שבנדירים) היו חברות מאוד טובות ולא רק קולגות, כך סיפרה לי אווה בריק, האחיינית של אנה מצד אישהּ, דניאל. לאחר מותה נשאה לינדגרן הספד מאוד מרגש על אנה. שני נשים חזקות, עצמאיות, שהצליחו ביג טיים באמצע המאה שעברה לפרוץ מאה תקרות זכוכית. אבל מה, אין לחברות הזו וליחסים ביניהן אזכורים בכתבי לינדגרן וגם סדרת ילדי העולם, לה כתבה לינדגרן תשעה ספרים היא לא מקור לגאווה בעיני משפחת לינדגרן היום. במיני-סדרת TV על לינדגרן, ששודרה בשבדיה (ובשאר העולם התרבותי) בשנה שעברה אנה לא מוזכרת כלל.

AnnaAstrid

* קשריי עם משפחתה של אנה ריבקין-בריק מתחזקים.
לישראל הגיעה אווה בריק (בצילום, מתוך וידיאו), אחייניתו של דניאל בריק, בעלה של אנה.
אווה היא הצעירה בילדיו של צעיר האחים של דניאל, שהיה אחד מ-15 ילדים!
זה מעניין, מאחר שלאנה ולדניאל לא היו ילדים, כמו גם לכל ארבעת אחיה של אנה.
אווה, פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית במקצועה מבקרת רבות בישראל.
"אנה הייתה פאן, מלאת חיים, אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי. היא הייתה משהו מיוחד. מאוד אהבתי לבלות איתה. היא הייתה כל כך פתוחה. יום אחד ישבנו שתינו במסעדה, הייתי בת 16 והיא אמרה לי, 'את דומה לזאתי, ההיא, נו, האישה המאוד מכוערת ההיא', אבל לא נעלבתי, אני יודעת שלא הייתה לה כוונת זדון. ממש סגדתי לאנה ולדניאל. הם היו אחרים. דניאל היה החכם מכל האחים. הוא הקים וערך את העיתון היהודי בשבדיה,Judisk Krönika – Sveriges judiska kulturmagasin. אני אמצא לך את הקבר שלו בשטוקהולם, יש לי אפליקציה לכך. הוא התחתן, לאחר מותה של אנה, עם המזכירה שלו. הוא היה ציוני גדול, אבל לא רצה לחיות בישראל". אנה, כזכור, הייתה כאן פעמים רבות, ובשאר הזמן נסעה בעולם. בבית של אנה ודניאל (בצילום) היה גם חדר בו היה הנוער היהודי מרוקן את הקופסאות הכחולות של קק"ל שאסף במהלך השבוע, כן, אלו הקופסאות שגם אנחנו היינו משלשלים לתוכן 10 אג' בכל יום שישי בשיעור חברה. זה היה חובה, זוכרים?

* חרדות קשות בטח פקדו את 6 מיליון קוראי העמוד הזה: איך עברה הקרנת הבוקר של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק? אז הנה, רק חיכיתי לתמונה (צילום: עדי בריל) עם כוכבת האירוע, מאיה פריש, כיתה ג'. מאיה הייתה הראשונה שהצביעה כשסיימתי את דבריי אחרי הסרט ואמרה/שאלה: "נראה לי שרק חצי מהדברים שבספרים קרו לילדים באמת, והשאר זו עלילה שחוברה". אישרתי את דבריה והרחבתי, הסברתי מה-זה-מה, ומאיה אמרה לאחר מכן: "אבל זה מה שאמרתי…", וכולם מחאו לה כפיים. ואז הצטלמנו ביחד, לבקשתה.
אדם אחד אמר לי אחרי האירוע שפתאום נזכר, עכשיו, שיש לו את שני הספרים, אלה קרי ונוריקו-סאן בבית, ושתי המדינות היחידות שביקר בהן וגם חי בהן זמן רב הן שבדיה ויפן, ושיש מצב שזה בגלל הספרים הללו. והרי לכם הספרות והקולנוע בשירות הפסיכולוגיה/אנליזה. לא מהמם? מהמם.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ פברואר 2016

בשעה טובה ושהחיינו, לוח הקרנות פברואר 2016 של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?".

סינמטק תל אביב
כל שבת ב-11:30. בנוכחותי.
6.2.16
13.2.16
20.2.16
27.2.16

חוצה ישראל

2.2.16, 17:00, 18:30, בי"ס רמ"ה רמה"ש
3.2.16, פאבלמנט, צעירי שער הנגב.
שערהנגב

13.2.16, 20:30, אירוע פרטי, רמה"ש
14.2.16, 8:30, ביה"ס הדו-לשוני ירושלים
21.2.16, 20:00, מרכז קהילתי רוזין
22.2.16, 17:00, בית הבאובב, עין גדי נדחה עקב שטפונות
25.2.16, 20:00, כותר אלון ראשל"צ
29.2.16, 10:15, סל תרבות, שהם

מה עוד חדש בחיינו? ואיך אני מסכמת את ינואר, עם הפנים לפברואר?

אז ככה, הסתיים גיוס הכסף בהדסטארט ל"אפריקה!", אחיו הקטן של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
הנה הפרויקט וכל העדכונים עליו.
בתחילת ינואר הייתי בשבוע צילומים באפריקה, ומשחזרתי התחלתי לערוך את הסרט.
בין היתר למדתי שבאפריקה אני אישה עשירה, שינוי מרענן בחיי!.

מקבץ פייסבוק

היילייטים מאירועי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בינואר, שהיה חודש הילדים:

אלו הם חיי: אני מנהלת בעצמי, לבד לבד, הפקה של שני סרטים. האחד, "כדור בגב", הסרט על דוד שלי שנהרג בצבא ב-1957 בתאונת ירי איומה, אותו הפקתי וצילמתי וביימתי לבד ועכשיו אני עורכת אותו (כלומר עם עורך). והשני, "אפריקה!", אחיו הקטן של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שהחלק השני של צילומיו הסתיים לפני שבועיים באפריקה עצמה, ואני כבר עורכת אותו (כלומר עם עורך) ותודה לתומכיו ב-הדסטארט – Headstart.
וחוץ מזה עסוקה בכל מה שעושה במאית/תסריטאית שהיא גם מפיקה ראשית של עצמה, וגם מפיקה בפועל וגם עוזרת הפקה וגם תחקירנית וגם מתאמת וגם פוגשת את מלחין הסרט לדבר איתו על עבודתו ומזכירה למעצב הגרפי שתכף יגיע תורו וגם מנהלת לבד לבד את הגיוס בהדסטארט וגם מזמינה לעצמה כרטיסי ביקור ואוספת אותם וגם מבקשת חשבוניות ששכחה לבקש מהטיסה לאפריקה, וגם הולכת לדואר לקנות בולים וגם מוציאה חשבוניות וגם מייחצנת, מפיצה ומשווקת את אחיו הבכור של "אפריקה!" ומתחב"צת איתו ברחבי הארץ. הכל הכל לבד לבד. מאוד גאה בעצמי אבל חיה על הקצה וחרדה מאוד ומוטרדת ודואגת ומקווה לעמוד בכל הציפיות.

את חצי היום הראשון ביליתי עם שלוש כיתות ג'-ד' בבית הספר למחוננים ולמצטיינים רמ"ה ברמה"ש, עם סדנת תחקיר על הסרט. על הבוקר, 8:15, הלם: אני מציגה את עצמי: "אני דבורית שרגל, הבמאית של הסרט הדוקומנטרי שעליו נדבר היום…., מיד מצביע יואב, בן שמונה, כן? ואומר לי: "גם אני במאי דוקומנטרי, אני עובד עכשיו על חמישה סרטים, זה עולה המון כסף ואני מחפש משקיעים".
אני: [פה פעור]
אני ([מתעשתת]: "על מה הסרטים שלך?"
יואב, בן שמונה, כן?: "סרט אחד על ג'ון קנדי, אני עובד על התחקיר מאוקטובר האחרון. סרט שני על סבא-רבא שלי שהיה חייל בצבא הפולני במחה"ע השנייה, אני משתמש בספר שהוא כתב, לא באינטרנט".
נו, ואני עם נוריקו-סאן שלי.

* איך התנהלה סדנת התחקיר עם המחוננים הבוקר?
ובכן, כיתות ד'-ה' היו משעשעות ונעדרות התמימות של כיתות ג'.
הנה מגוון מההצעות שהעלו בפני לשאלת התחקיר שהתבקשו לענות עליה: איך למצוא את הילדים מהספרים?
– לפנות ל"אבודים" ("אבל אמרתי את זה בציניות")
– לשכור חוקרים
– להמציא מכונת זמן קדימה, ישר לסרט שלך שנראה בשבוע הבא
– לעשות טלפון שרשרת: להגיד לבנאדם אחד שאנחנו מחפשים את הדמויות ושיעביר את זה הלאה
– לפרוש מהמקצוע
– לשחד אותך (כדי שאספר להם)

דמויות שהילדים היו רוצים לפגוש:
– אלן טיורינג, צ'רלי צ'פלין, הלן קלר, גיבור סרט על העלייה מאתיופיה, מג מארץ' מ"נשים קטנות", אן שרלי, "האסופית"
—-
שאלות ששאלו אותי:
– האם יש לי כיסא במאי בבית?
– ומגאפון?
– וכובע ברט?

בקשות שביקשו ממני:
לביים סרט דוקומנטרי על:
– גיבורי "גאליס"
– גיבורי "החממה"
ב-2.2 יצפו בסרט עם הוריהם שישמעו על סדנאונת התחקיר.

בגלל הטרור התרבותי בטלוויזיה הישראלית איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא ישודר בה. כלומר, המיליונים שלא צורכים תרבות דרך סינמטקים/ ספריות/ קיבוצים/ מתנ"סים, שזה מיעוט מבוטל ביחס לשאר, לא יוכלו ליהנות מהסרט. מצער, נכון? נכון. תגידו תודה לכל מי שאתם משלמים להם הון מדי חודש, אנשים שחושבים שהם מבינים בתרבות ויודעים מה הצופים שלהם אוהבים וצריכים (בעקבות שיחת טלפון בה "הסבירו לי" למה הסרט "לא מתאים" לטלוויזיה לדעת "קובעי הטעם". איככככס). מצחיק, זה קרה בדיוק אחרי שהצופים אתמול בסינמטק שאלו אותי מה הם יכולים לעשות כדי שהסרט ישודר בטלוויזיה ואני נפנפתי בידי בביטול ואמרתי שכלום לא יעזור. עכשיו ברור למה צריך לתמוך בקולנוע דוקומנטרי ישראלי עצמאי?

* אחרי הסרט והשיחה בשבת בסינמטק, ניגשה אלי אחת הצופות כשעיניה אדומות ואמרה: "בהתחלה צחקתי, אחר כך בכיתי עד סוף הסרט, ואני לא יודעת למה, כי היה הפי אנד. פיצחת פה משהו…"
עניתי: "בכית כי החיים עצובים, אבל רציתי לתאר אותם עם הפי אנד".
ואז שאלה אותי: "אפשר לחבק אותך? את מתחבקת עם זרים?" אמרתי, "התרגלתי:)" והתחבקנו.

יום מרגש במיוחד עבר עלי בהפנינג לספרות ילדים במכללת דוד ילין שבירושלים. וזה למה? כי הייתי שם לפני שנתיים וחצי, בסתיו 2013, ממש אחרי שחזרתי מיפן, כשאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה בשלבי עריכה ראשונים. היה אירוע מסעיר גם אז. מה לעשות, יש מקומות שהאנרגיות שלהם טובות באופן מיוחד. זה תלוי, אני חושבת, גם במארגני האירוע. או במילים אחרות, Renana Green-Shukrun.
היום הראיתי את הסרט לקהל אחר, סטודנטים להוראה, ושמחתי להיווכח שחלק מהם מכירים את הספרים גם בלי התיווך שלי. סיפרתי להם בין היתר על המפגשים שלי עם ילדים ברחבי הארץ, ועל סדרת ספרי ילדי העולם הקלאסית, ועל כך שילדים שואלים אותי שאלות כמו מבוגרים, אבל קצת אחרת. חלק מהם שואלים אותי אם מה שהם רואים בסרט זה אמיתי, ואם באמת הייתי במקומות האלו בסרט ופגשתי את הילדים, ואיך זה שהשיער שלי נראה אותו דבר גם בסרט וגם בחיים. היום שאלו אותי (לא ילדים) אם באמת רציתי להיות סוכנת חשאית כמו שאני מספרת בסרט והתשובה היא כן, רציתי להיות סוכנת מוסד מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא אך נופנפתי תוך שניות.
צופה אחת אמרה לי, לפני שמיהרתי לרכבת הקלה, שיש לי כוכבים בעיניים. בחיי.
יש מצב שכל שיחתי עם הקהל תועלה לרשת מתישהו.
אחה"צ פגשתי את נטנטושי המהממת בת השמונה ("בעוד 16 יום"), הילדה שהיא הטריגר לסרט, וסיפרתי לה על כל השיחות שלי עם הילדים, ועל השאלות שלהם. טושי אמרה לי שגם לה יש שאלה, כאילו היא הייתה במפגשים האלו, "אבל זו שאלה מסובכת ואולי אני צריכה לשנות לה את המילים קצת". נתתי לה חמש דקות לערוך את השאלה המסובכת, ובסוף היא שאלה אותי:
"יהיה סרט המשך לסרט ההמשך?"
עניתי שזו באמת שאלה מסובכת, ושתיתן לי קודם לגמור את סרט ההמשך, וגם סיפרתי לה על ילדה משהם ששאלה אותי אם אני לא מפחדת שסרט ההמשך לא יהיה מוצלח כמו הראשון, ועניתי לה שבטח שאני מפחדת!

קיבלתי עשרות מכתבים כמו אלו שאביא מיד במהלך השנה++ שחלפה מאז נולד איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, זה לא מובן מאליו שאנשים כותבים. הרוב יסתפקו בלהגיד לי תודה אחרי ההקרנה, בפייסבוק או בפגישה מקרית. לפני שבוע פגשתי סופרת אהובה אותה אני מכירה מימיי בעיתונות, שסיפרה לי שצפתה בסרט כבר מזמן עם בתה וכמה התרגשו והודתה לי. אם תשאלו ממה אני חיה, התשובה היא מתגובות כאלו. הנה המכתב האחרון מהשבוע:

דבורית שלום
נכחתי בהרצאתך ובהקרנת סרטך המרגש.
הרגשתי שהענקת לי מתנה של ממש. חלק משמעותי של ילדותי הוחזר לי ושעות של התרפקות על הספרים הללו ובעיקר אלה קרי וקורותיה שהדהדו דרך סיפורייך המרתקים ובאמצעות הסרט המרגש.
החזרת לי והחיית בי מחדש את השעות הרבות בהן שימשו לי ספרים אלה ואחרים חברי אמת, שערים לעולמות אחרים, מסקרנים ורחוקים כל כך ועם זאת נגישים, נוגעים וקרובים להפליא.
הגשת את הדברים בהומור ובצניעות כה רבה בהתחשב בעבודת המחקר המונומנטלית והסיזיפית שערכת בנחישותך כי רבה, ובתוצאה היפהפייה שהשגת.
אני מאחלת לך הצלחה במסעותייך לאפריקה, ונחושה לרכוש את הספרים ולהעבירם לנכדי, לשמר ולטעום בצוותא עימם במעט מניחוחות תקופה שלא תחזור.
בהערכה מרובה,
בהתרגשות ובתודה מקרב לב,
א'

רק נחתתי מאפריקה בשבת לפנות בוקר, השלמתי שעות שינה, והבוקר טסתי לשהם, אוקיי, לא טסתי אלא נסעתי, ובכ"ז. זה היה מרתון מרגש של כיתות ג'-ד', שלוש הקרנות רצופות במסגרת סל תרבות ארצי, והיה כיף לספר לילדים על הספרים המצולמים ולשמוע אותם שואלים ומדברים על סרט. ילדה אחת אמרה לי ש"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יותר יפה מסרטים לילדים", אז הסברתי שזה גם סרט לילדים, זה סרט לכו-לם. ילדה אחרת אמרה לי שהסרט היה "גם כיף וגם קשה", כי היה לי נורא קשה לעשות אותו. סיפרתי שנהניתי גם כשהיה קשה. ילדה נוספת שאלה אותי אם לא התבאסתי כש"חתכו לך את הסרט, כי צילמת כל כך הרבה", אז הסברתי להם מה זה עריכה; עורכת הדין העתידית בת התשע (ככה הוריה רוצים), או העיתונאית/ דוקומנטריסטית לעתיד הסבירה לכולם מה זה סרט דוקומנטרי, והחמיאה לי על התחקיר ורואה החשבון העתידי שאל אותי מאיפה הכסף?

* שיעור בסווהילית:
אסנטה (סאנה) – תודה (רבה)
קריבו – וולקאם
ממבו – מה עניינים
האקונה מטטה – סבבה

אפריקה

מלון

כך הפכתי לאישה עשירה באפריקה

חזרתי מאפריקה, שם צילמתי את הסרט שלי, "אפריקה!", סרט ההמשך לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לו מתנהל ממש בימים אלו מבצע מימון-המון.

במהלך השהות הקצרה שלי באפריקה הבנתי שאם יש מקום אחד בעולם בו אני יכולה להיחשב כנראה לאישה עשירה הרי שהגעתי אליו. אפריקה.

המשכורת הממוצעת (במדינות מסוימות) היא 100$ בחודש. אין פלא, אם כך, שפיזרתי שם דולרים לרוב. להגיד "פיזרתי" זה לא ממש מדויק. נכון יותר יהיה לומר: התבקשתי לעשות זאת.  יש מיליונים שזקוקים לעזרה. ואני, כמתברר, זו שתפתור אינספור בעיות בכמה ימים, כך הסבירו לי. דולר פה ודולר שם, כך אציל את היבשת. אבל אני חייבת לומר שההרגשה נפלאה: אם יש לי כסף שאני יכולה לחלוק עם אחרים מבלי שייגרע מפתי, אז למה לא. אם שישה דולר יכולים לעזור לאישה אחת במשך חודש שלם, אז אין בעיה מצדי. להפך!

אני מבינה שהכסף שנתתי בנסיבות שונות ולעתים גם משונות לאנשים באפריקה יכול לשנות את החיים של רבים למשך כמה חודשים. אז אם איכות החיים שלהם או של ילדיהם תשתפר בזכות דולרים ספורים ממני, סבבה. או, האקונה מטטה בסוואהילית.

במהלך אחד הפיזורים הללו שמעתי שמחברות ועפרונות עולים הרבה כסף שם (יחסית, נו). אם הייתי יודעת זאת מראש, חי נפשי שהייתי ממלאת את מזוודתי במחברות ועפרונות מכל הצבעים והמינים, כולל מחקים ומחדדים ועטים צבעוניים, עוברת מבית לבית ומחלקת אותם.

IMG_citycenter
קניון מפואר במרכז העיר. הכביש הבנוי לא מובן מאליו. ברוב מקומות היישוב יש דרכי עפר זרועות באבנים

ואם מישהו חושד שאני יושבת על הררי כסף וסתם מתבכיינת ביומיום, הנה תיקון קל: הכנסותיי הן הרבה פחות מהממוצע במשק כעת.

זה מעניין, המצב הזה, כי בטוח יש אנשים בסביבה שאני חיה בה, שהכסף שאני מבקשת כתמיכה בהפקת הסרט שלי, "אפריקה!", שווה ערך עבורם לכסף שאני נתתי באפריקה, שלא שינה במאומה את מצבי, אבל עזר לרבים.

כלומר, יש כאן פירמידה של נתינה וכל אחד יכול לעזור במשהו לאחר, שצריך משהו קטן יחסית. לא רעיון יפה?
נו, אז למה לא ליישם אותו?
יישמתם? מצוין, ספרו על כך לאחרים.