בשעה טובה ושהחיינו, לוח הקרנות פברואר 2016 של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?".
סינמטק תל אביב
כל שבת ב-11:30. בנוכחותי.
6.2.16
13.2.16
20.2.16
27.2.16
חוצה ישראל
2.2.16, 17:00, 18:30, בי"ס רמ"ה רמה"ש
3.2.16, פאבלמנט, צעירי שער הנגב.
13.2.16, 20:30, אירוע פרטי, רמה"ש
14.2.16, 8:30, ביה"ס הדו-לשוני ירושלים
21.2.16, 20:00, מרכז קהילתי רוזין
22.2.16, 17:00, בית הבאובב, עין גדי נדחה עקב שטפונות
25.2.16, 20:00, כותר אלון ראשל"צ
29.2.16, 10:15, סל תרבות, שהם
מה עוד חדש בחיינו? ואיך אני מסכמת את ינואר, עם הפנים לפברואר?
אז ככה, הסתיים גיוס הכסף בהדסטארט ל"אפריקה!", אחיו הקטן של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
הנה הפרויקט וכל העדכונים עליו.
בתחילת ינואר הייתי בשבוע צילומים באפריקה, ומשחזרתי התחלתי לערוך את הסרט.
בין היתר למדתי שבאפריקה אני אישה עשירה, שינוי מרענן בחיי!.
מקבץ פייסבוק
היילייטים מאירועי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בינואר, שהיה חודש הילדים:
* אלו הם חיי: אני מנהלת בעצמי, לבד לבד, הפקה של שני סרטים. האחד, "כדור בגב", הסרט על דוד שלי שנהרג בצבא ב-1957 בתאונת ירי איומה, אותו הפקתי וצילמתי וביימתי לבד ועכשיו אני עורכת אותו (כלומר עם עורך). והשני, "אפריקה!", אחיו הקטן של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שהחלק השני של צילומיו הסתיים לפני שבועיים באפריקה עצמה, ואני כבר עורכת אותו (כלומר עם עורך) ותודה לתומכיו ב-הדסטארט – Headstart.
וחוץ מזה עסוקה בכל מה שעושה במאית/תסריטאית שהיא גם מפיקה ראשית של עצמה, וגם מפיקה בפועל וגם עוזרת הפקה וגם תחקירנית וגם מתאמת וגם פוגשת את מלחין הסרט לדבר איתו על עבודתו ומזכירה למעצב הגרפי שתכף יגיע תורו וגם מנהלת לבד לבד את הגיוס בהדסטארט וגם מזמינה לעצמה כרטיסי ביקור ואוספת אותם וגם מבקשת חשבוניות ששכחה לבקש מהטיסה לאפריקה, וגם הולכת לדואר לקנות בולים וגם מוציאה חשבוניות וגם מייחצנת, מפיצה ומשווקת את אחיו הבכור של "אפריקה!" ומתחב"צת איתו ברחבי הארץ. הכל הכל לבד לבד. מאוד גאה בעצמי אבל חיה על הקצה וחרדה מאוד ומוטרדת ודואגת ומקווה לעמוד בכל הציפיות.
* את חצי היום הראשון ביליתי עם שלוש כיתות ג'-ד' בבית הספר למחוננים ולמצטיינים רמ"ה ברמה"ש, עם סדנת תחקיר על הסרט. על הבוקר, 8:15, הלם: אני מציגה את עצמי: "אני דבורית שרגל, הבמאית של הסרט הדוקומנטרי שעליו נדבר היום…., מיד מצביע יואב, בן שמונה, כן? ואומר לי: "גם אני במאי דוקומנטרי, אני עובד עכשיו על חמישה סרטים, זה עולה המון כסף ואני מחפש משקיעים".
אני: [פה פעור]
אני ([מתעשתת]: "על מה הסרטים שלך?"
יואב, בן שמונה, כן?: "סרט אחד על ג'ון קנדי, אני עובד על התחקיר מאוקטובר האחרון. סרט שני על סבא-רבא שלי שהיה חייל בצבא הפולני במחה"ע השנייה, אני משתמש בספר שהוא כתב, לא באינטרנט".
נו, ואני עם נוריקו-סאן שלי.
* איך התנהלה סדנת התחקיר עם המחוננים הבוקר?
ובכן, כיתות ד'-ה' היו משעשעות ונעדרות התמימות של כיתות ג'.
הנה מגוון מההצעות שהעלו בפני לשאלת התחקיר שהתבקשו לענות עליה: איך למצוא את הילדים מהספרים?
– לפנות ל"אבודים" ("אבל אמרתי את זה בציניות")
– לשכור חוקרים
– להמציא מכונת זמן קדימה, ישר לסרט שלך שנראה בשבוע הבא
– לעשות טלפון שרשרת: להגיד לבנאדם אחד שאנחנו מחפשים את הדמויות ושיעביר את זה הלאה
– לפרוש מהמקצוע
– לשחד אותך (כדי שאספר להם)
—
דמויות שהילדים היו רוצים לפגוש:
– אלן טיורינג, צ'רלי צ'פלין, הלן קלר, גיבור סרט על העלייה מאתיופיה, מג מארץ' מ"נשים קטנות", אן שרלי, "האסופית"
—-
שאלות ששאלו אותי:
– האם יש לי כיסא במאי בבית?
– ומגאפון?
– וכובע ברט?
—
בקשות שביקשו ממני:
לביים סרט דוקומנטרי על:
– גיבורי "גאליס"
– גיבורי "החממה"
ב-2.2 יצפו בסרט עם הוריהם שישמעו על סדנאונת התחקיר.
* בגלל הטרור התרבותי בטלוויזיה הישראלית איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא ישודר בה. כלומר, המיליונים שלא צורכים תרבות דרך סינמטקים/ ספריות/ קיבוצים/ מתנ"סים, שזה מיעוט מבוטל ביחס לשאר, לא יוכלו ליהנות מהסרט. מצער, נכון? נכון. תגידו תודה לכל מי שאתם משלמים להם הון מדי חודש, אנשים שחושבים שהם מבינים בתרבות ויודעים מה הצופים שלהם אוהבים וצריכים (בעקבות שיחת טלפון בה "הסבירו לי" למה הסרט "לא מתאים" לטלוויזיה לדעת "קובעי הטעם". איככככס). מצחיק, זה קרה בדיוק אחרי שהצופים אתמול בסינמטק שאלו אותי מה הם יכולים לעשות כדי שהסרט ישודר בטלוויזיה ואני נפנפתי בידי בביטול ואמרתי שכלום לא יעזור. עכשיו ברור למה צריך לתמוך בקולנוע דוקומנטרי ישראלי עצמאי?
* אחרי הסרט והשיחה בשבת בסינמטק, ניגשה אלי אחת הצופות כשעיניה אדומות ואמרה: "בהתחלה צחקתי, אחר כך בכיתי עד סוף הסרט, ואני לא יודעת למה, כי היה הפי אנד. פיצחת פה משהו…"
עניתי: "בכית כי החיים עצובים, אבל רציתי לתאר אותם עם הפי אנד".
ואז שאלה אותי: "אפשר לחבק אותך? את מתחבקת עם זרים?" אמרתי, "התרגלתי:)" והתחבקנו.
* יום מרגש במיוחד עבר עלי בהפנינג לספרות ילדים במכללת דוד ילין שבירושלים. וזה למה? כי הייתי שם לפני שנתיים וחצי, בסתיו 2013, ממש אחרי שחזרתי מיפן, כשאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה בשלבי עריכה ראשונים. היה אירוע מסעיר גם אז. מה לעשות, יש מקומות שהאנרגיות שלהם טובות באופן מיוחד. זה תלוי, אני חושבת, גם במארגני האירוע. או במילים אחרות, Renana Green-Shukrun.
היום הראיתי את הסרט לקהל אחר, סטודנטים להוראה, ושמחתי להיווכח שחלק מהם מכירים את הספרים גם בלי התיווך שלי. סיפרתי להם בין היתר על המפגשים שלי עם ילדים ברחבי הארץ, ועל סדרת ספרי ילדי העולם הקלאסית, ועל כך שילדים שואלים אותי שאלות כמו מבוגרים, אבל קצת אחרת. חלק מהם שואלים אותי אם מה שהם רואים בסרט זה אמיתי, ואם באמת הייתי במקומות האלו בסרט ופגשתי את הילדים, ואיך זה שהשיער שלי נראה אותו דבר גם בסרט וגם בחיים. היום שאלו אותי (לא ילדים) אם באמת רציתי להיות סוכנת חשאית כמו שאני מספרת בסרט והתשובה היא כן, רציתי להיות סוכנת מוסד מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא אך נופנפתי תוך שניות.
צופה אחת אמרה לי, לפני שמיהרתי לרכבת הקלה, שיש לי כוכבים בעיניים. בחיי.
יש מצב שכל שיחתי עם הקהל תועלה לרשת מתישהו.
אחה"צ פגשתי את נטנטושי המהממת בת השמונה ("בעוד 16 יום"), הילדה שהיא הטריגר לסרט, וסיפרתי לה על כל השיחות שלי עם הילדים, ועל השאלות שלהם. טושי אמרה לי שגם לה יש שאלה, כאילו היא הייתה במפגשים האלו, "אבל זו שאלה מסובכת ואולי אני צריכה לשנות לה את המילים קצת". נתתי לה חמש דקות לערוך את השאלה המסובכת, ובסוף היא שאלה אותי:
"יהיה סרט המשך לסרט ההמשך?"
עניתי שזו באמת שאלה מסובכת, ושתיתן לי קודם לגמור את סרט ההמשך, וגם סיפרתי לה על ילדה משהם ששאלה אותי אם אני לא מפחדת שסרט ההמשך לא יהיה מוצלח כמו הראשון, ועניתי לה שבטח שאני מפחדת!
* קיבלתי עשרות מכתבים כמו אלו שאביא מיד במהלך השנה++ שחלפה מאז נולד איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, זה לא מובן מאליו שאנשים כותבים. הרוב יסתפקו בלהגיד לי תודה אחרי ההקרנה, בפייסבוק או בפגישה מקרית. לפני שבוע פגשתי סופרת אהובה אותה אני מכירה מימיי בעיתונות, שסיפרה לי שצפתה בסרט כבר מזמן עם בתה וכמה התרגשו והודתה לי. אם תשאלו ממה אני חיה, התשובה היא מתגובות כאלו. הנה המכתב האחרון מהשבוע:
דבורית שלום
נכחתי בהרצאתך ובהקרנת סרטך המרגש.
הרגשתי שהענקת לי מתנה של ממש. חלק משמעותי של ילדותי הוחזר לי ושעות של התרפקות על הספרים הללו ובעיקר אלה קרי וקורותיה שהדהדו דרך סיפורייך המרתקים ובאמצעות הסרט המרגש.
החזרת לי והחיית בי מחדש את השעות הרבות בהן שימשו לי ספרים אלה ואחרים חברי אמת, שערים לעולמות אחרים, מסקרנים ורחוקים כל כך ועם זאת נגישים, נוגעים וקרובים להפליא.
הגשת את הדברים בהומור ובצניעות כה רבה בהתחשב בעבודת המחקר המונומנטלית והסיזיפית שערכת בנחישותך כי רבה, ובתוצאה היפהפייה שהשגת.
אני מאחלת לך הצלחה במסעותייך לאפריקה, ונחושה לרכוש את הספרים ולהעבירם לנכדי, לשמר ולטעום בצוותא עימם במעט מניחוחות תקופה שלא תחזור.
בהערכה מרובה,
בהתרגשות ובתודה מקרב לב,
א'
* רק נחתתי מאפריקה בשבת לפנות בוקר, השלמתי שעות שינה, והבוקר טסתי לשהם, אוקיי, לא טסתי אלא נסעתי, ובכ"ז. זה היה מרתון מרגש של כיתות ג'-ד', שלוש הקרנות רצופות במסגרת סל תרבות ארצי, והיה כיף לספר לילדים על הספרים המצולמים ולשמוע אותם שואלים ומדברים על סרט. ילדה אחת אמרה לי ש"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יותר יפה מסרטים לילדים", אז הסברתי שזה גם סרט לילדים, זה סרט לכו-לם. ילדה אחרת אמרה לי שהסרט היה "גם כיף וגם קשה", כי היה לי נורא קשה לעשות אותו. סיפרתי שנהניתי גם כשהיה קשה. ילדה נוספת שאלה אותי אם לא התבאסתי כש"חתכו לך את הסרט, כי צילמת כל כך הרבה", אז הסברתי להם מה זה עריכה; עורכת הדין העתידית בת התשע (ככה הוריה רוצים), או העיתונאית/ דוקומנטריסטית לעתיד הסבירה לכולם מה זה סרט דוקומנטרי, והחמיאה לי על התחקיר ורואה החשבון העתידי שאל אותי מאיפה הכסף?
* שיעור בסווהילית:
אסנטה (סאנה) – תודה (רבה)
קריבו – וולקאם
ממבו – מה עניינים
האקונה מטטה – סבבה
בצילום: ענבל וליאור שראל-קורן, הילדים של הבמאית עפרה שראל-קורן, לפני כמעט יובל שנים
דבורית שרגל * Dvorit Shargal 
