מלך הסלים 2020

אני לא מראיינת הרבה קולגות באריכות, להנאתי, אבל במקרה של אלון ויינשטוק זה אחרת, כי יש לנו שני דברים מהותיים משותפים: שנינו נולדנו וגדלנו בפתח תקווה ושנינו יוצרי דוקו עצמאי. על החלק הראשון של המשפט התגברנו, בערך, החלק השני הוא החיים עצמם. אלון עוסק בקולנוע כבר 20 שנה, אני רק עשור. אלון רב פעלים; היה מאמן כדורסל, עיתונאי, עבד בצ׳יינג׳, יש לו חדר עריכה, הוא יוצר סרטים ויש לו גם נכס אותו הוא משכיר. אני מתפרנסת רק מקולנוע בעשור האחרון, תוך ריקון מוחלט של אוצרותיי הכלכליים וגלגול חריט הכסף שלי מסרט אחד למשנהו.

ועכשיו הסרט החדש של אלון, למה אני לא שחקן כדורסל, מוקרן או מוסטרם, או איך שלא קוראים לזה בימינו בפסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק ת"א. הסרט הוא סיפור החיים של אלון מהיום שהתאהב בכדורסל ועד כמעט ימינו. אני חושבת שהוא כן שחקן כדורסל, אבל מה זה משנה מה אני חושבת.

הדוקו הארוך, שעה ו-50 ד', מחולק לחמישה פרקים, לפי שם הסרט. כל מילה פרק.
אני לא מתכוונת לכתוב פה ביקורת קולנוע. אגיד רק שחשבתי על הסרט לא מעט אחרי שצפיתי בו, וזה, מבחינתי, הקריטריון לשאלה אם סרט מוצלח. זה מה שאני רוצה שיקרה גם לסרטים שלי: שאנשים יחשבו עליהם אחרי הצפייה. ולכן, מיד אחרי שצפיתי בסרט ביקשתי מאלון ספונטנית להתראיין.

מה החיבור בין הסרט לבין הפסטיבל לקולנוע גאה?
"אנחנו חוגגים עשור לסרט זה גילה, זה אני על גילה גולדשטיין, מראשוני הטראנסג'נדרים בישראל ונתנו לי את אות יקיר הפסטיבל.
"אני מספר בסרט שכשהיינו בישיבה בכפר גנים היינו מתכנסים בערבים בחדרים ומתעסקים בעצמנו. כשהרב שמע על כך הוא ראה בעיני רוחו הומואים, איסור מן התורה, ובסוף אותה שנה העיפו מהישיבה שישה תלמידים וביניהם אני. בסופו של דבר זה הציל אותי כי יכולתי לחזור לשחק כדורסל בקבוצה בצורה מסודרת, מה שלא ראו בישיבה בעין יפה.
"הסרט עוסק בחופש, בביטוי עצמי ובאמירת מה שחשוב לך. ובזה עוסק גם הפסטיבל הגאה. ויש עוד סיבה, אח שלי, שי כרם, הוא המנהל של אייקון הקהילה, דנה אינטרנשיונל, מזה 20 שנים. שי מופיע בסרט וחלק נוסף שלי באהבת הלהט"ב ובהרגשת השייכות שלי אליהם בא ממנו.
"וגם, להיות דתי ולעזוב את הדת זה תהליך שמשאיר אותך חצי-חצי. קצת כמו טרנס. גילה הייתה אומרת לי : אבל מה אתה רואה, אישה? גבר? היו לה חששות".

איך התחלת/ החלטת ליצור את הסרט למה אני לא שחקן כדורסל?
"ב-1998 קנו לי מצלמה. מיני די.וי 3ccd. בלימודים בקמרה אובסקורה, שהחלו ב-1995, לא הייתי בין הצלמים. לא התקרבתי אליהם. הם היו טכניים כאלה וגבר-גבר וזה לא הרגיש לי נוח. הרגשתי שבאתי לספר סיפורים ואלמד תחומים נוספים בקולנוע.
"עם זאת, התחלתי לצלם במצלמה החדשה את המשחק האחרון שלי, שמופיע בסרט. ב-1999 צילמתי ריאיון עם חבר שלי, חגי שטראוס, אחרי שחתם לי כעד ברבנות עם החבר הטוב שלי, אורי הריס ז״ל. בסוף הסצינה לא נשארה בסרט, אבל הריאיון כן. ב-2002, כשגרתי ברח' ג'ורג' אליוט, ליד שינקין, נערך טורניר כדורסל שכונתי, טורניר המכולות, ואז החלטתי שאני רוצה לעשות סרט שיספר מה מנע ממני להיות שחקן. בסופו אניף את הגביע. החלק הכי חשוב, לב הסרט 2004-5, הוא צילומים עם רועי רוט (צילם את "מָנָאיֶיכּ", "שטיסל", "הפרלמנט" ועוד).
"התגרשתי מאישתי הראשונה, גילי, ב-2003, אחרי שהיינו יחד שש שנים (מתוכן ארבע נשואים). זה היה עצוב. הבנתי שאני חייב לשנס מותניים ולעשות את הסרט הזה.
"עד 2010 היו לי שלושה סרטים פתוחים: עמוס וטחינה, זה גילה, זה אני ולמה אני לא שחקן כדורסל. כיוונתי לעשות סדר ולסיימם אחד-אחד וכך היה. העריכה של 'למה אני לא…' – 500 שעות חומר גלם! – נמשכה עשר שנים ותוך כדי עשינו, הדס קסטנבויים, העורכת שלי ואני, עוד סרט זיכרון והמון קליפים. יעל ליבוביץ עזרה לי כשהדס הייתה בחופשת לידה וחתמנו את הסרט. אפשר היה להמשיך להתעסק עם הסרט עוד חודשים, אבל החלטתי ש'די, מספיק, בן אדם'".

היגשת אותו לקרנות קולנוע ולגופי שידור?
"ברור, לכולם. לא היו מעוניינים. חציתי את האוקיינוס בשחייה, הגעתי לארץ בהליכה. היו הרבה שלבים קשים. היה צריך הרבה אמונה וסבלנות. זה שהסרט יצא לעולם זה ההישג שלי. כמובן שאני רוצה שהוא יצליח ויהיה אהוב, אבל עצם שחרורו מוריד ממני נטל של 20 שנות מחשבה יומיומית עליו וגם נפטרתי מכל השאלות של כולם, 'מה, אתה עוד עם הסרט על הכדורסל?'".

מתוך "למה אני לא שחקן כדורסל"

כמה עלה הסרט בסופו של דבר?
"בערך 400,000 ש'. תחלקי לעשרים שנה ולחודשים ויוצא סכום סביר, 1,666 ש' בחודש. סכום פעוט להוציא על מה שיקר לך. הייתי חייב לספר את זה, להוציא את זה, לעשות מזה סרט, בלדה, שיר".

לאבא שלך הייתה חברת ביטוח. עבדת שם כדי להתפרנס בימים קשים?
"עבדתי אצל אבי לסירוגין בהרבה תקופות בחיי. כבר בסוף הצבא החלפתי את אחי הגדול שנסע ללמוד בחו"ל. אחרי הלימודים בקמרה, בשנת 2000, הייתי עם רעייתי דאז, גילי, בהודו. מכיוון שלא היה לי אומץ וביטחון שאוכל להתפרנס מהקולנוע החלטתי שאעבוד אצל אבי ואנסה לשלב בין הדברים.
"חשבתי שאעבוד חמש שנים בחברת הביטוח שלו ואח"כ נראה. אבל היה לי קשה שם ובאיזשהו שלב התחלתי לעשות קליפים לחברה. הם היו מבסוטים ואני עוד יותר.
"עזבתי את הביטוח ב-2007 ועברתי לקולנוע. החברה נמכרה. היה לי חדר עריכה בבית, תענוג. היום יש לי חדר עריכה בבית אל על". 

הראייה שלך את פתח תקווה השתנה עם השנים?
"פ"ת נחמדה. נהייתה ההום טאון שנשארה מאחור. אני מלא נוסטלגיה אליה ולפעמים בא לי לעשות יום טיול בחובבי ציון. עבדתי בה כאמור כסוכן ביטוח הרבה שנים אז אני קשור אליה, אבל אני מאושר שעברתי לתל אביב. בכלל, ת"א הייתה נכספת לנו, הפתח תקוואים. קו 66, קו 51.
"היינו מורידים את הכיפה כשמגיעים לתל אביב ומקווים שאף אחד לא יראה אותנו. חוויות הדתל"ש. ביטוי ששמעתי לראשונה בשנה א' בקמרה מאושרה שוורץ. המחמאה שהכי אהבתי לקבל הייתה 'לא רואים עליך שהיית דתי'".

מה היחס שלך לדת היום?
"היחס לדת מורכב. תורת ה' תמימה. אנשים לפעמים לא משהו. 'דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום'. את זה אני לוקח היום. במשך שנים שנאתי את הדת ונהניתי לעבור על כל איסוריה כמעט. אי אפשר לעבור על כולם כמו שאי אפשר לקיים תרי"ג מצוות, אגב. הכעס והשנאה היו תמיד מעורבבים ברגשות אשם. האשמתי את כולם, אבל את ההורים שלי ואת אורח החיים שלהם היה לי קשה לבקר. אני נפגע בשם אמא שלי כשרוגל אלפר כותב על החבר הדמיוני של המאמינים. קשה לי היום לצאת נגד הדת כי אני יודע שיש בה צדדים יפים. ההתקרבות של עמוס, גיבור הסרט שלי, 'עמוס וטחינה' לדת, השפיעה עליי. ראיתי איך זה ממלא את עמוס בתוכן ובשמחה. זה מאוד משנה איך הגעת לדת. בכפייה או בהתנדבות. חג׳ג׳, שמשתתף בסרט שלי ומסביר לי דברים אודותיה, בא מרצונו. איש לא כפה עליו. אני הולך לבית כנסת בשכונה שלי ברחוב פרישמן מדי פעם. נהנה לקרוא את ההפטרה שלי. יש שם גם רב דינמי מאוד ומצחיק. וקהילה. רציתי רק לברוח מקהילה ועכשיו זה חסר לי. 
"אני אתאיסט יהודי. אוהב תרבות יהודית. בדיחות ביידיש. היחס לדת ולחינוך בכלל משתנה עם היותך הורה. התחתנתי שוב והחיים שלי השתנו לגמרי מאז שאני אבא. יש לי שני ילדים, בני 12 ועשר. פתאום הכל חוזר אליך. מה נכון ומה לא ואיך ליבי בתי תתלבש ותדבר״.

התחתנת בפעם הראשונה בגלל שהחבר הדתי שלך בסרט אומר לך יאללה תתחתן, תעשה ילדים?
"לא. הוא מדבר איתי, מודאג, אחרי הגירושין. הייתה לי חברה כשבאתי אליו ולא רציתי להתחתן איתה. לא ממש חשבתי על ילדים. רציתי עוד לגדל את הילד שבי. הוא גדל וגדל. כנראה שלא אהבתי אותה מספיק. נפרדנו והכרתי את ליאת אשתי המהממת וב-2008 התחתנו. נולדו ילדה ועוד ילד. אושר גדול. שינוי פסיכי בחיים. טוב לי, מעניין לי, חדש לי. מוזר. אתגרים משתנים. פתאום הילדים, הילדים. מה איתי?".

הילדים שלך צפו בסרט?
"ליבי צפתה בחצי השעה הראשונה, בנימין קצת פחות. הראיתי להם כל הקטעים שלהם בסרט והם אהבו. בנימין שיחק כדורסל בכיתה א' בהפועל תל אביב אך הפסיק. אנחנו משחקים יחד והוא משחק ממש יפה. הוא אמר שהשנה היה רוצה לשחק בהפועל כי יש ליגה. נראה. אני אשמח. הוא אוהב משחקי מחשב ויוטיוברים כמו כל הילדים בכיתה שלו והוא לא עושה הרבה ספורט. אבל אני מרגיש שהדוגמה האישית חשובה פה ואם אראה לו שאני עושה יותר הוא גם יעשה. אני חייב לתפוס את עצמי ולחזור לעשות פעילות. לא הבנתי שכשאמרו לי 'עד 120' שלא מדובר במשקל, ועכשיו אני צריך  להוריד במשקל וגם את הסוכר בגדול".

יש לך עוד סרטים בעבודה?
"למה אני לא שחקן כדורסל? היה פרויקט חיים ואני מאושר שהסתיים, כאמור. אשמח לעשות ממנו סדרה עם חמישה חלקים לפי מילות שם הסרט. יש לזה מקום לדעתי. היו לי הרבה תהיות לאורך השנים כיצד אצליח להביא את כל הדמויות ואת הסיפור האישי שלי ואת חבריי ובני משפחתי, שיהיה מאוזן ומחולק נכון בין כולם. המוסיקה המקורית של אלי סורני עזרה לי בזה. 
"התחלתי בעבר לעבוד על סרט על אמנים ישראלים מצליחים בלונדון; אורי גרשט, גידי רובין, צדוק בן דוד. אשמח לסיים אותו. זה יהיה אדיר. יש לי עוד רעיונות. בואי נראה שהבייבי הזה מתחיל ללכת ולגדול ולהגיע לאן שצריך להגיע. משם אמשיך הלאה". 

מה חדש עם פיטר מדסן, רוצח הצוללת?

המון דברים קרו עם פיטר מדסן מאז שנכנס לכלא לאחר שהורשע ברצח קים ואל וקיבל מאסר עולם.
דברים שלא מופיעים בסרט שלי כי יש נקודת זמן בה אני (או כל יוצרת דוקו אחרת, כמובן) מפסיקה לצלם ומתחילה לערוך. וכך יצא הסרט שלי, צוללת, לאקרנים, אחרי דחיות המגפה, ביולי 2020. המילה אקרנים קצת גדולה על מה שקורה, אפשר לצפות בו ב-VOD של סינמטק ת"א וחו"לניקים יכולים לבקש ממני לארגן הקרנת אונליין.

מדסן היה נשוי בנישואים פתוחים, יהה הדבר הזה מה שיהיה וזכה בחיבתן של רבות. רעייתו התגרשה ממנו במהלך המשפט. היה לה חיסיון מפני התקשורת, וככל שהבנתי עזבה את דנמרק, אולי אפילו אפשר לומר שנמלטה.
אבל מה, היו לו כל מיני "ידידות" ולמרבה הזוועה, אחת הסוהרות בכלא בו היה בעת המשפט גם התאהבה בו והועברה מתפקידה. גם לבית המשפט עצמו הגיעה שלישיית "ידידות". הצעתי להן להתראיין, לא רצו.

מדסן קיבל מאסר עולם, אבל זה רק הגביר את אהבת הנשים (המשונות) אליו. קוראים לתופעה היבריסטופיליה. נשים המתאהבות בפושעים כבדים, כולל רוצחים. יש שתי סיבות עיקריות, בעצם אולי שלוש, לתשוקה התמוהה הזו: 1. הן לא מאמינות שהמאמי שלהן באמת עשה את מה שמיוחס לו ורואות בו קורבן של המערכת, הממסד, החברה, בורא עולם. 2. הן מאמינות שיוכלו לגאול אותו ולהפוך אותו לבר לבב. 3. הן מרגישות רגועות שהוא בכלא ולא יכול לבגוד בהן.
כל הדבר הזה מעורר ומרגש אותן.

בין מי שהתאהבו בו הייתה נערה דנית בת 17, שהשתתפה באיזה טראש טלוויזיוני וסיפרה שהוא מאוד עזר לה בלבטיה הקיומיים. הם ניהלו חליפת מכתבים ענפה.
אבל אויה. בינואר האחרון התברר שזהו, האוצר כבר לא פנוי. אישה בשם ג'ני קורפן, 40, שמוצאה ממוסקבה, אקטיביסטית גולה, שקיבלה מקלט מדיני בפינלנד, אמנית, התחתנה איתו. היא מוצאת שהוא אדם מקסים והיא גאה להיות אישתו. או במילותיה: הוא "יפה, חכם, מוכשר, מסור ואמפתי".
ועל הרצח של קים ואל? "בעלי הוא אחד משני הקורבנות של הפשע הזה, והעובדה שנשאר בחיים היא עונש עבורו, לא פרס או מזל".

עוד הערה קטנה לפני ההמשך: כלי התקשורת השונים, בארץ ובעולם, נוהגים לכנותו "מהנדס אוטודידקט". ובכן לא מהנדס. בנה את הצוללות בעזרת הרבה עוזרים ובעלי מקצוע שידעו את המלאכה. עוד תיאור ביזארי שלו הוא "אילון מאסק הדני", או "מיליונר אקסצנטרי". אז לא מאסק ולא מיליונר. חי מהיד לפה ונעזר – לא ש ל י יכול להיות משהו נגד זה – בתמיכת ובמימון ההמונים, לעומת מאסק המיליארדר והנדבן. הונו האישי של מאסק זינק במחצית הראשונה של 2020 מ-20 למעל 103 מיליארד דולר. רק שתדעו.
נכון, שניהם יזמים וחובבי טילים.

מתחילת 2020 ועד כה נחתמו כמה יצירות על מעללי מדסן בנוסף לסרט שלי, אותו הזכרתי, הסרט שתקציבו הזעום מתקרב, אולי, לתקציב הקייטרינג של אחד מהמוצרים הנוספים.
הסרט הראשון שהפקתו הסתיימה לכאורה, Into the deep, שביימה אמה סאליבן האוסטרלית-דנית, הוקרן בפסטיבל סאנדנס האחרון. הוא קצר את תשואות הקהל אך לא זכה בפרס. סאליבן החלה לראיין את מדסן לפני הרצח של ואל, כולל ביום הרצח, והסרט עוסק בעיקר בעוזריו של מדסן שבנו איתו את הצוללות והטילים. נטפליקס קנתה אותו (וכמובן מימנה אותו), אך התברר שכמה ממשתתפיו לא חתמו על רליס ולא הסכימו להופיע בו. גם הצלם משך ידיו מהיצירה.
נטפליקס הקפיאה את השידור שלו וממש באחרונה דווח שהסרט בעריכה מחודשת, כשהדמויות שלא רוצות להופיע בו ייחתכו החוצה ולאחר מכן, לא ידוע מתי, נטפליקס כנראה תשדר אותו. איך נטפליקס לא קיבלה ליד רליסים מראש? אין לי מושג. יש איזו לקונה בחוק הדני, האומרת שעצם העובדה שהצטלמת לסרט היא בגדר הסכמה להופיע בו (אגב, גם ביפן זה כך). אבל זה לא עובר בישראל, וגם לא באמריקה, ולפיכך לא בנטפליקס, ועדיין, נטפליקס מעדה? וואוו.

היצירה השנייה, Secret talks recordings with Peter Madsen, ששודרה בערוץ דיסקברי הדני, היא מיני-סדרה שהופקה מ-20 שעות של ראיונות טלפוניים עם מדסן (תחילה לא ידע שהוקלט, אבל לאחר מכן הסכים לשימוש בחומרים), וגדולתה היא שהוא מודה שם, בתשובה לשאלה של העיתונאי שראיין אותו, המככב בסדרה, שהוא רצח את ואל כי היא נכנסה לשדה מוקשים בשאלות שלה והפעילה בו משהו. מעניין מה חושבים חוקריו של מדסן על כך, שהרי במשפט ל א הודה ברצח.

הסדרה השלישית, דרמה, נקראת The investigation וביים אותה טוביאס לינדהולם, גדול במאיה של דנמרק. זו סדרה עתירת תקציב והיא מתארת את חקירה הרצח כפי שהתקיימה באמת, עם שחקנים שמגלמים את כל הדמויות המעורבות, למעט דמויותיהם של מדסן ושל ואל שפשוט נעדרות ממנה (!). הסדרה נעשתה בתמיכת המשפחה של ואל אך בלי החבר שלה, שפרש בטריקת דלת וטען (משהו כמו) שעושים מסחרה בדמותה של זוגתו.

ולקינוח זמני, ביום שלישי, 20 באוקטובר, אירעה הדרמה הגדולה, מדסן ברח מהכלא. או לפחות ניסה לברוח מכלא Herstedvester הנמצא מחוצה לקופנהגן. הוא הספיק לאוץ כ-400 מ', ועוד כשיצא בריצה מהמקום השומרים צעקו עליו ואליו, "פיטר, שכב, פיטר, שכב!" אך הוא התעלם. ביציאה ניסה להתפרץ לוואן לבן שנקלע לדרכו, אך די מהר השומרים, השוטרים, החיילים, סיירת מטכ"ל, הכריעו אותו. תחילה סברו שעל גופו חגורת נפץ, אך התברר שלא ולא. האם היה לו סיוע מבחוץ? עוד לא ברור.
הוא הוחזר אחר כבוד לכלא, הדומה יותר למלון מפואר. מתברר, מתלונות עובדיו, שמספר הסוהרים שם צנח בשליש בעשרים השנים האחרונות, וצוות הכלא מספר שהאסירים נמצאים שעות ארוכות ביממה ללא השגחה. ובכן, פרצה קוראת לגנב שמדסן ניצל.
רק שנשאלת השאלה מה חשב לעצמו? הרי פרצופו מוכר בכל העולם, לאן התכוון לברוח ואיך?
כבר בעת המשפט, באבחון שנעשה לאישיותו המפוקפקת (פסיכופת!) נאמר שיש לו אינטליגנציה ממוצעת, לא גאון ולא כלום. אכן יזם עקשן, אכן כריזמטי מאוד בעיני פלח מסוים באוכלוסיה, ועדיין, מעשהו המטופש בשבוע שעבר לא מעיד על חוכמת יתר.

רעייתו האוהבת ג'ני קורפן כתבה עוד פוסט בפייסבוק, בו היא מצהירה שלא תתייחס יותר למעלליו של בעלה האהוב והמקסים ורק תפרסם מגוון מהעבודות שיצר בשלוש ומשהו שנותיו בכלא. איזה עבודות? לא פירטה.
נחיה ונראה.

סרטון על מדסן והבריחה
ועוד אחד, שבסופו פולט אחד השומרים שם לעבר הרוצח הנמלט: "ז&*ה קטנה" (מן הסתם המקבילה של בן ז^*&).

אז כאמור, צוללת ב-VOD של סינמטק תל אביב.

ויש לי גם אתר! בקרו בו, קראו על כל הסרטים שלי והזמינו אותם:)

יש לי אתר!

עד היום, כבר המון שנים, הרבה יותר מעשור, ענה הבלוג הפעוט הזה על כל צרכיי, ובו תיעדתי את כל מפעלותיי, מחשבותיי והגיגיי.

רק לפני חמש שנים וחצי היה לי סרט אחד, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ובו השקעתי את כל משאביי.
אבל מה התברר? שאני אישה פורייה ברמות, ומאז הריתי וילדתי עוד שישה סרטים.
כך שאני מגדלת כעת שבעה סרטים בסך הכל, ואין מספיק מקום בבית הקטון הזה, בבלוג.

אז בניתי להם אתר. למעשה ריקי כהן בנתה, וקוראים לו באופן מפתיע dvoritshargal.com.
מזמינה אתכם לבוא לבקר ולבקר. כלומר לכתוב לי איפה יש עדיין טעויות ומה יש לתקן.
האתר עלה אתמול בערב, כך ש.

בבלוג הזה אני אמשיך לכתוב, והוא יופיע באתר כקישור.
מאחר שהייתי צריכה לשנות את כתובתו, אולי תצטרכו להירשם שוב לקבלת עדכונים.
ואולי לא, לא יודעת.

באשר לאירועים הקשורים בסרטיי, אני שוקלת לשלוח ניוזלטר מדי פעם.
באתר עצמו תוכלו לכתוב לי אם תרצו לקבל ניוזלטר שכזה.

זהו, אל תלכו לשומקום.

דבורית שרגל מראיינת את דבורית שרגל

מהיתקלות אקראית בתקשורת המקומית גיליתי שאין אדם כמעט מבין תשעה מיליון אזרחי המדינה שלא רואיין לעת הפסחא. מצוקת המרואיינים קשה היא. כמו כן גיליתי שחלק משמות המרואיינים לא שמעתי מעולם. ואני דווקא מתעניינת מאוד בעולם האמיתי הסובב אותי.
ולפיכך, לרגל החג השני של פסח תשע"ט החלטתי לראיין את עצמי.
הריאיון יתפרסם גם ב"דבר הפועלת", גיליון 1 במאי😉

-הלו דבורית, מה עניינים? מה חדש אצלך?
"סביר, סביר. אני עובדת כל היום, לבד או עם העורך ומתכוננת להביא לגמר שני סרטים בעזרת השם ושמעון בחודשים הקרובים".

-אבל עכשיו חופשת פסח, את לא יוצאת לטבע, לראות נחלים בפריחה ופרחים בזרימה ופקקים בעמידה?
"אה, לא, מה קרה לך. גם לא נתב"גתי. אבל כל יום, לפני שקיעת החמה, אני קמה מהכורסה שעליה התיישבתי בחמש בבוקר ויוצאת להליכה בפארק עם מסכה על האף כדי לא להריח את המנגלים ומודדת צעדים בפדומטר. קשה, קשה לנשום אוויר צח בישראל בימים אלו".

-אוי, מסכנונת. רחמים. אבל מה הכוונה שני סרטים? הרי עשית מימון המון ל"רצח בצוללת" בינואר האחרון. אז מה זה שני סרטים?
"הסרט השני הוא סרט מוזמן שביקשו ממני ליצור. סרט פרטי הממומן על ידי מזמיניו, הנקרא 'הפרוטוקול של גלעד' ואספר עליו בהמשך".

לא הבנתי. את עובדת על שני סרטים במקביל עכשיו?
"כן, בחודשים האחרונים שניהם בשלבי עריכה מתקדמים, אז אני עושה סוויץ' בראש בכל פעם שאני עוברת מסרט לסרט. ולשאלה הבאה שלך, זה ממש לא קל, בעיקר כשאני גם המפיקה הראשית והמפיקה בפועל ועוזרת ההפקה וכו וכו וכו עוד מיליוני תפקידים בשני הסרטים בכל המערך הזה".

-מה מצב הצוללת?
"סבבה. בדיוק אתמול קניתי תמונות מסוכנויות צילום, מה שערער את התקציב הדל של הסרט לגמרי. אבל אין ברירה.
"בשבועות האחרונים אני עובדת גם על התרגום מדנית של סצינות שונות. זה כל כך מסובך, שקשה לדמיין אפילו. זו מין שפה כזו, מהקשות בעולם, שאני לא מבינה בה מילה, חוץ מאשר כשהדוברים אומרים "פיטר מדסן" (בעצם לא מדסן, אומרים מאאסן) או "קים ואל". היא פתלתלת באופן לא ישוער, עם תחביר בלתי אפשרי וביטויים מוזרים מאוד למילים שבעברית יש רק אופציה אחת עבורן. מאחר שהמתרגם ישראלי וחי בדנמרק, אנחנו עושים פגישות תרגום מורכבות בשיחות טל' בשיטה שהמצאתי.
"הוא שומע וצופה און ליין איתי בקטעים דרושי התרגום, מתרגם לי בעל פה, אני אומרת לו איזה משפטים אני צריכה משם והוא מוצא לי את הטיים קודים המתאימים, וגם אומר לי מהי המילה הראשונה והאחרונה, כך שאוכל לכתוב לי רצף של אותיות, שנשמעות בערך (כי אין מקבילות הגייתיות בעברית) כמו המקור, כדי לא לטעות".

-הצעת את הסרט לקרנות קולנוע? לגופי שידור?
"פחחח. מה נראה לך? ברור. אחסוך את התשובות המבישות".

-מה עם טרילוגיית ילדי העולם? אלה קרי, נוריקו, סיאה, דירק, לילבס? איך הצלחת ליצור טרילוגיה בשלוש שנים מהרגע שיצא הסרט הראשון לאקרנים?
"כן, זה באמת קסם, הדבר הזה. לשמחתי, כידוע איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (1) היה הצלחה, כך שהחזרתי את ההשקעה בו תוך שנה וכך יכולתי, ככל טייקון, לגלגל את חסכונותיי שחזרו אלי ולהשקיע אותם בסרטים הבאים, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (2) ואיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (3) ויחד עם מימון ההמון הצלחתי לשרוד את יצירתם, ולהגיע פחותויותר לאפס מבחינת משאביי הכלכליים, לא גרעונות ולא יתרונות, אם לסכם את כל השנים האחרונות".

-למה טרילוגיה? הסרט הראשון לא הספיק?
"כי נכנסתי לנעליה של אנה ריבקין-בריק, רציתי לדעת עליה יותר, כמו גם על הגיבורות האחרות. וגם חשבתי שאם ספילברג יכול לעשות את זה עם 'בחזרה לעתיד' גם אני יכולה".

-אפשר לצפות בסרטים עדיין? בכל זאת, אאקוקל"ס כבר בן ארבע וחצי וגם אחיו הצעירים בני כשלוש ושנה וחצי. לא פרק זמן שסרטים מחזיקים מעמד בסיבוב ברחבי הארץ
"עם דוקו זה קצת אחרת. מאחר שממילא הסרטים האלו אף פעם לא היו סרטי קומפלקסים, הסיבוב איתם הוא יותר ארוך. סינמטקים, מתנ"סים, קיבוצים, ספריות.
"כלומר, אפשר להזמין את הסרטים יחד איתי לצפייה בכל רחבי הארץ. אני תמיד שמחה להגיע איתם לכל מקום.
"ההקרנה הבאה של אאקוקל"ס תהיה ב-29 במאי 2019 בפרויקט 'דוקומנטרי בשפירא'.
"בנוסף, יש גם דיוידי של הסרטים ואפשר לרוכשם לשימוש פרטי. תומכי מימון ההמון של הצוללת כבר קיבלו אותם הביתה מזמן מזמן".

-את יכולה להסביר לי למה הטרילוגיה לא משודרת למשל בתאגיד השידור הציבורי, כאן? זה הכי מתבקש. האין המנדט שלהם להציג תרבות ישראלית?
"לא, אני לא יכולה להסביר, אבל את יכולה לפנות אליהם ולשאול אותם".

-אה, עשיתי זאת אבל יצאתי מתוסכלת מאוד. 
"טוב נו, כמוני כמוך. את הרי האלטר אגו שלי".

-את כותבת בלי הפסק בפייסבוק. אבל למה אף פעם לא על חייך האישיים? את יודעת למה אני מתכוונת.
"אני כן כותבת, צריך רק לדעת לקרוא".

מה קרה לג'ניפר מיי, סוכנת חשאית, מאמנת דולפינים, בפברואר 1994?

לפני 25 שנים, 11.3.1994 נערך טקס אשכבה לג'ניפר מיי, אשת הדולפינים, בכנסיית סנט ג'ון, כנסיית הנשיא מול הבית הלבן בוושינגטון. בכנסייה נערכים טקסי אשכבה לבכירי הממשל והבית הלבן, חברי קונגרס ואנשי ביטחון. טקס האשכבה למיי היה לא שגרתי. בכנסייה התנוסס גם דגל מדינת ישראל והיו בה המון אנשי צבא, אמריקאים וישראלים. צו איסור צילום הוחל על הקהל למעט הנואמים. בין הסופדים היה ראש ה-CIA לשעבר, וויליאם קולבי.

אפשר לגגל "ג'ניפר מיי" (Jennifer May), עברית ואנגלית, עד מחרתיים. התוצאות יובילו מקסימום למיני-סדרה של ירין קימור ודורית סטריק מ-2011, סדרה בעלת שם מושלם, "האישה שידעה יותר מדי" (והנה פרק 1, 2, 3). זהו תחקיר אימתני שנמשך 16 שנים, עלה לערוץ 1 המנוח הון עתק לא ישוער ואיש לא האמין שהמוסד יאשר לשידור אי פעם.

מיי, אשת ברזל, סופרוומן במלוא מובנה המיתולוגי של המילה, אישה חזקה שאין שנייה לה, עלק תיירת אמריקאית בת 54, כך הכריזו אז כותרות העיתונים, מאלפת דולפינים לביון וללחימה ולאחר מכן פעילה להצלתם, מתה בישראל ב-7 בפברואר 1994. גופתה נמצאה למחרת, תלויה בשירותים בחוף המערבי שעל גבול ת"א-יפו, "ע"י זוג תיירים". מה שמותיהם? האם העידו? שום כלום. אין. נמוגו. חיש מהר החלו הספקולציות על כך שמיי לא התאבדה, כגרסת המשטרה, אלא נרצחה. על-ידי מי? למה?

בלילה בו קיפחה את חייה ישבה מיי, כרגיל, בקפה נורדאו השייך לחבר שלה, בני שלזינגר, מייסד "תנו לחיות לחיות". הוא צריך היה לקחת אותה מאוחר יותר לנתב"ג. מיי התכוונה לטוס לארה"ב לפגוש את בתה. ב-21:30 היא יצאה לערוך שתי שיחות מטלפון ציבורי אך לא חזרה. כמה שעות מאוחר יותר שלזינגר הודיע למשטרה שנעלמה. כ-20 שעות לאחר מכן נמצאה גופתה כמפורט, כחמישה ק"מ מהקפה.

למיי היה כרטיס טיסה אך שמה הועלם מרישום חברת התעופה. הפתולוג ד"ר יהודה היס מהמכון הפתולוגי באבו כביר הכחיש שהיה נוכח בעת נתיחת הגופה אך יש צילום שלו בחדר הניתוח. בדרכונים הרבים של מיי אין אף חותמת המעידה על ביקוריה בישראל, לבקשתה, כי הייתה באה והולכת למדינות ערב. האם סייעה לבטחון המדינה? ועוד איך. ולאחות הגדולה, אמריקה? יו בט. עסקאות נשק בקונגו? זהב בברזיל? חילוץ ילדים באפגניסטן? כתיבת תורת ההסתערבות? זרועות הפלדה שלה היו שלוחות לכל העולם.

ג'ני מיי, "קופסה של שרירים", "פייטרית", "קילרית", הייתה מחוברת לארגונים החשאיים. מה-CIA ועד המוסד. המרואיינים של קימור מכחישים שהייתה משויכת באופן רשמי לארגון זה או אחר, אבל כל קודקודי המדינה, ראשי הממשל וכוחות הביטחון באותן שנים הכירו אותה. חלקם מרואיינים בסדרה. וגם, חִזרו לפסקה הראשונה.

מיי הייתה מומחית-על בנק"ל, בקרב מגע ובאומנויות לחימה רבות נוספות, מדריכת רכיבה, כאמור בקיאה בדולפיני קרב וביון, בעלת אינטליגנציה עילאית כמשתמע משלל עיסוקיה וכישורים צלופחיים ברמות. מי החליטו שיש להיפטר ממנה? על מי היוותה איום? על מדינות? אנשי צללים? ארגונים? מה ידעה שלא צריכה הייתה לדעת?

האגו ענק בעולם הריגול העולמי, אומרים הדוברים המרובים, כבוד, כסף, הרבה כסף מתגלגל שם. עולם הביון הוא גם עסק לכל דבר. מיי לא הייתה אישה ענייה, ביתה המרוהט בסגנון ויקטוריאני בהחלט היה שווה כמה גרושים, אבל כשהגיעה לישראל לביקור האחרון שהוביל למותה לא היה לה שקל ותנאי המגורים שלה היו ירודים במיוחד. של אדם במנוסה.

טקס האשכבה שלה, לפני חצי יובל, כמפורט לעיל, היה ההודאה הראשונה שמיי הייתה מקושרת לארגון הביון האמריקאי. ליד שמו של כל מנוח בספר הנפטרים של כנסיית הנשיא כתובה סיבת המוות. ליד שמה של מיי יש עמודה ריקה. איש כנראה לא חושב שהתאבדה. אחד המרואיינים אומר: "היה צריך שלושה גברים כדי לרצוח אותה. לא אחד, שלושה". מה קרה למיי, שיצאה מבית הקפה נורדאו בת"א לטלפון ציבורי, כמה שעות לפני שעזבה את ישראל וגופתה נמצאה 4.6 ק"מ משם ביום שאחרי, בחוף המערבי שליד בית האצ"ל?

"הרצח בצוללת", מימון המון

כמה חודשים סוערים עברו עלי בכל תחומי החיים. לא אלאה אתכם, אספר רק על הפרויקט הבא שלי, סרט תיעודי על פרשת הרצח בצוללת הדנית בקיץ 2017, כשעיתונאית שבדית  שעלתה לראיין את בונה הצוללת, פיטר מדסן, נרצחה על ידו.

נשאבתי למקרה הנורא מהרגע הראשון, עקבתי אחר כל צעד ושעל בו, אחרי החקירה, אחרי המשפט. בשלב די מוקדם הבנתי שאני לא יכולה אחרת, שאני חייבת ליצור סרט על נקודת המבט שלי לסיפור.

בטח תשאלו אותי: אבל מה לך ולזה? כלומר, זה לא קרה פה, מה לך ולמקרה הנורא הזה בסקנדינביה? או. יש תשובות בסרט, כלומר יהיו.
וזה, למרות שאני לא חושבת שיש ליצור סרטים רק על מה שקורה כאן ועכשיו, או שמתקשר באופן ישיר לחיים שלנו פה.

הייתי לא מעט בקופנהגן בשנה האחרונה, דגמתי את כל עונות השנה, לא למדתי מילה אחת אפילו בדנית, אבל הבנתי שיודעים עלינו לא מעט שם ושכל דני שני ביקר בישראל. בחיי.

הנה סרטון המימון וגם הקישור לפרויקט בהדסטארט.

mimunzolelet from dvorit shargal on Vimeo.

לילבס ונוריקו ואלה קרי ביוני 2018

להפתעתי, לא כתבתי פה חודשיים תמימים.
יש לכך סיבה, והיא עבודה אינטנסיבית על הסרט החדש ונסיעה נוספת לקופנהגן ועדיין אני תמהה, כי לא קרה לי הרבה שלא כתבתי פה לאורך זמן כה רב. בקרוב אעשה לעצמי אנליזה בנושא.
בהמשך הפוסט, אחרי הצילום היפה, המיטב שלי מפייסבוק מציר הזמן האמור:)

אבל הנה, לוח ההקרנות של יוני 2018 הממשמש.

3 ביוני, 10:00, מורים, נהריה – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

4 ביוני, 20:00, הספרייה, נס ציונה – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

6 ביוני, 21:00, הספרייה, קריית אונו – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

7 ביוני, 17:00, הספרייה, טל שחר – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

11 ביוני, 10:00, גני ילדים, קטמון, שיחה על ספרי ילדי העולם

14 ביוני, 19:00, רמת הכובש – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

24 ביוני, 17:30 הקראה לילדים, 20:30, הסרט והשיחה, מעין צבי – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

26 ביוני, 9:00, ספרניות, ראשל"צ – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?


*רוצים גם? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com
*ואת הדיוידיז של איפה אלה קרי… ושל אפריקה! אפשר לרכוש * משלוח בדואר.

ילדי עפרה.pngבצילום: ענבל וליאור שראל-קורן, הילדים של הבמאית עפרה שראל-קורן, לפני כמעט יובל שנים

היילייטס מהפוסטים בפייסבוק בחודשיים שחלפו. מאוד גאה בדרך האטרקטיבית שמצאתי להנגישם בבלוג. מצאתי אותה במקרה והיא נפלאה לטעמי:

 

לילבס, אלה קרי, נוריקו וסיאה בדצמבר 2017

-סקירת "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" של אורון שמיר באתר סריטה.

-ההמלצה של כרמית ספיר-ויץ במעריב.

כרמית

תוספת, 3.12:

-מאמר שכתבתי על הסרטים ב"הפנקס". מיועד למנויים.

ביקורת באתר "סרט" (שרון טהר).

לוח ההקרנות של הסרטים:

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

סינמטק תל אביב

שבת, 2.12, 11:30

שלישי, 5.12, 13:30

שבת, 9.12, 11:30

שבת, 16.12, 11:30

שבת, 23.12, 11:30

שני,   25.12, 21:45

שבת, 30.12, 11:30

טיקוטין, חיפה

חמישי, 14.12, 17:00

שבת, 16.12, 11:00, 18:00

שני, 18.12, 19:00

שלישי, 19.12, 16:30

שבת, 23.12, 16:00

שלישי, 26.12, 16:30

בית גבריאל

ראשון, 17.12, 19:30

סינמטק חיפה

רביעי, 27.12, 19:00

טבעון, מרכז הנצחה וספרייה

שבת, 16.12, 11:30

שלישי, 19.12, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

שני, 25.12, 17:00, ספריית רמת ישראל, ת"א

חמישי, 28.12, 19:30, ספריית בית כרם, אולם בית הוועד

A3-01.jpg

מוצ"ש, 30.12, אירוע פרטי

בנוסף: יש דיוידי למכירה במהדורה מוגבלת. הדפסה אחרונה.

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

20.12, 16:39, פסטיבל הקולנוע באורוויל, הודו.

AfricainAurville

שבת, 23.12, ראשון, 24.12, מושי, טנזניה (לא טסה איתו)

שלישי, 26.12, 20:30, קיבוץ המעפיל

נותרו דיוידי ספורים למכירה.

לקט "מהנעשה בפייסבוק" בנובמבר 2017

איפה הייתם כשקראתם את "לילבס ילדת הקרקס"?
גם הסרט השלישי בטרילוגיה שיצרה דבורית שרגל נפלא ומרומם את הלב בהרבה רמות. סרט מסע, שכקודמיו מונע מתשוקה למפגש חוזר עם גיבורות הילדות הסיפרותיות שהיו מושא לחלומותינו על עולמות רחוקים, שהוא גם מרתק, גם מיטיב עם הזיכרונות וגם נוגע מאוד בניסים ובלב. ראיתי היום בסינמטק ת"א את "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונוללו?" עם אמה וסופי (9), ויצאנו נלהבות ונרגשות. והמשכנו לדבר בו הרבה, מדהים היה לגלות גם שנכדותיי ואני חקקנו בזיכרון הקריאה את אותם דפים ותמונות.
לא מצליחה להבין (!!!) כיצד אף גוף שידור עוד לא חטף את השלישיה הנדירה הזו, שמעוררת לא רק את בלוטות הנוסטלגיה אלא גם מחשבות על החיים ביקום האנושי (וכמה הוא קרוב לנו יותר מזה שנדמה לנו כילדים), והרבה השראה מיצירה שהיא בראש ובראשונה הגשמת החלומות של היוצרת האמיצה שלה.
בינתיים אתם מתומלצים בחום רב לא להחמיץ את ההקרנות המתקיימות כעת בסינמטק ת"א, המזמנות כבונוס גם שיח מעניין עם דבורית על מסע הסרט (יעל גבירץ). 


אני צופה באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? בכל הקרנה ומפענחת פעם אחר פעם את הסרט מחדש. אז היום חשבתי ולאחר מכן דיברתי על משפט שאני אומרת בו: "ומה אם לילבס כבר לא לילבס"? ופתאום הבנתי שזה הפחד הכי גדול (שלי?), לא להיות יותר מה שהיינו פעם, מה שאהבנו בעצמנו, למשל כל החלקים המפעימים בילדות שלנו. ואז מישהו מהצופים אמר שאנחנו דינמיים, ולכן אולי לא נישאר "אותו דבר". אז עניתי ש"דינמיים" זה תיאור חיובי ואני מקבלת אותו.

צדה ספרים ישנים לאוסף סדרת ילדי העולם שלי. מצאתי את "לילבס ילדת הקרקס" ב-30 ש'. עסקת חיי. הבלבית אמר לי שחסר עמוד השער. אמרתי לעצמי, שטויות, מה. הספר נראה הכי ישן שיש וזה מה שרציתי. עד מדבריות רמת-גן רכבתי כדי לרוכשו.
הבלבית ירד עם האוצר וסיפר לי שריגל אחרי וגילה שעשיתי סרטים על הילדים מהספרים. "מה, באמת טסת להוואי?" שאל אותי, ממש כמו הילדים הלא-מאמינים בהקרנות הסרטים. נשבעתי שכן והצעתי לו לבוא לסינמטק בשבת כדי לצפות בלילבס.
רק בבית בדקתי את מה שנראה לי כהוצאה הראשונה של הספר בעברית ואויה, כחצי מדפי הספר אינם. אה, עכשיו ברור למה כ"כ זול. אבל אני שומרת אותו. גם לספרים מחוללים מגיע מקום על המדף. 

לילבסישנושן

אחד הנוכחים, פסיכיאטר בפנסיה, להעניק לי את פרס ז'ול ורן לרגל מסעותיי ברחבי העולם. אמרתי שאשמח לקבל כל פרס שהוא, כזו גרידית אני. על השאלה "למה הסרט לא בטלוויזיה" הצעתי לנוכחים לכתוב מחאה למנכ"לים.

"…המסע שלך לעשיית הסרטים האלה מרשים ומרגש אותי בכל פעם מחדש. לפעמים קשה להסביר איך מתחברים לאדם שאתה לא מכיר וזאת מבלי אפילו לפגוש אותו…" (א', מייל)

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

חבר: מה את מראה בכמון?
אני: את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
חבר: למה לא את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?
אני: אתה כמו הבדיחה על האימא הפולנייה שקנתה לבן שלה שתי עניבות, אדומה וירוקה. כשענב את האדומה שאלה אותו במרמור: "אה, אז את הירוקה אתה לא אוהב?"

יומולדת שלוש לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? והנה, לאוסף, מכתב מצופה חדש:
"שלום דבורית! מצחיק שאני מאחל לך איחולים על הסרט הזה בדיעבד, אבא של הבדיעבדים… צפיתי בו פעמיים. גם בפעם השנייה דמעתי. מצחיק לגלות כמה אנשים יכולים להיות שותפים לתמונות-עולם ועולם-תמונות מעולם עמוק כל-כך. זה היה כמו לגעת במחצבים פרטיים שלא נגעתי בהם שנים. בעקבות זאת היו הרבה שיחות עם אלה שהיו איתי שם בזמן ההוא, שבו פגשתי את נוריקו ואלה קרי. תודה רבה רבה!" (י')

אלהקרישלוש

עם משלחת יפנית: אמנים, סטודנטים, גלריסטים, עיתונאים. כולם אורחי משרד החוץ, שבאו להריח קצת את ישראל וללמוד עלינו. הקרנתי להם מחצית מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את כל החצי העוסק אינטנסיבית בחיפוש אחר נוריקו. מעניין היה לראות את תשומת הלב שלהם גואה בכל פעם שיש בסרט שיחה ביפנית:). אחרי הסרט שאלו אותי "במה עסקו ההורים של נוריקו בשנות החמישים, כשהספר צולם?" ולכל מי שטוענים שאנחנו כפר גלובלי ואין הבדל בין בני האדם במקומות שונים בעולם? ובכן, יש ויש ויש.

יפניםנוב2017

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

התלבטתי, בגלל כל המחמאות שקוצר איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? בעשרת ימי חייו על האקרנים, האם אוכל לאהוב שווה בשווה את כל יצירותיי. קיבלתי מענה לשאלתי. נסעתי עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (שני אוטובוסים כל כיוון, בילוי בתחנה מרכזית, כל הרוק הזה) להספרייה הציבורית ע"ש צ'ייס מבשרת-ציון (אם תלחצו תראו מה כתבה המנהלת היקרה). זה לא עניין של מה בכך, כי בפעם הקודמת הייתי שם עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביוני 2015. גם אז היה נפלא כמו היום. הקרנת סרט בינות למדפי ספרים עמוסים היא אירוע מעניק השראה וירושלים ובנותיה (וחיפה!) אלו ערים אוהדות לסרטים שלי. אני בשוק מכך שסיבוב ההופעות שלי נמשך כמעט שלוש שנים ושבפרק הזמן הזה הבאתי לחופה וקידושין את שלושת סרטי הטרילוגיה (+אח קטן קצר קומה). הלם. אבל מה אני בעצם רוצה לומר? שצפיתי בסיאה שוב ומה-זה התמוגגתי. כך שכל חרדותיי בטלות ומבוטלות (לחצי השעה הקרובה). והתובנות של תושבי מבשרת על אפריקה, שפתיים יישקו. אפילו קו 405 במחלף עין חמד החדש הגיע בצ'יק. 

רוצה להסביר משהו על הילדים המגיעים לסרטים שלי.
ראשית, ממש ממש ממש לא התכוונתי ליצור סרטים לילדים. זה קצת מבלבל, אני יודעת, כי הסרטים עוסקים בספרי ילדים ובגיבורי ילדות, אז אנשים עושים לכאורה את ההיקש המתבקש, אה, אז זה לילדים. ובכן לא. נכון שיש ילדים שצופים בסרטים ומאוד נהנים, נכון שיש קבוצת ילדים שהיא פריקית שלהם, אבל זה לא סרט ילדים (בגיל הרך). כלומר לא סרטי ילדים. ואני חושבת שזה מסלים, במירכאות, מסרט לסרט.
הסרטים מיועדים לאנשים שנשאר בתוכם משהו, ולו קמצוץ זערער של הילד שהם היו. וכאלו יש מיליונים. אני מנסה לא להתקלשא פה (כלומר להשתמש בקלישאות) ולהגיד שהסרטים מחברים אותך לילד שבך, אבל זה די ככה. הסרטים מיועדים לאדם הבוגר שתוהה בהשתאות איפה הילד שהיה. ואני באה לשים את האצבע ולהגיד, הנה, פה פה פה, זה הילד שהיית. רואה כמה אתה חמוד? בדיוק כמו הגיבורים מהספרים.
ואם להיות עניינית: אז רגע, לא להביא ילדים? והתשובה, כן, הביאו אותם, בת נ אי שהם יודעים לקרוא כתוביות בעברית במהירות די גבוהה, בתנאי שהם סקרנים ופתוחים להתנסויות בז'אנר שהם לא מכירים לרוב, קולנוע תיעודי, ובתנאי שהם יכולים לשבת 54 ד' ולהקשיב ולצפות בכל החושים וגם לשמוע אותי לאחר מכן;).
אז כל מי שיגיע עם בני חמש, למשל, לאולם, יתאכזב מרה שהם לא בעניין. ולכן אומר: בבקשה, היצמדו להצעת ההגשה שלי: בני 9-99. ככה אני מכסה את עצמי ביטוחית מפני עוגמת נפש. ואל תתבאסו על הילדים אם למרות שהם עונים לקריטריונים שהצבתי לא ממש ירצו לצפות.
וכל ילד שמתחבר לסרטים זו בהחלט ברכה גדולה וברור שהוא מחונן;)
שלא לומר המבוגרים!

ואם פספסתם: ממליצה על הפוסט הקודם שלי על זכויות יוצרים ותוכן חינמי. מיוטיוב ועד נטפליקס.

רוצים גם?

כל הסרטים, כל הפרטים, הזמנות להרצאות, הקרנות ושיחות: דבורית שרגל, 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

זכויות היוצרים ביצירה שלך או: האם אפשר להרוויח כסף מחינם? מיוטיוב ועד נטפליקס

בעקבות דיונים בפייסבוק כתבתי את הקטע הזה, ואני מביאה אותו גם פה, עם עריכה ועדכונים, כדי שלא יישטף בנהר הגועש והשוצף של הרשת החברתית. לתחושתי לבלוג יש חיי נצח ארוכים יותר. אה, מה זה הפרדוקס הזה, או שיש חיי נצח או שאין, לא? בטח בטח. אבל זה לצורכי הדגשה והאדרה.

דרמה קצרת מועד התחוללה בעקבות סטטוס שכתבתי על הפרת זכויות יוצרים ביוטיוב לאחד הסרטים שלי. הפרטים הטכניים לא מעניינים אבל הרוחות התלהטו (אוקיי, הרוח שלי התלהטה) ותוך פחות משעה הפכתי את הפוסט ל"פרטי". יוטיוב מצדם הסירו את הקישור הבעייתי אחרי כמה הסברים והודעות שנשלחו אליהם.

אבל אני רוצה להתייחס להסתערות התגובות המיידית בפוסט בפייסבוק, חלקן מאנשים שמעולם לא הגיבו לי, לא מכירים אותי ולא יודעים דבר על דרך העבודה שלי, אך זה לא מונע מהם להביע את דעותיהם המאוד נחרצות, המבוססות על עולמות תוכן שונים לגמרי ולהסביר לי שאני טועה, בלי לנסות לשמוע קודם או להבין איך בדיוק אני עובדת ומשווקת את הסרטים ובלי להבין שלכל מוצר יש ליצור את התוכנית המתאימה לו. אין תוכנית שיווקית אחת שמתאימה לכולם.

תגובות המומחים פה היו: מה קרה לך, עזבי, זה המשפך השיווקי החינמי, הוא יביא לך מאות אלפי צופים, את חיה את הכלכלה הישנה, את לא מבינה את המאה ה-21, גם רדיוהד נתנו אלבום בחינם וגם מישהי מפיצה את הספרים שלה בחינם. יופי! זה מה שהתאים לה. לכם. להם.

ובכן, אסביר שוב. מדובר במספרים אחרים. בעולמות אחרים. אתם חושבים מסות, סטטיק ובן אל וכאלו. הסרטים שלי, חיים ונושמים ומוקרנים, אינם כאלו. הם לא מיועדים למיליונים. והם עלו כסף. מאות אלפי שקלים כל אחד.

לא בכדי אינכם רואים כמעט סרטים ישראלים (דוקו או עלילתיים) המופצים ביוטיוב. כן, יש מקרים מיוחדים, למשל סדרה שקיבלה מימון מלא מגוף שידור ומקרנות קולנוע, שנעשתה בהון עתק (הכל יחסי, כן?) שכל יוצריה קיבלו את שכרם+, ועכשיו אפשר לעשות איתה מה שרוצים. מי הרוויח מהצפיות ביוטיוב? המפיקים? היוצרים? גוף השידור? באמת? כמה? איך? אה, מהפרסומות? שוב, חוזרת למסות. בהחלט היה מעניין לקבל מספרים, אלא אם כמובן הכל היה לשם שמיים ולהרביץ תורה בעם ומי צריך בכלל כסף.

לעתים גופי שידור מעלים רק פרק אחד מסדרה ליוטיוב כגריין, ואת השאר מוכרים ב-VOD. כן, אף גורם לא מעניק תוכן חינם סתם. המטרה: להרוויח מהחינם כסף.

אבל אני, אני מתפרנסת מכך שאנשים מזמינים אותי להראות את הסרטים ולשמוע אותי, או מהקרנות סינמטקיות. כן, אלו המקומות היחידים שהסרטים שלי מוצגים בהם. חלילה אני לא אומרת זאת בתלונה. זה המצב, ומכאן יצאתי לדרך. זו נקודת המוצא שלי.

כ-מו-בן שצריך המוני אזכורים של היצירה שלך בפייסבוק וביוטיוב ובטוויטר ואיפה לא? ברור! מי אמר שלא? אז אני מפיצה את שמעם של הסרטים בדרכי, בפייסבוק באופן יומיומי, בעזרת הקהילה המלווה אותם ובעזרת אחרים, ובטח שיצרתי טריילרים לסרטים שלי, המופיעים ביוטיוב ופתוחים לכל דיכפין שיכול לקחת אותם ולעשות איתם כרצונו ואני מפנה בהם אלי, קוראת לצופים להזמין את הסרטים. וכמובן שאני מעלה גם את כל הראיונות איתי לרשת וכותבת שוב ושוב ושוב על הסרטים. איזו שאלה? ללא ספק, ברשת אני מפיצה את מרכולתי, את הסרטים שלי. אבל מכאן ועד להנגישם לצפייה חופשית במלואם יש מרחק לא קטן.

וגם אותו מפיק שנזף בי שהסרטים שלי ייעלמו כגשש החיוור אם לא אציף אותם להמונים ביוטיוב, כי גם הגששים נאבקים על זכויותיהם, מה הוא יודע על דרכי עבודתי? על העבודה היומיומית שאינה נגמרת, כבר שלוש שנים, שאני עושה בהפצת הסרטים ובשיווקם? ומה הקשר בין הגשש לבין הסרטים שלי? האם הגששים מפמפמים את יצירותיהם ברשת כמוני, כמה פעמים ביום, בכל צורה שהיא? ברור שלא! האם היצירות של הגשש חיות, מוקרנות, מונגשות, מדוברות, נמכרות היום? לא!
והאם כל הסרטים והסדרות שלו, של אותו מפיק, מופצים בחינם ביוטיוב? מה פתאום! לא ולא. אבל להשיא לי עצות שלא מתאימות לד.נ.א של הסרטים שלי, זה כן.

הוסיפו לכך עובדה אלמנטרית שכל מפיק צריך לדעת: ברגע שהסרט שלך מופיע ברשת אי אפשר למכור אותו לשום גוף שידור או לשגר אותו לשום פסטיבל. כן. בשום מקום מעולם. איך אפשר להתעלם מפרט כל כך משמעותי?

כמה יוצרי קולנוע עושים סרט אחר סרט מהכסף הפרטי שלהם? כמה? עליכם להבין שוב: אני מתפרנסת מהקרנות הסרטים ומשיחות עליהם. ולא, אנשים לא יצפו בסרט ביוטיוב ואחר כך יזמינו אותי תמורת סכום לא מבוטל לראות אותו שוב במתנ"ס המקומי ולשמוע אותי. זה פשוט לא יקרה.

הסרטים שלי חיים, בועטים ונושמים ואני משווקת אותם בכלים המתאימים להם ולי. חנוך לנער על פי דרכו? ככה גם עם כל מוצר שהוא.

כל משפכני השיווק החינמי חייבים להבין: לא הכל מתאים לכולם. כן, לפני עשור גם רדיוהד הוציאו אלבום חינם והרוויחו ים כסף כי למעשה *מכרו* אותו. אבל לרדיוהד יש מיליוני-מיליונים של אוהדים בכל העולם. ויש להם מכונת שיווק ויחצ משומנת שעולה הון-הון-הון. וחוץ מזה, עובדה, את האלבום של 2016 וכן את האלבומים שבין לבין הם מוכרים בכסף מלא.

הסרטים שלי הם ארט-האוס. השוק שלהם הוא לא השוק של רדיוהד וגם לא של הגשש החיוור, מיינד יו.

מאות אלפי בני נוער לא יגיעו לסרטים שלי. לא, היוטיוביסטים (כהמון) לא בנויים לאלה קרי ולנוריקו-סאן וללילבס ושות'. הקהלים שלי אחרים לחלוטין. ולא, אני לא אגיע למספרים שרק מהם מרשה יוטיוב להצטרף לתוכנית הפרסומות שלו.
כל אותם מעריצי המשפך צריכים ללמוד לתפור את החליפה המתאימה ללקוחות שלהם, לא לזרוק מנטרות שיווקיות בחלל ולספר איך המשפך השיווקי החינמי יביא לעליית ההכנסה באלפי אחוזים.

אכן, בני נוער ואו צעירים שצופים בלהיטים ההוליוודיים באינטרנט הולכים לאחר מכן למולטיפלקסים עם החבר'ה כדי לצחוק ולהתרגש וליהנות מהמסך הגדול. צריך להבין: סבבה, אבל זה לא קהל היעד שלי. הסרטים שלי לא מוצגים במולטיפלקסים ולא בטלוויזיה שלכם. הם מוצגים בסינמטקים, בספריות, במתנ"סים, בקיבוצים, במועדונים, בסלונים, בקבוצות סגורות. הם לא מתאימים להפצה חינמית.

זמן מה אחרי שכתבתי את הטקסט הזה קיבלתי מייל ממישהו.י, שיוצא.ת להעביר הרצאה בחו"ל לישראלים (ברור שבכסף, מי יטוס לחו"ל להעביר הרצאה בחינם)? וביקש.ה, פשוט כך, לקבל לינק לסרט שלי, כדי להרצות עליו ועל הדרך בה העולם נחווה בישראל של פעם. זוהי בהחלט הקצנה, למעשה שיא חדש, של "הכל ביוטיוב פתוח לכולם" (זה כמובן לא נכון, כפי שהסברתי לעיל). אבל הרעיון שאני יוצרת סרט, ומישהו יקבל אותו ממני בחינם כדי להרצות עליו ולקבל על כך כסף הוא בהחלט צעד דרמטי ומהפכני באותה כלכלת-חינם חדשה.

כלכלה ישנה? אני לא מבינה את המדיום? שיהיה. בינתיים מי שהחזירה את ההשקעה בסרט הראשון ויצרה עוד שני סרטים נוספים, ביחד טרילוגיה, זו אני.

תוספת, 2.12:

"תעלי את הסרטים שלך לNetflix, תרוויחי הון", היא עצה נוספת שקיבלתי. ובכן לא, זה קשה הרבה יותר. צריך: 1. הופעה מוחצת בפסטיבל גדול ונחשב 2. מפיץ ואו אגרגטור. ונניח שאכן (אין לי אף אחד מהפרמטרים, אבל נניח), מוכנים לשקול את נוכחותך בנטפליקס, צריך לשכנע אותם שבסרט שלך יש:
א. שמות גדולים
ב. נושא בוער
ג. צבא עצום ברשתות החברתיות שיפיץ אותו. כלומר, הכל זה שיווק שיווק שיווק. בעוד אני יכולה לעשות את הדברים בקטנה פה, בשכונה המצומצמת שלי, זה לא אפשרי באוקיינוס התוכן האינסופי.
בקיצור: אם נראה היה שעולם הסטרימינג נותן תקווה ליוצרי הדוקו העצמאיים, אז לא. הוא מתנהל בדיוק כמו הכלכלה הישנה. כן, יש יוצאים מן הכלל. מסכימה. והרי מה אני אם לא היוצא מן הכלל במובנים מסוימים, אבל המנגנון הזה גדול על מידותיי וכל עוד לא יימצא מפיץ שאמון על נטפלוקסים, אני נידונה לשלוח לנטפליקס הודעות ולא לקבל תשובה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

להזמנות ופרטים ורכישות והרצאות: dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

איך הייתה הפרמיירה של איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

ב-20.10.17 התקיימה הקרנת הבכורה העולמית של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".

אולם מס' 3, סינמטק ת"א, שישי, 20.10.17, 14:16. הנקודה על הבמה: אני. צילום: שלומית כרמלי

הקרנותיו הקרובות בסינמטק תל אביב:

שבת, 28.10, 11:20

שבת, 4.11, 11:30

שלישי, 7.11, 12:30

שישי, 10.11, 16:00

שבת, 11.11, 11:30

שבת, 18.11, 11:30

שישי, 24.11, 16:00

שבת, 25.11, 11:30

שני,   27.11, 21:45

סינמטק הרצליה:

8.11, 19:00

21.11, 18:00

מכללת קיי, באר-שבע

7.11, 12:15, הקרנה יחידה בבירת הדרום

והפרמיירה

זו הבכורה הרביעית שלי (אחת, "כדור בגב", הייתה קטנה ומשפחתית) והייתי כבר צריכה להיות בעלת ניסיון, כך חושבות הבריות. אז זהו, שלא. כלומר, הניסיון רק הופך את האירוע למפחיד יותר. ראשית, כל בכורה היא אירוע מלחיץ ברמות, אבל יש גם עוד משהו: לפני הטיסה הראשונה שלי בחיים (בגיל 21 הגעתי לפריז. חסכתי כסף במשך חצי שנה של עבודה אחרי הצבא) נורא רציתי כבר לטוס, אבל לא ידעתי מה זה אומר, איך מרגישים. ואז הגיעה הטיסה והבנתי. ומאז פיתחתי חרדת טיסה. כלומר, רק מהטיסה השנייה התחלתי לפחד. כך גם עם הפרמיירות. לפני הראשונה לא הבנתי כלום. לא הייתי מודעת לעוצמות שהדבר הזה מחולל. לשאלה מה יקרה אם אנשים לא יאהבו את הסרט.

הפעם, לקראת פרמיירת הסרט שמסיים את הטרילוגיה הפחד והחרדה מילאו אותי בכל החודשים שלפני היום הגדול.

מאוד מאוד רציתי שהסרט יתקבל באהבה, כי במובנים מסוימים הוא דרש את ההשקעה הגדולה ביותר  מבין שלושת סרטי הטרילוגיה. טמונים בו כל כך הרבה מרכיבים מסוגים שונים, עסקתי בו בכ"כ הרבה מישורים ונושאים במקביל, כך שהעומס היה רב מנשוא.

אני מביאה פה את דבריי, וגם כמה מהתגובות שנכתבו בפייסבוק (בהמשך אביא עוד):

אני: חזרתי הביתה מהפרמיירה של איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אין לתאר את רמת המתח, ההתרגשות, החרדה וההיסטריה שהייתי נתונה בה כל החודשים האחרונים, שלא לומר היום. היה אירוע מרגש מאין כמותו. אני מודה לכל המאות שהגיעו לשמוח איתי ואני שמחה שאהבו את הסרט. אני מביאה פה את הנאום הקצרצר שנשאתי לפניו.
מחר! מתחילות ההקרנות בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ. לוח נובמבר יתפרסם בקרוב.
מוכנים? הנה הדברים שאמרתי. תמונות יתפרסמו כשכל הצלמים ישלחו את תוצרתם:)
*
ברוכים הבאים להקרנת הבכורה העולמית של "אֵיפֹה לילבס יַלְדַּת הַקִּרְקָס וּמָה קָרָה בְּהוֹנוֹלוּלוּ?". אני, דבורית שרגל, שמחה מאוד לראות את כולכם. לְכָל אֶחָד מִכֶּם יֵשׁ חלק בִּיצִירַת הסרט הזה וּלְמַעֲשֶׂה בְּכָל הַטְּרִילוֹגְיָה.

לא דמיינתי, בַּפְּרֶמְיֶרָה שֶׁל "אֵיפֹה אֵלֶּה קרי וּמָה קָרָה לנוריקו-סָאַן?", שֶׁאֶעֱמֹד פֹּה הַיּוֹם, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן, עם טְּרִילוֹגְיָה ביד. אבל בּשׁבַע הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת חיי התגלגלו באופן מֶטָפִיזִי כִּמְעַט, פלאי, שֶׁלוּוָה בַּעֲבוֹדָה אֵינְסוֹפִית. כשאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת אָחוֹרָה אני לֹא מַאֲמִינָה שעשיתי את כל הדרך הזו.
הָעַקְשָׁנוּת, מִתְבָּרֵר, מוֹכִיחָה אֶת עַצְמָהּ.

אבל למה בכלל טרילוגיה? כי לא רציתי להיפרד מהספרים ומהדמויות. רציתי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, הצלמת, עוד על עצמי. רציתי להבין מה אני זוכרת מהילדה שהייתי כשקראתי את הספרים. מה זה זיכרון. איך אפשר לאחוז בו, אם הוא אמיתי ומה קורה כשהוא נעלם? משתבש? וְגַם, אִם דֶּרֶךְ הַזִּכָּרוֹן, אותו אני אוחזת בצבתות ברזל, אוּכַל לְהַנְפִּישׁ אֶת הַיַּלְדָּה הַהִיא מפ"ת.

לא מעט קסמים ושעשועים יש בסרט הזה, שהעלילה שלו משופעת בקווים מקבילים בין הסיפורים. מצאתי בו תשובות להרבה מהשאלות שלי. לא תמיד תשובות עולצות, אבל תמיד עם קו ורוד דק באופק.

אני מוֹדה מִכָּל הַלֵּב לָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְדוּ אִתִּי עָל הסרט: מִיכָאֵל בַּלָּק וַאֲשֶׁר סבידנסקי שֶׁצִּלְּמוּ, שְׁלוֹמִית כַּרְמלִּי שֶׁערְכה, עוֹדֵד זְהָבִי שֶׁכָּתַב אֶת הַמּוּזִיקָה ומִיָה הרמן-צָבּרי שֶׁקּוֹרֵאת וְגַם שָׂרָה. וּלְמִי שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לַגְּמָר: ערן מושקטל שעיצב, אור קפלן, אביב פרס, אורי גלאון, נעם לוי ואהרון פאר.
וְכַמּוּבָן, לְכָל מִי שֶׁתָּמְכוּ בּלילבּס וּבְכָל הַסְּרָטִים שֶׁלִּי וּלְקֶרֶן רָבִּינוֹבִיץ' וְלָעוֹמֵד בּרֹאשָׁה גִּיּוֹרָא עֵיני, שעזרו לי לסיים את הסרט.

תּוֹדָה לְכֻלְּכֶם,
נִתְרָאֶה בְּעוֹד 54 דַּקּוֹת.

——————————————————————-

יובל לוי: דבורית הייתה העורכת שלי בשלושה עיתונים ועל כן זכתה לתואר ״עורכת שלושת המלחמות ״. נשארנו חברים גם אחרי שעזבתי את עולם העיתונות והערצתי את היכולת שלה להמשיך להילחם על מקומה ודרכה תוך חריקת שיניים תמידית בעולם התקשורת הנבזי. הערכתי אליה גברה כשהחליטה לעזוב את המקור היחיד לפרנסתה ובחרה לצאת לדרך קשה עוד יותר, כהרגלה לבד תוך בחירה בעצמאות מוחלטת. כשיצא הסרט הראשון בטרילוגיה שבאה היום לסיומה הוכנו בהלם. זה היה מקורי מרענן שנון ומצחיק. לסרט השני כבר חיכינו תוך הפגנת פמילאריות והוא סיפק לנו רגעים של עומק רגשי ואהבה גדולה לאפריקה שלפחות אחד מאיתנו חולק עם דבורית. לקראת הסרט השלישי גם רננה כבר הייתה מגויסת לחלוטין. היא קראה כל ספר, עקבה אחרי הסיפורים ונהנתה מהפגישות עם דבורית, שמצדה הכירה בכישרונות המיוחדים של ילדתנו עוד כשהייתה פעוטה בת שלוש. היום הגיע המסע לסיומו והותיר אותנו עם דמעה גדולה בזווית העין. דבורית פיצחה את חוויית הילדות של דור שלם ונתנה לגעגועים לאותה תקופה מסגרת ראויה, תכלית ותוקף רגשי עמוק. בקיצור, אם עדיין לא הסברתי את עצמי כמו שצריך: מחר זה מתחיל בהקרנות מסודרות רוצו לראות!!
צילומים באדיבות הדוקטור.

————————————————————————–

גליה אלוני-דגן: לא יפה, דבורית.

השישי-שנ"צ שלי הוא עניין רציני. אפילו הילדים שלי כבר מדקלמים מתוך שינה ש"מי שמפריע לאמא לישון בשישי בצהריים, מאבד תנוך". עד כדי כך.

ולא, זו לא השעה שנקבעה להקרנת הבכורה שהרסה לי את השנ"צ. להיפך. תכננתי לחזור הביתה בארבע, להיכנס למיטה ולהמשיך במסורת ללא הפרעה. אבל אחרי מאבק קצר הבנתי שאין סיכוי. אני טעונת רגשות, מחשבות ורשמים בעקבות הצפייה בסרט. אז ישבתי לכתוב, ואל דאגה – לטוב ולרע, אני לא אשכח לך את זה.

ביקשת להימנע מספוילרים, וזה מעקֵר, מבחינתי, את האפשרות לכתוב כאן את כל מה שאני באמת רוצה לומר. לכן, יהיו למכתב הזה שתי גרסאות. האישית, שאותה אני שולחת אליך, לעיניך בלבד, והציבורית – שאפרסם כפוסט בפייסבוק, עם הרבה טקסט מושחר, שישמש כטיזר למי שהחוויה עדיין לפניו.

"אף פעם לא ראיתי סרטים כאלה.

אישה רגילה, כמוני וכמוך, ואיזו הפקה! ואיזו עריכה! מדהים"

(טל, בן 11, באוטו, בדרך הביתה)

"אוף, אני כבר לא יכולה לחכות. חיכיתי כל הגן"

(ילדה בשמלה משובצת, במעלית לקומה 1- בסינמטק)

בכורה של סרט שמתחילה עם שבבי קוקוס בפואייה, היא כבר עניין מבטיח. לא קרקרים עבשושיים, לא ביסלי, רחמנא ליצלן. שבבי קוקוס! לא יכולתי שלא להעריך את המחווה. בחיי ובלי טיפת ציניות. נפלא. כמעט הרגשתי בהוואי.

עוד בטרם כבו האורות באולם, וכבר התחוללה דרמה, כשאחת הצופות החליקה במדרגות ושברה את הקרסול. מעולם לא הייתי קודם בסיטואציה שבה באמת שאלו בקול רם אם "יש רופא באולם", ויכולתי רק לדמיין איך את מרגישה ברגעים האלה, כשגם בלי האירוע המיותר הזה, והעיכוב (שלא הטריד את הקהל כהוא זה, אגב) את מתוחה ונרגשת כל כך. אני יכולה רק לקוות שהכל הסתיים בטוב, שהגברת תשוב בקרוב להלך בינינו וגם תזכה לראות את הסרט שהחמיצה. כי מאוד, מאוד כדאי לה.

אני אוהבת לראות סרטים בקולנוע, בחושך. בעיקר דוקומנטריים. החשיכה מאפשרת לי לחוות אותם בלי לדפוק חשבון לאף אחד. לפעור עיניים גדולות כמו ילדה, לדמוע כשמתחשק לי, לצחוק בקול רם בלי שיידעו שזו אני. עשיתי את כל אלה, ולא פעם אחת, לאורך כל 54 הדקות של הסרט. וגם על זה רציתי להודות לך. כי לא תמיד אני זוכרת להיות כל כך אני,  וזו הייתה הזדמנות מצוינת.

"לילבס" הוא, בעיניי, הסרט העמוק, הבשל ולכן גם המוצלח ביותר מבין השלושה – אם כי כולם היו נהדרים בעיניי. אבל הפעם, אולי בגלל שגם אני כבר צופה "מתורגלת" וידעתי שאני יוצאת בעקבותיך למסע מסקרן, הרגשתי שקיבלתי בדרך מטען משמעותי נוסף, מעבר לחוויה הבלשית ולמתח המתבקש. הרבה חומר למחשבה, הרבה שאלות – חלקן נשאלו בקולך, חלקן נשאלו בראשי – על נושאים שמעסיקים אותי לאורך חיי: געגוע, זיכרון, התבגרות, אובדן, ילדות (רשימה חלקית). רצו החיים (כתבתי "רצה הגורל", ומחקתי) והמסע הזה סיפק לך, ולנו, לא מעט רגעים כאלה במהלך הסרט:

כש[…] והיו עוד רגעים רבים כאלה, שימשיכו איתי הלאה.

המוסיקה (עודד זהבי) פשוט נפלאה. מדויקת. שובת לב.

הנעליים (מיכל פרנקל) פשוט יפהפיות. מסע כזה ראוי לנעליים כאלו, ולהיפך.

העריכה (שלומית כרמלי) מוצלחת כל כך, עד שגם מופרעת קשב כמוני לא התפתתה ולו לרגע לבדוק מה השעה בסלולרי. תק-תק-תק, ונגמר לי הסרט.

מעציב לדעת שהסתיימה הטרילוגיה.

מסקרן לדעת האם את כבר יודעת, או אפילו עובדת על, הפרויקט הבא שלך. אני סקרנית לגביו מבלי שאדע מהו.

ומאד מעורר הערכה לדעת שוב, שאת כל הסרטים שלך עשית לגמרי לבד, בעשר ציפורניים עקשניות, שהתשוקה שמניעה אותן מעוררת פליאה, כבוד וקנאה. כן, ככה קוראים לזה. קנאה.

במידה מסוימת, הטרילוגיה שיצרת מכאיבה לי, ו"לילבס" במיוחד. ניסיתי לחשוב, עוד במהלך הצפייה, האם זהו כאב מריר-מתוק, של נוסטלגיה מהולה בצער. כנראה שכן. אם כי נדמה לי שככל שאני מתבגרת, המתוק – מתוק פחות, ולפעמים אפילו קצת מדכדך. לא שהכל היה דבש שם, ברחובות של שנות ה-70. ממש לא.

אני לא יודעת אם אני יוצאת מהכלל מהבחינה הזאת, או שזו הרגשה משותפת לרבים מהצופים. בכל מקרה, ברור לי שהסרט הזה – ושני קודמיו – הם חוויית חובה: לא רק לדבורית, הילדה מפתח תקווה, ולא רק לגליה, הילדה מרחובות, אלא לכל מי שהיו (ולכל מי שעודם) ילד/ה ממקום כלשהו.

זהו, הלכה לי השנ"צ באופן סופי וברור, לפחות עד שישי הבא. אבל היה כל כך שווה.

הביקור הזה, במחוזות הזיכרון שבין הגעגוע לתעתוע, כרטיס הכניסה הזה שנתת לי, ולכל מי שישב/ה באולם, לעולם המרתק שאת חיה ויוצרת בו – הוא מתנה יקרה מאד.

הטרילוגיה כולה היא בעיניי שיר געגועים חובק עולם, אנושי ונוגע, בכל שפה, גיל וצבע. מהוואי ועד יפן, מאירופה ועד אפריקה, מפתח תקווה ועד רחובות. ואם לא שמעת (שורה 6, באמצע) אז הנה, עוד פעם: מחיאות כפיים סוערות.

תודה גדולה,

גליה (וגם טל, כמובן)

——————————————-

מיא עשת: היום, כשהחורים הכי נידחים בעולם כבר נכבשו ע"י חברות התעופה המסחריות, וכל הפייס והאינסטה מלאים בתמונות מזנזיבר, מאיי אנדמן ומגרוזיה ההו-כה-אותנטית, קל להתפתות ולחשוב שאנחנו כתיירים יכולים גם באמת להכיר את התרבויות האלה ואת האנשים שחיים בהן. רק כשרואים סרט כמו 'איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?' מבינים עד כמה המחשבה הזאת היא אשליה.

חזרתי עכשיו מבכורת הסרט, שיצרה דבורית שרגל, והתקיימה בסינמטק תל אביב, ואני אומרת לכם – לא רק לכו לראות, אלא רוצו. ולא בגלל שדבורית היא חברה שלי – אחת הבודדות שנותרו אחרי שנים של סינון קפדני משני הצדדים. בראיון טלוויזיה ל'כאן' יעצה דבורית להכין את הממחטות, ואכן – זה סרט מרגש ומבכיא, ויותר מזה, סרט מתח המתפרש על פני שלוש יבשות, שאין שום מושג כל דקה בו מה יקרה בדקה שאחריה.

זהו השלישי בטרילוגיית הסרטים שלה, המתחקים אחר גורלם של מי שכיכבו בספרי הילדות של הדור שלנו, בסדרת 'ילדי העולם' של הצלמת השבדית-יהודייה אנה ריבקין-בריק, שאיירה בטקסטים חברתה אסטריד (בילבי) לינדגרן. הילדים של אז הם בני שישים פלוס היום, וריבקין-בריק ז"ל מזמן (וקבורה בחולון), ועצם הניסיון לאיתורם הוא מבצע בלשי מרתק, שלו נרתמה דבורית בשבע השנים האחרונות.

לריבקין-בריק לא היו ילדים (למרות שהיתה נשואה לגבר ממש שווה וחתיך!), היא בחרה שלא להביא אותם לעולם של תקופת מלח"ע השנייה כי סברה ש"הדבר הכי טוב לילדים הוא לא להיוולד". לעומת זאת, היא מאוד אהבה ילדים והצליחה להתחבר אליהם, וספריה, שכדי לצלם אותם נסעה בכל העולם, שבו את לבותיהם ודימיונם של המוני ילדים באירופה ובארץ בעידן הטרום-מחשבי ועוד לפני אפילו שהטלוויזיה כבשה כל חלקה בחיינו. גם לדבורית אין ילדים, מבחירה,ֿ והיא לכן מרואיינת מבוקשת (וסרבנית) בקרב כל מיני תחקירניות בנות עשרים וכלום שחושבות שזה נורא נורא חתרני לעשות מיני אייטמים נועזים על הנשים המוזרות האלה.

כנגד הדפקט העצום של אי-השרצה, אני יכולה לסנגר על דבורית ולספר שבסרטים שלה היא מצליחה ליצור חוויה מרגשת כמעט כמו החוויה שנגרמת להורים מהקשקוש המזעזע שהילד הפרטי שלהם מביא מהגן וזוכה לשבחים של מדאים ומאמם, וגם, כן, אם נחזור לתחילת הסטטוס – מצליחה לגרד במעט את מעטה המסתורין של תרבויות שכל כך רחוקות מאיתנו, גם בעידן הגלובלי.

האם אי-הולדה היא בעצם, בניגוד למה שחשבנו, המפתח לאהבת ילדים ולסבלנות אליהם? או אולי המפתח לחיים מלאי עניין ומאושרים? או ליצירה של משהו בעל ערך? בשביל להתחיל לענות על השאלות האלה תצטרכו לצפות בסרט, שמוצג החל ממחר בסינמטק תל אביב ואח"כ בכל הארץ.

——————————————————-

מיכל פרנקל אז למי שהתעניין – הנה הנעליים מהסרט(:
זה הזוג הספציפי ממש (!), והן צוירו במיוחד עבור Dvorit Shargal, שביקשה שאם אפשר, אולי שיהיו ציורים שקשורים למסע. בגלל הסרט. וכך שילבתי נופים מגוונים, ובהם מכוניות, רכבת, סירות, מטוסים, וגם כדור פורח או שניים – פשוט לא הייתי בטוחה במה דבורית תבחר להתנייד ורציתי שיהיו לה כל האופציות.


אתמול היתה הקרנת הבכורה של השלישי בסדרת הדוקו המעולה שלה
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. היה מרגש באמת באמת. דבורית לא מוותרת בקצוות של העשיה ובוודאי שלא בלב. אני כותבת רק היום – לקח לי זמן להמליל לעצמי את התחושה המיוחדת שעלתה בי כשישבתי באולם וצפיתי בסרט, אבל בסוף הצלחתי: זה היה כמו להיות בתוך חלום. ממש כך. כי *הזמן והמקום איבדו משמעות איכשהו*, ומה יותר טוב מזה כדי לספר שהיתה שם חוויה מלאה אנושיות, שעטפה אותי כצופה?
אני מנסה להבין כדי להסביר איך היא עשתה את זה (בלי לספיילר. בלי לספיילר). אז יש את השילוב של עשיה פרקטית בוגרת עד פרטי הפרטים עם הצמדות לאותנטיות ילדית וזה משובח, ואפשר להפליג עוד בשבחים, אבל, כידוע, אין באמת משהו שיכול להסביר את ה'בוינג' של הקסם, כי ככה זה באמנות. וגם אחרי הסרט אגב, עלו מחשבות על מהות החיים ועוד. כמו שאוהבת.
ממליצה על הסרט בחום – זו אמנות ייחודית ושווה במלוא מובן המלה – 

———————————————-

אורלי מזור-יובל: לא פעם, כשאני אומרת לאנשים מה כתובת המייל שלי, אני נאלצת לחזור עליה פעם ופעמיים, ואף להסביר: לילבס, כמו לילבס ילדת הקרקס, לא מכירים? גם חבריי מפורום השפה העברית, עליו השלום, לא תמיד הבינו מה עומד מאחורי הניק שלי, וכיצד הוגים אותו, ואילולא נמחקו רשומותיו הדיגיטליות של הפורום מאלמנך הזמן הייתי יכולה לצטט שרשורים שלמים שדנו בו. הסברתי שלילבס היא גיבורת ילדותי הספרותית, ולא פעם סיפרתי – בין השאר בפורום העורכים כאן – איך ידעו כולם שנועדתי להיות עורכת לשון (כשהקריאו לי את הספר, ואני כבת ארבע, בקטע שבו לילבס אומרת "אני נורא כועסת על ליאו", אמרתי, לא אומרים "עליהו", אומרים "עליו"). רציתי כפכפי עץ כמו של לילבס, ובגד בלט לבן עם חצאית קטנה כמו של לילבס, ולעמוד על סוס נקוד בזרועות מונפות כמו לילבס. מיפת פיפת ומוריפת, קרא לי אבא שלי במלעיל את מילות הקסם שלה, ולרגע הייתי ילדה שוודית בלונדינית שחיה בקרקס. Dvorit Shargal ידעה היטב מיהי לילבס, וכל מה שלא ידעה – תסמכו עליה, היא ביררה. אתמול הייתי בהקרנת הבכורה של הסרט השלישי בטרילוגיה שלה, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? באתי כמובן בהתרגשות גדולה אבל גם בחשש גדול להתאכזב. כדי שלא לעשות ספוילרים, כמו שדבורית ביקשה, אגיד רק שיצאתי בתחושה של רוממות רוח. גדעון, שמכיר את לילבס רק דרכי ולא מתרגש ממנה כמוני, היה מרותק ומוקסם לא פחות ממני, ללמדכם שהסרט נוגע גם במי שאינו מחובר רגשית מילדות. וכשנדלקו האורות בדק את פניי לבקשתי ואמר שלא, האיפור לא נמרח לי מהדמעות. מהיום בקולנוע, אל תחמיצו.

—————————————–

גיא עמיעד: חזרתי עכשיו מהקרנת הבכורה העולמית של הסרט "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונלולו"
של היוצרת Dvorit Shargal.
הסרט הוא השלישי בטרילוגיה שמבוססת על ספרי ילדים שלפני 50 שנים היו למעשה הגרסה המוקדמת של האינטרנט.
הסרטים הם תוצר של חלום ועבודה קשה של דבורית שהצליחה לגייס קהילה שלמה לעזור לה להגשים.

הזדמן לי ללוות את דבורית וקצת לעזור לה במסע המרתק שלה (יש אפילו קרדיט בסרט!) ובעיקר חוויתי איך סיפור קולנועי אישי נוגע בכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה מקומות.

ואם עד עכשיו לא הסתקרנתם ללכת לראות, קבלו המלצה חמה על סרט רגיש ומיוחד שעוסק באנשים, זיכרון והגשמת חלומות.
ההקרנות לקהל מתחילות מחר בסינמטק תל אביב. מומלץ.

שבת שלום

————————————-

שלומית כרמלי (עורכת הסרט): לא ראיתי את הסרט הרבה זמן ואני חייבת להודות שהתגעגעתי ואחרי מיקס סאונד ואון ליין אני חייבת לציין שהוא ממש הפך חתיך. לא צילמתי הרבה, אבל היה חשוב לי להראות לכם את התור הגדול, את האולם המלא ובמיוחד עד כמה אהובה דבורית שרגל.