החופשה הגדולה מתחילה ואני ממשיכה בעבודה עם הסרטים הישנים ועל הסרט החדש. הפוסט המאוד ארוך הזה כולל כל מיני היילייטים שלי מפייסבוק (עיר הנצח, ארני דרוק, המורה של אחי, שגריר טנזניה בישראל, "גדי וחמורו הקטן", פגישה עם הממסד, שמש נצחית בראש צלול) וגם רשימת ההקרנות והאירועים שלי עם הסרטים הצפויה ביולי 2017:
תוכנית יולי
1 ביולי, 19:30, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" בגבעתיים. זוהי לא סתם הקרנה של הסרט אלא גם מסיבת גיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". המעוניינים להגיע כתבו לי כדי לקבל את פרטי המקום.
3 ביולי, 18:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", מגדלי הים התיכון נורדיה. קרובי משפחה של הדיירים מכל הגילים מוזמנים להגיע.
11 ביולי, 19:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ביישוב טל-אל שבחבל משגב.
15.7, 11:00, "איפה אלה קרי…", מגדלי…., גני תקווה
17.7, 17:00, "איפה אלה קרי…" ביפו! סופסוף במקום מושבי ולעניי עירי. זה יקרה ב"מרכז תרבות מנדל", רח' התקומה 1, ולעותק המוקרן יהיו כתוביות בעברית ובערבית! מה תגידו על זה?
20.7, 10:00, אירוע רב רושם בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סרטי ילדים ונוער:
סרט המשך יבוא… איך יוצרים טרילוגיית סרטים לכל המשפחה?
דבורית שרגל יצאה למסע קולנועי בעקבות גיבורי ילדותה מהספרים המצולמים: אלה קרי מלפלנד, נוריקו-סאן מיפן וסיאה מהקילימנג'רו. עכשיו היא עובדת על סרטה השלישי: "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"
במפגש ישולבו קטעים קצרים משני הסרטים הראשונים והפתעה. לגילאי 9 עד 99
22.7, 12:00 ו-15:45, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בסינמטק ת"א, כשהפסטיבל מארח.
הסטטוסים הכי הכי שלי
והנה, כדרכי בקודש, כמה מהסטטוסים הרלוונטיים לענייני הקולנוע שלי כפי שהתפרסמו בפייסבוק בחודש החולף, יוני 2017.
–
נגעתי בנצח. הצלחתי לעצור את הזמן. ידעתי שבסוף אצליח. ביקוריי בבתי הדיור המוגן מפגישים אותי עם פיסות מעברי, ואני תוהה מה היקום מסמן לי בכך (
בקישור: הביקורים הקודמים והמפגשים המהממים). בקיצור, חזרתי ממגדלי הים התיכון ברמה"ש הנמצאים ברחוב הנצח.
אם מישהו היה קורא את זה בתסריט מיד היה פוסל את השם על עודף סימבוליזם. אבל החיים סימבוליים באבוה. מול המגדלים נמצא פארק רמה"ש, מקום די ע
צום ויפה שלא ידעתי על קיומו ומשמאל נמצא המוסד שבתמונה. בחיי. מחלקת הארט מובטלת.
הדיירים החביבים צפו באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? נהנו והודו לי, אחת מהן, דוברת סאמית, סיפרה שהייתה עם משפחתה בלפלנד כשבתה הייתה פעוטה ובגן שעשועים פגשו את אלה קרי הילדה. בחיי.
אחרת סיפרה שהיא הגיסה של טוביה ריבנר ושלאה גולדברג מאוד מעורבת במשפחתם ואמרתי ודאי, "אולי רק ציפורי מסע", חלופת המכתבים בין השניים נמצא על שולחני הרי! (ערך אהובי ד"ר גדעון טיקוצקי).
ואז הגיע מישהו, בנשל דיירת, ושאל אם אני זוכרת אותו. לא זכרתי בהתחלה, אבל הוא סיפר על אבא שלי ועל הבית בו גרתי ושהיינו פעם בסרט ביחד, הייתי בת 18 ונעלתי כפכפי עץ והיה לי פוני. אמרתי לו, דיייי, גם היום יש לי כפכפי עץ ופוני! אז הצלחתי לעצור את הזמן או לא?
מי אמר שהנצח הוא רק אפר ואבק? הוא פוני, כפכפי עץ ודייט בגיל 18
–
–
–
שנה אחרי שהצעתי זאת בסרטי
אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, טנזניה שולחת שגריר לישראל, לראשונה מאז קום המדינה. השגריר, דאודי ג'וב מסימה, יקבל את כתב האמנתו מהנשיא היום. החלק המצער הוא שלא האישה שהצעתי בסרט זכתה לשגרר פה. לא נורא, אחמיא לעצמי על החזון וראיית הנולד. את הסרט אפשר לראות ב-1 ביולי בגבעתיים. נראה לי שאזמין את כבוד השגריר להקרנה. ההרשמה פה או אצל
Ady Barill
עדכון מקבלת כתב ההאמנה אתמול: השגריר מסימה חבש כיפה ובירך "שהחיינו" והנשיא הישראלי התרגש.


–
אספן האמנות הדגול ארני דרוק הלך לעולמו ב-9.4.17 בקול דממה דקה. לא מצאתי מילה על כך ברשת, למעט מודעה באתר "
אבלים".
לארני ולרעייתו נחמי התוודעתי כשעבדתי על
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. דרוק היה, בין היתר, בעליו הגאים של הספרון "גדי וחמורו הקטן", שצולם בקיבוץ אפיקים ע"י אנה ריבקין-בריק ונכתב ע"י לאה גולדברג.
גולדברג הייתה ידידה קרובה של הקיבוצניק יוסף אופין, אותו פגשה בחצר כנרת זמן קצר אחרי שעלתה לישראל מליטא ב-1935. הוא הכיר כמה משיריה וכך נרקם הקשר. כנראה גם מאחר שהיה הליטאי היחיד בקבוצת נצ"ח (שמו"צניקים יוצאי בריה"מ) בה הייתה מעורבת. כ-25 שנים לאחר מכן, באפיקים, השתיים צילמו וכתבו את הספר על בנו של אופין, מולי (שמואל). בספר השתתפו עוד כמה מילדי הקיבוץ, ביניהם גינת בסוק-יצחקי. בסיפור, גדי וחמורו יוצאים לטיול בשבילי הקיבוץ, החמור נעלם וגדי יוצא למסע חיפושים: הוא מבקר ביישובים סמוכים, בכפר ערבי, נפגש עם רועה-צאן, מאבד את דרכו ולפנות ערב נרדם תחת אקליפטוס. הוריו פונים לתחנת המשטרה בעפולה (בהמשך גרסה קצת שונה) ויוצאים לחפש אחריו. עם בוקר מוצא אחד מחברי הקיבוץ את גדי על הכביש הסמוך לכנרת, מחזירו לקיבוץ, שם גדי מתקבל בשמחה ומגלה שהחמור חזר לאפיקים.
וכך סיפר מולי אופין על חוויותיו מהצילומים ל
עלון קיבוץ אפיקים:
"…אמרו לי בבית שהנה עומדת לבקר אותנו ידידה מחוץ לארץ והיא צלמת. היא רוצה לצלם אותי בכול מיני פעילויות בחצר אפיקים ובחוץ… והנה הצלמת הגיעה. היא לנה בדירת הורי יחד איתם כשהיא עמוסה בציוד רב. ומכאן התחילו ימי צילומים עם האתון בפינת החי, עם גינת יצחקי כחברתי ששומעת ממני שאבד לי החמור. עם ישה אלישדה כנהג טנדר שלוקח אותי לחפש את החמור. ועם רועה ערבי (שהיה בעיני שיא הפחד) שחשבתי שראיתי אצלו את החמור. וביקור בתחנת משטרת טבריה שהיה חוויה לא פחות מפחידה, ששם ביקשתי עזרה בחיפוש החמור. צולמו מאות צילומים (של פעם) שהיה צריך לפתח בחדרי חושך ולהעביר לנייר מיוחד ולאט לאט סופר לי הסיפור שבו אני מככב. ועדיין לא גילו לי מי זאת הצלמת שהייתה פשוט מדהימה בפשטות ובסבלנות. עבר זמן רב מאז הסתיימו הצילומים… ורק לאחר כשנתיים לאחר הצילומים הגיעה לביתנו 'אורות קטנים'… ובחוברת הופיע סיפורון קצר על הילד מאפיקים שאיבד חמורו…. ואז סיפרה לי אמא… שהשותף השבדי של אנה החליט שדמותי בעיניו לא משקפת את הצבר הישראלי שאותו דמיין. כך חלפה לה תהילת עולם ולא זכיתי להיות מולי הילד מאפיקים בישראל. קשרינו המשפחתיים עם אנה, לאה ורבים וטובים נמשכו לאורך כל השנים".
הספר לא יצא לאור לבסוף כי הוצאת הספרים השבדית סברה שהסיפור והנוף לא ייחודיים לישראל. אנה ולאה וגם משפחת אופין ושאר הילדים המצולמים התבאסו קשות.
הנה התמונות שהתפרסמו ב"
אורות קטנים" ("כתב עת לילדי הגולה" שערכה גולדברג והוציאה הסוכנות).
הספרון הכרוך (בצילום), מעין הדמיה לדפוס, קרטון+תמונות זעירות, שהיה שייך למשפחת אופין נמכר לדרוק, שהיו לו (בין היתר) 38 ספרים של גולדברג. בחורף 2013 נפגשתי עם דרוק בביתו שביפו כדי לצפות בפלא ולצלם את הספרון וכמה חודשים לאחר מכן החליט דרוק למכור את כל האוסף העצום והיקר שלו במכירה פומבית בגלריה קדם ואכן הספרון נמכר לבסוף ב-$2,952.
אבל זה לא הסוף. כעת הספרון שוב מוצע למכירה בגלריה קדם.
המחיר ההתחלתי הוא 1,000$. אם מי מכם רוצה את הנכס (הספרון כבר הוצג בתערוכה ב-2010), אז קדימה, קרצפו את הארנקים.
ארני התראיין בפעם האחרונה והראשונה לדנה גילרמן ב"
כלכליסט" ב-2013 (שווה מאוד לקרוא) וסיפר על השינויים שעשה בחייו ומדוע החליט להיפטר מהאוסף:
"…המחשבה למכור את האוסף נולדה אצל דרוק לפני כשנתיים, לאחר שראה מה עלה בגורל אוסף עמי בראון, מהאוספים המרכזיים בישראל שאחרי מות בראון הגיע לבית המכירות תירוש. …'אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להשאיר את זה לילדים ולנחמי אשתי, כי הם לא יכולים לטפל בזה, וצריך לטפל בזה. אני רוצה שהמכירה תתקיים כשאני עדיין חי ויודע מה הערך של כל הדברים ומה חשיבותם'…
…'התייאשתי מכל הבלגנים שלי. הגעתי לאיזה שלב בחיים שבו לא התייחסתי לשום דבר פרט לאוספים ולמשפחה, ולפעמים המשפחה הייתה בעדיפות נמוכה יותר. ואז הבריאות שלי נתנה לי סימן שאני צריך לשנות כיוון. לפני עשר שנים חטפתי התקף לב במטוס לניו יורק, ולפני כמה חודשים קיבלתי התראה נוספת כשהגעתי לאיכילוב עם מיחושים בלב. הלכתי לדיאטנית ובשלושת החודשים האחרונים רזיתי 12 ק"ג. בלי מוצרי חלב, בלי בשר, פעם בשבוע חזה עוף, שלוש פעמים דג, ירקות – זהו, אלה החיים החדשים, עם כמה אגוזים בצד. הדם שלי חזר להיות נקי ובריא, הרופאים אמרו שהם לא ראו דבר כזה. ואז אמרתי לעצמי: כמו שעשיתי דיאטה בכוח הרצון, גם לא להיות אספן זה בכוח הרצון״.
אבל כוח הרצון הזה לא הספיק ודרוק, אספן אמנות דגול ובעיקר מענטש, הלך לעולמו באפריל השנה, בגיל 67. יהיה זכרו ברוך.
–
–
איך ליצור סרט תיעודי עצמאי כשכולם אומרים לך "לא!" (בהמשך לסטטוס הזה ולהצעותיכם) הולך ומתהווה. כמי שמטפסת על אדמות טרשים כבר שבע שנים כמעט (פאאק, איך שהזמן), ובהצלחה, כשמאחורי שלושה סרטים והרביעי בדרך, מציעה לכל מי שרוצה, לכל מי שהדוקו בוער בעצמותיו, סדנה שתעסוק בכך. התפקדו פה למטה אם תרצו להיות חלק ואו כתבו לי dvoritsh@gmail.com ונגבש קבוצה לקראת השנה הקרובה (כלומר, נובמבר וצפונה). כ"כ, הציעו לכל מי שנראה לכם מעוניין. בברכת אומץ ותושייה לכל
עדכון: מסמך נשלח לכל המעוניינים בגוגלדוקס (21.6, 16:00)
רוצים גם? כתבו לי
–
–
–
הייתי בפגישה עם הממסד. כלומר עם שני אנשים שבין היתר מופקדים על כספים שונים ליצירת קולנוע. זו הפעם הראשונה שאני מגיעה למפגש כזה. בכל השנים האחרונות, כשקיבלתי את התשובות השליליות קיללתי בקול או בשקט. הפעם החלטתי ללכת עד הסוף. חייבת לפצח את השיטה.
הייתי מאוד לחוצה, למרות שאני מדברת בפני אנשים למחייתי ועשיתי זאת אינספור פעמים, הפעם זה היה אחרת. ראשית הלכתי לישון עם מועקה. שנית קמתי עם צוואר תפוס. ואני לא מאנשי הצוואר התפוס (אח"כ קובי כתב פה בתגובות: "דבורית קשת עורף"). לא קורה ל
י. ספרתי את השעות עד הפגישה. קמה מאוד מוקדם הרי. הגעתי, הכל החל בזמן ופתחתי את פי.
סיפרתי את כל הסיפורים שאתם מכירים, הבאתי מובאות ומראי מקום, שתיתי מים, גרוני קצת נשנק, אבל עמדתי בזה, די בסדר אני חושבת. השניים הקשיבו, נראה לי, רוב קשב.
אכן הודו שליוצרים המציעים נושאים בוערים וחשובים (הכל במירכאות לטעמי, כן?) לסרט יותר קל. אמרו עוד דברים שצריכה הייתי לשפר לדעתם והציעו פתרונות לעתיד היותר קרוב והיותר רחוק.
אני לא יודעת אם משהו ישתנה. ייתכן שדיברתי הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, גם על נושאים שהשתיקה יפה להם. אבל אחרי שעה וחצי (!) יצאתי משם עם הקלה. שדיברתי. שסיפרתי. שאמרתי. שהצגתי את עצמי ללא כחל ושרק. כמו תמיד, רק בפני אנשים שמעולם לא שמעו אותי.
הצוואר שלי עדיין תפוס. אני מניחה שיעבור זמן עד שכל השרירים ירפו. אני לא יודעת אם משהו דרמטי יקרה בתחום בעתיד. אבל אמרתי כל מה שהיה לי לומר. וזה חשוב.
–
–
–
לפני 109 שנים, 10 ביוני 1908, נולדה אנה (חנה) ריבקין בסוראש שבבלארוס. כשהייתה בת שבע וחצי עברה המשפחה לשבדיה. אנה (משמאל) רצתה להיות פרימה בלרינה, אלא שלא הייתה דקיקה כגבעול. הוסיפו לכך פציעה ברגל ואנה עברה לצד השני של הבמה. מצלמה שקיבלה במתנה מאבא שינתה את חייה, את חייהם של מאות אלפים ואת חיי.
היום לפני 12 שנים, 10 ביוני 2005, נולדה פה פעוטה פעוטתית במיוחד, עיניה כים. ימימיקי אחייניתי, הידועה בכינוי אחיינית-הפלא. ימימיקי, המקדישה את כל עתותיה להתעמלות אמנותית, שינתה, ביום שנולדה, את חיי הסובבים אותה ובקרוב את העולם כולו:)
יומולדת שמח!
פוערים פה? גם אני!
–
–
–
נכנסת לדיור מוגן מגדלי הים התיכון בצומת סביון. עוצרת אותי הגברת המושלמת שבתמונה ואומרת לי "שלום דבורית, זוכרת אותי? אני עטרה, המורה של שי". לא זכרתי. בכ"ז, זו לא הגננת שלי חביבה או המורה שלי בלהה שגם אותן פגשתי בסבב הדיורים המוגנים המרגש (
בקישור).
אבל איך זכרת שאני אחות של שי? נדהמתי. "מה זאת אומרת", אמרה, "אני זוכרת את שי ואת אופיר (חבר שלו) ואת **, הם היו שלישיה. שי ואופיר היו משהו-משהו, ו** קצת פחות, אבל כשנתתי ציונים נתתי גם לו אותו ציון כמו לשי ולאו
פיר כדי לתמרץ אותו והסברתי להורים". פעם לא תייגו מיד את הילד אלא חשבו איך לדרבן אותו.
עטרה "עוד שנתיים בת 90" ועד לפני חצי שנה נהגה ברכבה. רק לאחר שעברה החלפת מַסְתֵּם נלקח ממנה הרשיון לצערה. שאלתי אותה מה הסוד שלה לזיכרון פנומנלי שכזה, מה היא אוכלת, מה היא עושה. אמרה לי שאינה אוכלת שום דבר מיוחד אבל פותרת תשבצים ומשחקת ברידג' וגם מארגנת את הבינגו פעם בשבועיים. שש שנים הייתה בוועדת תרבות במגדלים. הסוד הוא, היא אומרת, זה להיות פעילה.
אבל באתי בעצם כדי להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וההתלהבות הייתה גדולה. בתשובה לשאלה פרטנית עניתי שאין לי הסבר למה הסרט לא שודר ביס דוקו. רק אלוהים יודעת, חרקתי שיניים. בסוף עטרה סיפרה לכולם שהיא מאוד התרגשה לראות לאן הגיעה הילדה השקטה אותה היא זוכרת בכיתה ו' (אני).
עד כאן דיווחנו להערב מצומת סביון. להתראות להתראות והלוואי על כולנו אמן ואמן
–
–
–13 שנים ליציאת* שמש נצחית בראש צלול, אחד הסרטים שטלטלו את חיי, שחתכו אותי לפיסות פיסות וגרמו לי להסתכל על כל אחת מהן במיקרוסקופ אלקטרוני. עדיין יש לי את הפוסטר בבית. ממוסגר. לרגל המאורע אזרתי עוז וקראתי שוב את הביקורת שכתבתי ב"רייטינג" (הייתי מבקרת קולנוע, זוכרים?) על הסרט. נורא פחדתי שאביך את עצמי אבל זה לא קרה ולכן סרקתי אותה. אם תקראו היטב תראו שיש קו ישיר בין הביקורת הזו לבין הסרטים שלי, שבאותה נקודת זמן לא היו אפילו בגדר ביצית או זרעון בתודעתי. נשבעת.
כל החומרים של "רייטינג" נמצאים על דפי נייר וכך גם מאופסנות כל הביקורות שלי. בשקיקי פלסטיק. אז הנה, הופעת בכורה של הביקורת מגיליון 28.7.2004 (*מציינת את זמן יציאת הסרט לפי הפרמיירה העולמית).

