ב-20.10.17 התקיימה הקרנת הבכורה העולמית של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
אולם מס' 3, סינמטק ת"א, שישי, 20.10.17, 14:16. הנקודה על הבמה: אני. צילום: שלומית כרמלי
הקרנותיו הקרובות בסינמטק תל אביב:
שבת, 28.10, 11:20
שבת, 4.11, 11:30
שלישי, 7.11, 12:30
שישי, 10.11, 16:00
שבת, 11.11, 11:30
שבת, 18.11, 11:30
שישי, 24.11, 16:00
שבת, 25.11, 11:30
שני, 27.11, 21:45
סינמטק הרצליה:
8.11, 19:00
21.11, 18:00
מכללת קיי, באר-שבע
7.11, 12:15, הקרנה יחידה בבירת הדרום
והפרמיירה
זו הבכורה הרביעית שלי (אחת, "כדור בגב", הייתה קטנה ומשפחתית) והייתי כבר צריכה להיות בעלת ניסיון, כך חושבות הבריות. אז זהו, שלא. כלומר, הניסיון רק הופך את האירוע למפחיד יותר. ראשית, כל בכורה היא אירוע מלחיץ ברמות, אבל יש גם עוד משהו: לפני הטיסה הראשונה שלי בחיים (בגיל 21 הגעתי לפריז. חסכתי כסף במשך חצי שנה של עבודה אחרי הצבא) נורא רציתי כבר לטוס, אבל לא ידעתי מה זה אומר, איך מרגישים. ואז הגיעה הטיסה והבנתי. ומאז פיתחתי חרדת טיסה. כלומר, רק מהטיסה השנייה התחלתי לפחד. כך גם עם הפרמיירות. לפני הראשונה לא הבנתי כלום. לא הייתי מודעת לעוצמות שהדבר הזה מחולל. לשאלה מה יקרה אם אנשים לא יאהבו את הסרט.
הפעם, לקראת פרמיירת הסרט שמסיים את הטרילוגיה הפחד והחרדה מילאו אותי בכל החודשים שלפני היום הגדול.
מאוד מאוד רציתי שהסרט יתקבל באהבה, כי במובנים מסוימים הוא דרש את ההשקעה הגדולה ביותר מבין שלושת סרטי הטרילוגיה. טמונים בו כל כך הרבה מרכיבים מסוגים שונים, עסקתי בו בכ"כ הרבה מישורים ונושאים במקביל, כך שהעומס היה רב מנשוא.
אני מביאה פה את דבריי, וגם כמה מהתגובות שנכתבו בפייסבוק (בהמשך אביא עוד):
אני: חזרתי הביתה מהפרמיירה של איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אין לתאר את רמת המתח, ההתרגשות, החרדה וההיסטריה שהייתי נתונה בה כל החודשים האחרונים, שלא לומר היום. היה אירוע מרגש מאין כמותו. אני מודה לכל המאות שהגיעו לשמוח איתי ואני שמחה שאהבו את הסרט. אני מביאה פה את הנאום הקצרצר שנשאתי לפניו.
מחר! מתחילות ההקרנות בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ. לוח נובמבר יתפרסם בקרוב.
מוכנים? הנה הדברים שאמרתי. תמונות יתפרסמו כשכל הצלמים ישלחו את תוצרתם:)
*
ברוכים הבאים להקרנת הבכורה העולמית של "אֵיפֹה לילבס יַלְדַּת הַקִּרְקָס וּמָה קָרָה בְּהוֹנוֹלוּלוּ?". אני, דבורית שרגל, שמחה מאוד לראות את כולכם. לְכָל אֶחָד מִכֶּם יֵשׁ חלק בִּיצִירַת הסרט הזה וּלְמַעֲשֶׂה בְּכָל הַטְּרִילוֹגְיָה.
לא דמיינתי, בַּפְּרֶמְיֶרָה שֶׁל "אֵיפֹה אֵלֶּה קרי וּמָה קָרָה לנוריקו-סָאַן?", שֶׁאֶעֱמֹד פֹּה הַיּוֹם, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן, עם טְּרִילוֹגְיָה ביד. אבל בּשׁבַע הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת חיי התגלגלו באופן מֶטָפִיזִי כִּמְעַט, פלאי, שֶׁלוּוָה בַּעֲבוֹדָה אֵינְסוֹפִית. כשאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת אָחוֹרָה אני לֹא מַאֲמִינָה שעשיתי את כל הדרך הזו.
הָעַקְשָׁנוּת, מִתְבָּרֵר, מוֹכִיחָה אֶת עַצְמָהּ.
אבל למה בכלל טרילוגיה? כי לא רציתי להיפרד מהספרים ומהדמויות. רציתי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, הצלמת, עוד על עצמי. רציתי להבין מה אני זוכרת מהילדה שהייתי כשקראתי את הספרים. מה זה זיכרון. איך אפשר לאחוז בו, אם הוא אמיתי ומה קורה כשהוא נעלם? משתבש? וְגַם, אִם דֶּרֶךְ הַזִּכָּרוֹן, אותו אני אוחזת בצבתות ברזל, אוּכַל לְהַנְפִּישׁ אֶת הַיַּלְדָּה הַהִיא מפ"ת.
לא מעט קסמים ושעשועים יש בסרט הזה, שהעלילה שלו משופעת בקווים מקבילים בין הסיפורים. מצאתי בו תשובות להרבה מהשאלות שלי. לא תמיד תשובות עולצות, אבל תמיד עם קו ורוד דק באופק.
אני מוֹדה מִכָּל הַלֵּב לָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְדוּ אִתִּי עָל הסרט: מִיכָאֵל בַּלָּק וַאֲשֶׁר סבידנסקי שֶׁצִּלְּמוּ, שְׁלוֹמִית כַּרְמלִּי שֶׁערְכה, עוֹדֵד זְהָבִי שֶׁכָּתַב אֶת הַמּוּזִיקָה ומִיָה הרמן-צָבּרי שֶׁקּוֹרֵאת וְגַם שָׂרָה. וּלְמִי שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לַגְּמָר: ערן מושקטל שעיצב, אור קפלן, אביב פרס, אורי גלאון, נעם לוי ואהרון פאר.
וְכַמּוּבָן, לְכָל מִי שֶׁתָּמְכוּ בּלילבּס וּבְכָל הַסְּרָטִים שֶׁלִּי וּלְקֶרֶן רָבִּינוֹבִיץ' וְלָעוֹמֵד בּרֹאשָׁה גִּיּוֹרָא עֵיני, שעזרו לי לסיים את הסרט.
תּוֹדָה לְכֻלְּכֶם,
נִתְרָאֶה בְּעוֹד 54 דַּקּוֹת.
——————————————————————-
יובל לוי: דבורית הייתה העורכת שלי בשלושה עיתונים ועל כן זכתה לתואר ״עורכת שלושת המלחמות ״. נשארנו חברים גם אחרי שעזבתי את עולם העיתונות והערצתי את היכולת שלה להמשיך להילחם על מקומה ודרכה תוך חריקת שיניים תמידית בעולם התקשורת הנבזי. הערכתי אליה גברה כשהחליטה לעזוב את המקור היחיד לפרנסתה ובחרה לצאת לדרך קשה עוד יותר, כהרגלה לבד תוך בחירה בעצמאות מוחלטת. כשיצא הסרט הראשון בטרילוגיה שבאה היום לסיומה הוכנו בהלם. זה היה מקורי מרענן שנון ומצחיק. לסרט השני כבר חיכינו תוך הפגנת פמילאריות והוא סיפק לנו רגעים של עומק רגשי ואהבה גדולה לאפריקה שלפחות אחד מאיתנו חולק עם דבורית. לקראת הסרט השלישי גם רננה כבר הייתה מגויסת לחלוטין. היא קראה כל ספר, עקבה אחרי הסיפורים ונהנתה מהפגישות עם דבורית, שמצדה הכירה בכישרונות המיוחדים של ילדתנו עוד כשהייתה פעוטה בת שלוש. היום הגיע המסע לסיומו והותיר אותנו עם דמעה גדולה בזווית העין. דבורית פיצחה את חוויית הילדות של דור שלם ונתנה לגעגועים לאותה תקופה מסגרת ראויה, תכלית ותוקף רגשי עמוק. בקיצור, אם עדיין לא הסברתי את עצמי כמו שצריך: מחר זה מתחיל בהקרנות מסודרות רוצו לראות!!
צילומים באדיבות הדוקטור.
————————————————————————–
גליה אלוני-דגן: לא יפה, דבורית.
השישי-שנ"צ שלי הוא עניין רציני. אפילו הילדים שלי כבר מדקלמים מתוך שינה ש"מי שמפריע לאמא לישון בשישי בצהריים, מאבד תנוך". עד כדי כך.
ולא, זו לא השעה שנקבעה להקרנת הבכורה שהרסה לי את השנ"צ. להיפך. תכננתי לחזור הביתה בארבע, להיכנס למיטה ולהמשיך במסורת ללא הפרעה. אבל אחרי מאבק קצר הבנתי שאין סיכוי. אני טעונת רגשות, מחשבות ורשמים בעקבות הצפייה בסרט. אז ישבתי לכתוב, ואל דאגה – לטוב ולרע, אני לא אשכח לך את זה.
ביקשת להימנע מספוילרים, וזה מעקֵר, מבחינתי, את האפשרות לכתוב כאן את כל מה שאני באמת רוצה לומר. לכן, יהיו למכתב הזה שתי גרסאות. האישית, שאותה אני שולחת אליך, לעיניך בלבד, והציבורית – שאפרסם כפוסט בפייסבוק, עם הרבה טקסט מושחר, שישמש כטיזר למי שהחוויה עדיין לפניו.
"אף פעם לא ראיתי סרטים כאלה.
אישה רגילה, כמוני וכמוך, ואיזו הפקה! ואיזו עריכה! מדהים"
(טל, בן 11, באוטו, בדרך הביתה)
"אוף, אני כבר לא יכולה לחכות. חיכיתי כל הגן"
(ילדה בשמלה משובצת, במעלית לקומה 1- בסינמטק)
בכורה של סרט שמתחילה עם שבבי קוקוס בפואייה, היא כבר עניין מבטיח. לא קרקרים עבשושיים, לא ביסלי, רחמנא ליצלן. שבבי קוקוס! לא יכולתי שלא להעריך את המחווה. בחיי ובלי טיפת ציניות. נפלא. כמעט הרגשתי בהוואי.
עוד בטרם כבו האורות באולם, וכבר התחוללה דרמה, כשאחת הצופות החליקה במדרגות ושברה את הקרסול. מעולם לא הייתי קודם בסיטואציה שבה באמת שאלו בקול רם אם "יש רופא באולם", ויכולתי רק לדמיין איך את מרגישה ברגעים האלה, כשגם בלי האירוע המיותר הזה, והעיכוב (שלא הטריד את הקהל כהוא זה, אגב) את מתוחה ונרגשת כל כך. אני יכולה רק לקוות שהכל הסתיים בטוב, שהגברת תשוב בקרוב להלך בינינו וגם תזכה לראות את הסרט שהחמיצה. כי מאוד, מאוד כדאי לה.
אני אוהבת לראות סרטים בקולנוע, בחושך. בעיקר דוקומנטריים. החשיכה מאפשרת לי לחוות אותם בלי לדפוק חשבון לאף אחד. לפעור עיניים גדולות כמו ילדה, לדמוע כשמתחשק לי, לצחוק בקול רם בלי שיידעו שזו אני. עשיתי את כל אלה, ולא פעם אחת, לאורך כל 54 הדקות של הסרט. וגם על זה רציתי להודות לך. כי לא תמיד אני זוכרת להיות כל כך אני, וזו הייתה הזדמנות מצוינת.
"לילבס" הוא, בעיניי, הסרט העמוק, הבשל ולכן גם המוצלח ביותר מבין השלושה – אם כי כולם היו נהדרים בעיניי. אבל הפעם, אולי בגלל שגם אני כבר צופה "מתורגלת" וידעתי שאני יוצאת בעקבותיך למסע מסקרן, הרגשתי שקיבלתי בדרך מטען משמעותי נוסף, מעבר לחוויה הבלשית ולמתח המתבקש. הרבה חומר למחשבה, הרבה שאלות – חלקן נשאלו בקולך, חלקן נשאלו בראשי – על נושאים שמעסיקים אותי לאורך חיי: געגוע, זיכרון, התבגרות, אובדן, ילדות (רשימה חלקית). רצו החיים (כתבתי "רצה הגורל", ומחקתי) והמסע הזה סיפק לך, ולנו, לא מעט רגעים כאלה במהלך הסרט:
כש[…] והיו עוד רגעים רבים כאלה, שימשיכו איתי הלאה.
המוסיקה (עודד זהבי) פשוט נפלאה. מדויקת. שובת לב.
הנעליים (מיכל פרנקל) פשוט יפהפיות. מסע כזה ראוי לנעליים כאלו, ולהיפך.
העריכה (שלומית כרמלי) מוצלחת כל כך, עד שגם מופרעת קשב כמוני לא התפתתה ולו לרגע לבדוק מה השעה בסלולרי. תק-תק-תק, ונגמר לי הסרט.
מעציב לדעת שהסתיימה הטרילוגיה.
מסקרן לדעת האם את כבר יודעת, או אפילו עובדת על, הפרויקט הבא שלך. אני סקרנית לגביו מבלי שאדע מהו.
ומאד מעורר הערכה לדעת שוב, שאת כל הסרטים שלך עשית לגמרי לבד, בעשר ציפורניים עקשניות, שהתשוקה שמניעה אותן מעוררת פליאה, כבוד וקנאה. כן, ככה קוראים לזה. קנאה.
במידה מסוימת, הטרילוגיה שיצרת מכאיבה לי, ו"לילבס" במיוחד. ניסיתי לחשוב, עוד במהלך הצפייה, האם זהו כאב מריר-מתוק, של נוסטלגיה מהולה בצער. כנראה שכן. אם כי נדמה לי שככל שאני מתבגרת, המתוק – מתוק פחות, ולפעמים אפילו קצת מדכדך. לא שהכל היה דבש שם, ברחובות של שנות ה-70. ממש לא.
אני לא יודעת אם אני יוצאת מהכלל מהבחינה הזאת, או שזו הרגשה משותפת לרבים מהצופים. בכל מקרה, ברור לי שהסרט הזה – ושני קודמיו – הם חוויית חובה: לא רק לדבורית, הילדה מפתח תקווה, ולא רק לגליה, הילדה מרחובות, אלא לכל מי שהיו (ולכל מי שעודם) ילד/ה ממקום כלשהו.
זהו, הלכה לי השנ"צ באופן סופי וברור, לפחות עד שישי הבא. אבל היה כל כך שווה.
הביקור הזה, במחוזות הזיכרון שבין הגעגוע לתעתוע, כרטיס הכניסה הזה שנתת לי, ולכל מי שישב/ה באולם, לעולם המרתק שאת חיה ויוצרת בו – הוא מתנה יקרה מאד.
הטרילוגיה כולה היא בעיניי שיר געגועים חובק עולם, אנושי ונוגע, בכל שפה, גיל וצבע. מהוואי ועד יפן, מאירופה ועד אפריקה, מפתח תקווה ועד רחובות. ואם לא שמעת (שורה 6, באמצע) אז הנה, עוד פעם: מחיאות כפיים סוערות.
תודה גדולה,
גליה (וגם טל, כמובן)
——————————————-
מיא עשת: היום, כשהחורים הכי נידחים בעולם כבר נכבשו ע"י חברות התעופה המסחריות, וכל הפייס והאינסטה מלאים בתמונות מזנזיבר, מאיי אנדמן ומגרוזיה ההו-כה-אותנטית, קל להתפתות ולחשוב שאנחנו כתיירים יכולים גם באמת להכיר את התרבויות האלה ואת האנשים שחיים בהן. רק כשרואים סרט כמו 'איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?' מבינים עד כמה המחשבה הזאת היא אשליה.
חזרתי עכשיו מבכורת הסרט, שיצרה דבורית שרגל, והתקיימה בסינמטק תל אביב, ואני אומרת לכם – לא רק לכו לראות, אלא רוצו. ולא בגלל שדבורית היא חברה שלי – אחת הבודדות שנותרו אחרי שנים של סינון קפדני משני הצדדים. בראיון טלוויזיה ל'כאן' יעצה דבורית להכין את הממחטות, ואכן – זה סרט מרגש ומבכיא, ויותר מזה, סרט מתח המתפרש על פני שלוש יבשות, שאין שום מושג כל דקה בו מה יקרה בדקה שאחריה.
זהו השלישי בטרילוגיית הסרטים שלה, המתחקים אחר גורלם של מי שכיכבו בספרי הילדות של הדור שלנו, בסדרת 'ילדי העולם' של הצלמת השבדית-יהודייה אנה ריבקין-בריק, שאיירה בטקסטים חברתה אסטריד (בילבי) לינדגרן. הילדים של אז הם בני שישים פלוס היום, וריבקין-בריק ז"ל מזמן (וקבורה בחולון), ועצם הניסיון לאיתורם הוא מבצע בלשי מרתק, שלו נרתמה דבורית בשבע השנים האחרונות.
לריבקין-בריק לא היו ילדים (למרות שהיתה נשואה לגבר ממש שווה וחתיך!), היא בחרה שלא להביא אותם לעולם של תקופת מלח"ע השנייה כי סברה ש"הדבר הכי טוב לילדים הוא לא להיוולד". לעומת זאת, היא מאוד אהבה ילדים והצליחה להתחבר אליהם, וספריה, שכדי לצלם אותם נסעה בכל העולם, שבו את לבותיהם ודימיונם של המוני ילדים באירופה ובארץ בעידן הטרום-מחשבי ועוד לפני אפילו שהטלוויזיה כבשה כל חלקה בחיינו. גם לדבורית אין ילדים, מבחירה,ֿ והיא לכן מרואיינת מבוקשת (וסרבנית) בקרב כל מיני תחקירניות בנות עשרים וכלום שחושבות שזה נורא נורא חתרני לעשות מיני אייטמים נועזים על הנשים המוזרות האלה.
כנגד הדפקט העצום של אי-השרצה, אני יכולה לסנגר על דבורית ולספר שבסרטים שלה היא מצליחה ליצור חוויה מרגשת כמעט כמו החוויה שנגרמת להורים מהקשקוש המזעזע שהילד הפרטי שלהם מביא מהגן וזוכה לשבחים של מדאים ומאמם, וגם, כן, אם נחזור לתחילת הסטטוס – מצליחה לגרד במעט את מעטה המסתורין של תרבויות שכל כך רחוקות מאיתנו, גם בעידן הגלובלי.
האם אי-הולדה היא בעצם, בניגוד למה שחשבנו, המפתח לאהבת ילדים ולסבלנות אליהם? או אולי המפתח לחיים מלאי עניין ומאושרים? או ליצירה של משהו בעל ערך? בשביל להתחיל לענות על השאלות האלה תצטרכו לצפות בסרט, שמוצג החל ממחר בסינמטק תל אביב ואח"כ בכל הארץ.
——————————————————-
מיכל פרנקל אז למי שהתעניין – הנה הנעליים מהסרט(:
זה הזוג הספציפי ממש (!), והן צוירו במיוחד עבור Dvorit Shargal, שביקשה שאם אפשר, אולי שיהיו ציורים שקשורים למסע. בגלל הסרט. וכך שילבתי נופים מגוונים, ובהם מכוניות, רכבת, סירות, מטוסים, וגם כדור פורח או שניים – פשוט לא הייתי בטוחה במה דבורית תבחר להתנייד ורציתי שיהיו לה כל האופציות.
אתמול היתה הקרנת הבכורה של השלישי בסדרת הדוקו המעולה שלה
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. היה מרגש באמת באמת. דבורית לא מוותרת בקצוות של העשיה ובוודאי שלא בלב. אני כותבת רק היום – לקח לי זמן להמליל לעצמי את התחושה המיוחדת שעלתה בי כשישבתי באולם וצפיתי בסרט, אבל בסוף הצלחתי: זה היה כמו להיות בתוך חלום. ממש כך. כי *הזמן והמקום איבדו משמעות איכשהו*, ומה יותר טוב מזה כדי לספר שהיתה שם חוויה מלאה אנושיות, שעטפה אותי כצופה?
אני מנסה להבין כדי להסביר איך היא עשתה את זה (בלי לספיילר. בלי לספיילר). אז יש את השילוב של עשיה פרקטית בוגרת עד פרטי הפרטים עם הצמדות לאותנטיות ילדית וזה משובח, ואפשר להפליג עוד בשבחים, אבל, כידוע, אין באמת משהו שיכול להסביר את ה'בוינג' של הקסם, כי ככה זה באמנות. וגם אחרי הסרט אגב, עלו מחשבות על מהות החיים ועוד. כמו שאוהבת.
ממליצה על הסרט בחום – זו אמנות ייחודית ושווה במלוא מובן המלה – 
———————————————-
אורלי מזור-יובל: לא פעם, כשאני אומרת לאנשים מה כתובת המייל שלי, אני נאלצת לחזור עליה פעם ופעמיים, ואף להסביר: לילבס, כמו לילבס ילדת הקרקס, לא מכירים? גם חבריי מפורום השפה העברית, עליו השלום, לא תמיד הבינו מה עומד מאחורי הניק שלי, וכיצד הוגים אותו, ואילולא נמחקו רשומותיו הדיגיטליות של הפורום מאלמנך הזמן הייתי יכולה לצטט שרשורים שלמים שדנו בו. הסברתי שלילבס היא גיבורת ילדותי הספרותית, ולא פעם סיפרתי – בין השאר בפורום העורכים כאן – איך ידעו כולם שנועדתי להיות עורכת לשון (כשהקריאו לי את הספר, ואני כבת ארבע, בקטע שבו לילבס אומרת "אני נורא כועסת על ליאו", אמרתי, לא אומרים "עליהו", אומרים "עליו"). רציתי כפכפי עץ כמו של לילבס, ובגד בלט לבן עם חצאית קטנה כמו של לילבס, ולעמוד על סוס נקוד בזרועות מונפות כמו לילבס. מיפת פיפת ומוריפת, קרא לי אבא שלי במלעיל את מילות הקסם שלה, ולרגע הייתי ילדה שוודית בלונדינית שחיה בקרקס. Dvorit Shargal ידעה היטב מיהי לילבס, וכל מה שלא ידעה – תסמכו עליה, היא ביררה. אתמול הייתי בהקרנת הבכורה של הסרט השלישי בטרילוגיה שלה, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? באתי כמובן בהתרגשות גדולה אבל גם בחשש גדול להתאכזב. כדי שלא לעשות ספוילרים, כמו שדבורית ביקשה, אגיד רק שיצאתי בתחושה של רוממות רוח. גדעון, שמכיר את לילבס רק דרכי ולא מתרגש ממנה כמוני, היה מרותק ומוקסם לא פחות ממני, ללמדכם שהסרט נוגע גם במי שאינו מחובר רגשית מילדות. וכשנדלקו האורות בדק את פניי לבקשתי ואמר שלא, האיפור לא נמרח לי מהדמעות. מהיום בקולנוע, אל תחמיצו.
—————————————–
גיא עמיעד: חזרתי עכשיו מהקרנת הבכורה העולמית של הסרט "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונלולו"
של היוצרת Dvorit Shargal.
הסרט הוא השלישי בטרילוגיה שמבוססת על ספרי ילדים שלפני 50 שנים היו למעשה הגרסה המוקדמת של האינטרנט.
הסרטים הם תוצר של חלום ועבודה קשה של דבורית שהצליחה לגייס קהילה שלמה לעזור לה להגשים.
הזדמן לי ללוות את דבורית וקצת לעזור לה במסע המרתק שלה (יש אפילו קרדיט בסרט!) ובעיקר חוויתי איך סיפור קולנועי אישי נוגע בכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה מקומות.
ואם עד עכשיו לא הסתקרנתם ללכת לראות, קבלו המלצה חמה על סרט רגיש ומיוחד שעוסק באנשים, זיכרון והגשמת חלומות.
ההקרנות לקהל מתחילות מחר בסינמטק תל אביב. מומלץ.
שבת שלום
————————————-
שלומית כרמלי (עורכת הסרט): לא ראיתי את הסרט הרבה זמן ואני חייבת להודות שהתגעגעתי ואחרי מיקס סאונד ואון ליין אני חייבת לציין שהוא ממש הפך חתיך. לא צילמתי הרבה, אבל היה חשוב לי להראות לכם את התור הגדול, את האולם המלא ובמיוחד עד כמה אהובה דבורית שרגל.
דבורית שרגל * Dvorit Shargal 