מה חדש עם פיטר מדסן, רוצח הצוללת?

המון דברים קרו עם פיטר מדסן מאז שנכנס לכלא לאחר שהורשע ברצח קים ואל וקיבל מאסר עולם.
דברים שלא מופיעים בסרט שלי כי יש נקודת זמן בה אני (או כל יוצרת דוקו אחרת, כמובן) מפסיקה לצלם ומתחילה לערוך. וכך יצא הסרט שלי, צוללת, לאקרנים, אחרי דחיות המגפה, ביולי 2020. המילה אקרנים קצת גדולה על מה שקורה, אפשר לצפות בו ב-VOD של סינמטק ת"א וחו"לניקים יכולים לבקש ממני לארגן הקרנת אונליין.

מדסן היה נשוי בנישואים פתוחים, יהה הדבר הזה מה שיהיה וזכה בחיבתן של רבות. רעייתו התגרשה ממנו במהלך המשפט. היה לה חיסיון מפני התקשורת, וככל שהבנתי עזבה את דנמרק, אולי אפילו אפשר לומר שנמלטה.
אבל מה, היו לו כל מיני "ידידות" ולמרבה הזוועה, אחת הסוהרות בכלא בו היה בעת המשפט גם התאהבה בו והועברה מתפקידה. גם לבית המשפט עצמו הגיעה שלישיית "ידידות". הצעתי להן להתראיין, לא רצו.

מדסן קיבל מאסר עולם, אבל זה רק הגביר את אהבת הנשים (המשונות) אליו. קוראים לתופעה היבריסטופיליה. נשים המתאהבות בפושעים כבדים, כולל רוצחים. יש שתי סיבות עיקריות, בעצם אולי שלוש, לתשוקה התמוהה הזו: 1. הן לא מאמינות שהמאמי שלהן באמת עשה את מה שמיוחס לו ורואות בו קורבן של המערכת, הממסד, החברה, בורא עולם. 2. הן מאמינות שיוכלו לגאול אותו ולהפוך אותו לבר לבב. 3. הן מרגישות רגועות שהוא בכלא ולא יכול לבגוד בהן.
כל הדבר הזה מעורר ומרגש אותן.

בין מי שהתאהבו בו הייתה נערה דנית בת 17, שהשתתפה באיזה טראש טלוויזיוני וסיפרה שהוא מאוד עזר לה בלבטיה הקיומיים. הם ניהלו חליפת מכתבים ענפה.
אבל אויה. בינואר האחרון התברר שזהו, האוצר כבר לא פנוי. אישה בשם ג'ני קורפן, 40, שמוצאה ממוסקבה, אקטיביסטית גולה, שקיבלה מקלט מדיני בפינלנד, אמנית, התחתנה איתו. היא מוצאת שהוא אדם מקסים והיא גאה להיות אישתו. או במילותיה: הוא "יפה, חכם, מוכשר, מסור ואמפתי".
ועל הרצח של קים ואל? "בעלי הוא אחד משני הקורבנות של הפשע הזה, והעובדה שנשאר בחיים היא עונש עבורו, לא פרס או מזל".

עוד הערה קטנה לפני ההמשך: כלי התקשורת השונים, בארץ ובעולם, נוהגים לכנותו "מהנדס אוטודידקט". ובכן לא מהנדס. בנה את הצוללות בעזרת הרבה עוזרים ובעלי מקצוע שידעו את המלאכה. עוד תיאור ביזארי שלו הוא "אילון מאסק הדני", או "מיליונר אקסצנטרי". אז לא מאסק ולא מיליונר. חי מהיד לפה ונעזר – לא ש ל י יכול להיות משהו נגד זה – בתמיכת ובמימון ההמונים, לעומת מאסק המיליארדר והנדבן. הונו האישי של מאסק זינק במחצית הראשונה של 2020 מ-20 למעל 103 מיליארד דולר. רק שתדעו.
נכון, שניהם יזמים וחובבי טילים.

מתחילת 2020 ועד כה נחתמו כמה יצירות על מעללי מדסן בנוסף לסרט שלי, אותו הזכרתי, הסרט שתקציבו הזעום מתקרב, אולי, לתקציב הקייטרינג של אחד מהמוצרים הנוספים.
הסרט הראשון שהפקתו הסתיימה לכאורה, Into the deep, שביימה אמה סאליבן האוסטרלית-דנית, הוקרן בפסטיבל סאנדנס האחרון. הוא קצר את תשואות הקהל אך לא זכה בפרס. סאליבן החלה לראיין את מדסן לפני הרצח של ואל, כולל ביום הרצח, והסרט עוסק בעיקר בעוזריו של מדסן שבנו איתו את הצוללות והטילים. נטפליקס קנתה אותו (וכמובן מימנה אותו), אך התברר שכמה ממשתתפיו לא חתמו על רליס ולא הסכימו להופיע בו. גם הצלם משך ידיו מהיצירה.
נטפליקס הקפיאה את השידור שלו וממש באחרונה דווח שהסרט בעריכה מחודשת, כשהדמויות שלא רוצות להופיע בו ייחתכו החוצה ולאחר מכן, לא ידוע מתי, נטפליקס כנראה תשדר אותו. איך נטפליקס לא קיבלה ליד רליסים מראש? אין לי מושג. יש איזו לקונה בחוק הדני, האומרת שעצם העובדה שהצטלמת לסרט היא בגדר הסכמה להופיע בו (אגב, גם ביפן זה כך). אבל זה לא עובר בישראל, וגם לא באמריקה, ולפיכך לא בנטפליקס, ועדיין, נטפליקס מעדה? וואוו.

היצירה השנייה, Secret talks recordings with Peter Madsen, ששודרה בערוץ דיסקברי הדני, היא מיני-סדרה שהופקה מ-20 שעות של ראיונות טלפוניים עם מדסן (תחילה לא ידע שהוקלט, אבל לאחר מכן הסכים לשימוש בחומרים), וגדולתה היא שהוא מודה שם, בתשובה לשאלה של העיתונאי שראיין אותו, המככב בסדרה, שהוא רצח את ואל כי היא נכנסה לשדה מוקשים בשאלות שלה והפעילה בו משהו. מעניין מה חושבים חוקריו של מדסן על כך, שהרי במשפט ל א הודה ברצח.

הסדרה השלישית, דרמה, נקראת The investigation וביים אותה טוביאס לינדהולם, גדול במאיה של דנמרק. זו סדרה עתירת תקציב והיא מתארת את חקירה הרצח כפי שהתקיימה באמת, עם שחקנים שמגלמים את כל הדמויות המעורבות, למעט דמויותיהם של מדסן ושל ואל שפשוט נעדרות ממנה (!). הסדרה נעשתה בתמיכת המשפחה של ואל אך בלי החבר שלה, שפרש בטריקת דלת וטען (משהו כמו) שעושים מסחרה בדמותה של זוגתו.

ולקינוח זמני, ביום שלישי, 20 באוקטובר, אירעה הדרמה הגדולה, מדסן ברח מהכלא. או לפחות ניסה לברוח מכלא Herstedvester הנמצא מחוצה לקופנהגן. הוא הספיק לאוץ כ-400 מ', ועוד כשיצא בריצה מהמקום השומרים צעקו עליו ואליו, "פיטר, שכב, פיטר, שכב!" אך הוא התעלם. ביציאה ניסה להתפרץ לוואן לבן שנקלע לדרכו, אך די מהר השומרים, השוטרים, החיילים, סיירת מטכ"ל, הכריעו אותו. תחילה סברו שעל גופו חגורת נפץ, אך התברר שלא ולא. האם היה לו סיוע מבחוץ? עוד לא ברור.
הוא הוחזר אחר כבוד לכלא, הדומה יותר למלון מפואר. מתברר, מתלונות עובדיו, שמספר הסוהרים שם צנח בשליש בעשרים השנים האחרונות, וצוות הכלא מספר שהאסירים נמצאים שעות ארוכות ביממה ללא השגחה. ובכן, פרצה קוראת לגנב שמדסן ניצל.
רק שנשאלת השאלה מה חשב לעצמו? הרי פרצופו מוכר בכל העולם, לאן התכוון לברוח ואיך?
כבר בעת המשפט, באבחון שנעשה לאישיותו המפוקפקת (פסיכופת!) נאמר שיש לו אינטליגנציה ממוצעת, לא גאון ולא כלום. אכן יזם עקשן, אכן כריזמטי מאוד בעיני פלח מסוים באוכלוסיה, ועדיין, מעשהו המטופש בשבוע שעבר לא מעיד על חוכמת יתר.

רעייתו האוהבת ג'ני קורפן כתבה עוד פוסט בפייסבוק, בו היא מצהירה שלא תתייחס יותר למעלליו של בעלה האהוב והמקסים ורק תפרסם מגוון מהעבודות שיצר בשלוש ומשהו שנותיו בכלא. איזה עבודות? לא פירטה.
נחיה ונראה.

סרטון על מדסן והבריחה
ועוד אחד, שבסופו פולט אחד השומרים שם לעבר הרוצח הנמלט: "ז&*ה קטנה" (מן הסתם המקבילה של בן ז^*&).

אז כאמור, צוללת ב-VOD של סינמטק תל אביב.

ויש לי גם אתר! בקרו בו, קראו על כל הסרטים שלי והזמינו אותם:)

פרסי אופיר 2015, סיכום אישי מבואס

הצבעה
בצילום: חבר אקדמיה שלח לי את הצבעתו + כותרת מצוינת

השורה התחתונה, כדי שאי אפשר יהיה לאמ;לק (ר"ת ל"ארוך מדי, לא קראתי", לחוצני פייסבוק) היא שהסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא זכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר, בטקס שנערך ב-21.9 בהיכל התרבות של אשדוד.
[לפחות יש לי תמונה מנצחת מהערב. צילום: יעל לשם]

הוא הגיע לחמישיית הגמר אבל לא זכה, למרות ההערכה מאוגוסט והמדגם שערך יאיר רוה (זה הלייב בלוגינג, בו הוא מתבאס מהזכייה האחרת) ולמרות ההימור של צוות סריטה, שגם הוא התבאס, ולמרות המיילים והפניות האישיות החמות מחברי האקדמיה. כל הסובבים אותי היו משוכנעים שאזכה, ואילו אני אמרתי, דחיל רבאק, זאת אני. שאני אזכה?

ההימור של צוות סריטה: הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר

הימור יכול להפתיע היה צריך להיות פה
אור איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן מרוששות
עופר איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן קוזלצ'יק ליל הפתאים
אורון איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן קוזלצ'יק

הייתי במתח לקראת האירוע, לא אכלתי יומיים, לא נשמתי שבועיים, התעוררתי כל דקה בלילות, וגם באירוע עצמו לא שתיתי מהשמפניה ולא נשנשתי את המנג'טים הקטנים עם הלא-יודעת-מה. הייתי במתח אבל לא ממש, כי ידעתי שיש אנשים יותר מחוברים ומקושרים ועורכי קמפיינים ממני, וכי נו, זה לא מתאים ל-DNA שלי לזכות במשהו ממשי. ככה זה מאז ומעולם.

אני משוכנעת שהסרט שלי הוא סרט טוב ויוצא דופן בהרבה מובנים, אבל הוא לא עוסק במצוקות. הוא עסוק בדברים אחרים: ילדוּת, חלוף הזמן ולכידתו, זכרונות קולקטיביים, ועוד. איך כתב אחד הלקטורים שפסלו הענקת תמיכה בו: "הקולנוע הישראלי צריך לעסוק בנושאים חשובים יותר". שהרי הקולנוע הישראלי הדוקומנטרי כלל לא עוסק בכיבוש, בשחרור, ביחסים עם השכנים, בנעשה במחסומים, במחאה החברתית, במצוקה הכלכלית, ביציאה מהארון, כניסה לארון, חזרה בתשובה וחזרה בשאלה, גילוי עריות, אונס ושואה. ושואה. ומלחמה. מלחמה. ומבצעים מיוחדים. וגיבורי ישראל הלוחמים ופירוקם לחתיכות. ומחלות. הקולנוע הישראלי התיעודי כלל לא עסוק בכך, כך שבאמת צריך היה עוד סרט על אחד מהנושאים האלו, שאני פשוט לא מעוניינת להתעמק בהם בסרט דוקומנטרי. לא רוצה, נו, מה לא ברור?

חשבתי בכל מיני שלבים שהסרט שלי, שזוכה לאלפי צופים נרגשים ובוכיים וצוחקים, ישפיע כך גם על חלק נכבד מחברי האקדמיה, ושהעובדה שאני נטע זר בתעשייה, זה מקרוב באתי, דווקא תהיה לזכותי, שהרי אני לא מעורבבת בממסד על קישוריו, ליקוקיו וחולייו. וכמו שאמרתי, קיבלתי תגובות מאוד נרגשות מחברי אקדמיה.

רק שלא לקחתי בחשבון שני גורמים. האחד, הקמפיין והכסף. הסרט שלי משווק ומופץ בלי השקעה של שקל, למעט העבודה האינסופית שלי. אני לא רוכשת שטחי פרסום, לא משתטחת בפייסבוק עם מודעות חסות ולא משתמשת באנשי מקצוע שיפיצו וישווקו. ככה זה באינדי, הכי אינדי שיש.
אין סרט שלא זקוק לקמפיין, אין מוצר שלא זקוק לפרסום. גם אם הוא עובר מפה לאוזן.
אז התוצאה היא שאני חופרת את דרכי החוצה עם כפית. ויש מצב שזה היה לי לרועץ.

שילחתי מיילים לחברי האקדמיה בדיוק לפני ההוראות שקיבלתי, שלוש פעמים במהלך הבחירות לשלב א'.
אחרי העלייה לגמר עדכנתי אותם על ההקרנות הנוספות. ההקרנה הרשמית (אחת, בכסף שמשלמים המתמודדים, ותכף אספר כמה הכל עלה) נקבעה כהקרנה ראשונה אחרי ההכרזה על העלייה לגמר, יומיים לאחר מכן, בשישי, ב-14:30 בצהריים. נו מה.

לפני כשלושה שבועות נערכה למועמדים מסיבה במסעדה ביפו, ופה סיפרתי על קשיי ההתמנגלות שלי. מה שבכל זאת שמעתי שם זה על מסחרה בקולות: נצביע לכם אם כל הצוות שלכם יצביע לנו. ווטסאפים וסמסים אינסופיים נשלחו בטירוף לחברי האקדמיה, כמו גם פניות בכל אמצעי התקשורת. חוץ ממיילים, עמודי פייסבוק, טוויטר ומה לא. דילים ממש כמו במרכז הליכוד. הכל כשר. אני, כאמור, עשיתי רק את המצוין לעיל. אני לא בעד ניג'וס. חשבתי בתום לב שמספר האנשים שצפו בסרט ואהבו אותו, כמו גם החוזים בכוכבים ודוגמי המדגמים, יספיקו. אבל מה שהתברר כיום השחור של העיתונאים, הסוקרים והדוגמים בבחירות האחרונות, קרה גם לי אמש. רק שמי שלובש אפר זו אני, כועסת על עצמי על הפנטזיה שפה ושם התבוססתי בה.

עניין נוסף הוא שחלק מחברי האקדמיה כלל לא צפו בדוקו. זאת יש לדעת: הדוקו נחשב כז'אנר נחות ביחס לקולנוע העלילתי. ראו למשל את התאחדות ענף הקולנוע שהכינה מודעה לסרטים העלילתיים המשתתפים בתחרות. התאחדות הענף גם מקרינה סרטים עלילתיים בלבד ביום הקולנוע הישראלי. הקולנוע התיעודי נדחק לסינמטק ת"א ולסיבובי הופעות כמו זה שאני עורכת עם הסרט שלי ברחבי הארץ. כך שמה שקורה כשמגיע יום הדין וצריך לבחור בסרטים לפרס אופיר, חלק (חלק!) מחברי האקדמיה יבחרו בסרטים שלא צפו בהם רק לפי שמות היוצרים שהם מכירים ומיודדים איתם. עכשיו מה, יש אנשים בתעשייה שאהובים יותר ויש פחות. ואם יש שם בלתי מוכר, או מוכר מהקשרים בלתי קולנועיים (אני אני), ולא צפית בסרט שלו, מה תעשו?

הנה אימייל שקיבלתי מחבר אקדמיה המוכיח שהכל אישי, ושסגירת חשבונות זו לא המצאה.

דבורית,
אחרי שכתבת מה שכתבת על הסרט שלי, לא כדאי לך שאני אראה את הסרט שלך או אגיד לך מה אני חושב עלייך.
בהצלחה בכ"ז, מי כמוני יודע כמה קשה זה לעשות סרט וכמה צריך לפרגן לכל מי שעשה את המסע.

מדובר בביקורת קולנוע שכתבתי כשהייתי מבקרת קולנוע. במייל הקצר הזה הכותב מבטל את מוסד הביקורת. מבחינתו לעשות סרט זה קשה וצריך לפרגן לכל מי שעשה זאת. אז אני לא חושבת כך. ואני מודעת לחלוטין לעובדה שאי אפשר לאהוב את הסרט שלי רק בגלל דרך החתחתים שעברתי איתו. זה לא נימוק לאהוב סרט. סיפור יצירת הסרט טוב לשיחה שאחרי, אבל קודם לכן אני רוצה שהצופים ייהנו מהסרט.
ביקשתי סליחה מהיוצר שנעלב, אבל לא פתחתי דיון על מוסד הביקורת, וגם לא הערתי לו על המשפט "לא כדאי לך שאני אראה את הסרט שלך או אגיד לך מה אני חושב עלייך". למה לא כדאי? אולי דווקא כן כדאי? אבל לא, אם יצפה בסרט זה יהיה רק כדי להחזיר לי על העוול שגרמתי לו בלי קשר לטיב הסרט שלי. יש לנו פה חשבון לסגור. עין תחת עין.

סיכום עד כה:
1. לסרט שלי לא היה קמפיין כלל.
2. רבים מחברי האקדמיה כנראה לא הספיקו/ רצו לצפות בדוקו, ולכן בחרו בשמות מוכרים וחביבים.
3. קומץ (קמצוץ) חברי אקדמיה שוטמים אותי בגלל ביקורות שכתבתי עליהם.
4. לסרט שנבחר הצביעו יותר אנשים מאשר לסרט שלי.

אני לא אומרת שהרצפה עקומה. לא זכיתי, נקודה. בכיתי, התבאסתי, שמי אשדוד נפלו עלי, הכל נכון, אבל ניסיתי לנתח את המקרה, להבין בכלים רציונליים מה קרה ואיך ייתכן שכל הדוגמים והמהמרים כשלו.
תוספת: תגובת שולה שפיגל, מפיקת הסרט הזוכה.

כמה עלה הסיפור: 750 ש' הרשמה לתחרות+850 ש' הקרנת אקדמיה. סה"כ 1,600 ש'.
מאחר שלא היה לי שום קמפיין, ואף לא טבעתי בווטסאפים ובפמפום ברשתות חברתיות, זו כל העלות. עוגמת הנפש, משלוח האימיילים והנסיעה לאשדוד: הכל על חשבון הבית.

שורה תחתונה ביותר: נכון שרציתי בהכרה מהממסד ונכון שהתאכזבתי נורא, אבל אני מאושרת מאוד מאוד מכך שאנשים, ציבור, קהל, אוהב את הסרט שלי ובא לצפות בו ומזמין אותו אליו, מנובמבר 2014 ועד היום.
בשבוע הבא אעלה את לוח אוקטובר, ובינתיים בסינמטק ת"א.

ופוסטר עדכני:
טט

* הפוסט נערך, תוקן ועודכן.

ארבע שנים ביפו

מה זה אומר, ששכחתי לציין ב-17 בינואר שאני סוגרת ארבע שנים ביפו ונכנסת לשנה החמישית?
על מנת לא לחשוב מחשבות מפחידות מדי אומר שזה בגלל שכל משאביי הרגשיים והאחרים נתונים לדבר אחד, הסרט שלי.
הגעתי לפה כי הדירה בה גרתי, בצפונה המרכזי של העיר, נמכרה, והבנתי שאין שום סיכוי שאקבל תנאים כה נאים ומצוינים במקום אחר בלב העיר, בו גרתי כמעט כל חיי הבוגרים.

hafo17-2

ביפו היה אז רק חול וחול, ורק הרפתקנים אמיצים עברו לפה. טוב, לא נכון, סתם אני מאדירה את האקט הדי פשוט הזה, אבל ללא ספק מאז שעברתי לפה (לא בגללי כמובן), לגור ביפו הפך לדבר הכי טרנדי בתל אביב, כלומר חוץ מלעבור למצפה בגליל או לברלין.

אני כבר לא יכולה לומר שלגור פה זה זול יותר מאשר בתל אביב, אבל כשלעצמי נצמדתי לאותה דירה בה אני גרה מהיום בו חציתי את הקווים ולא זזתי ממנה. יש המכנים אותה הצוללת, או הבונקר, אבל אני חשה בה טוב. היא מתאימה לי ואני לה. החיים היו קשים יותר אלמלא היה לי קטנועון פושפושון, כלומר ספק אם הייתי יכולה לעשות ההגירה לפני הולדת הקטנוע.

אם לשאול מה הכי יפואי בי, הרי שזו חיבתי לטיילת, המשמשת אותי לנשימת אוויר צח, להליכה ולקצת ריצה. היה וישאלוני: איפה לאכול, מהו החומוס הכי מהמם? ומה יש לך לומר על פריחתו של שוק הפשפשים? לא תהיה לי רבע תשובה. שני האירועים המסעירים קולינרית בחיי היפואיים בשנה האחרונה הם שהפכתי למעריצה של אבו חאסן והמסבחה שלו, ושפתחו בשכונה טיב טעם, מקום שהפך מקדש עליה לרגל עבורי, בימים בהם אני מחפשת שעשועים והרפתקאות קולינריות חדשות (תערובת פיצוחים מהפכנית).

לא מזמן הזכירו לי את השיר טיול ליפו של שלום חנוך, שהיה נערץ עלי באייטיז (מתוך אדם בתוך עצמו, 1977).

נראה לי שהיום המילים שלו לא היו עוברות ככה בדממה:

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית/ קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון/ מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים/ עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון
עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות/ היתה שמה אחת, ממש על המשקל/ הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע/ קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל/ אווו… הכניסה אל הסל.
המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו/ החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד/ ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו/ הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד/ טי טי טי טי בדרך לאיבוד.
ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם?/ ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה/ פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם/ הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה./ אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל/ ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס/ מותק את יודעת, לא חשוב התוכן/ העיקר הצוות ו…איכות הפיפס/ או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס
כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע/ מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה/ הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה/ כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה/ טי טין טי טי כן כן כן, כן זרקתי/ כן כן כן כן… כן זרקתי
פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת/ הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים/ אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת/ בעיקר מאנשים מפורסמים/ כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו/ דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה/ לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם/ ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה/ או או או או עובד על חתיכה
כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם/ כמוני וכמוך טפשים מטופשים/ בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם/ ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית/ טי טין טי טי/ כן כן כן כך חשבתי/ כן כן כן כן כן כן חשבתי
כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך/ נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה/ החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת/ הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה/ כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם/ דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה/ פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם/ ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה/ או או או או, עם או בלי סיבה
כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ/ ואני יודע שהכל זמני/ יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה/ פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם/ טי טין טי טי/ כן כן כן כן שמעתי/ כן כן כן כן כן שמעתי
יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית/ קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון/ מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים/ עליתי על הקורקינט/ כן על הקורקינט/ כן על הקורקינט עליתי/ פתחתי את הרדיו – סגרתי…/ וכך נשארתי…/ העיקר הצדק…/ חזרתי…/ עוד פעם התלבשתי…/לתפוס איזה שמים…/ זרקתי…/ ראיתי שם חבר נשוי…/ חשבתי… /קצין צעיר עמד שם…

– עשר דקות שיר? איפה נשמע דבר כזה? יש עוד שיר ישראלי באורך הזה? יש מפיק מוזיקלי שהיה מאשר דבר כזה היום? יש עוד אנשים שמסוגלים להקשיב לשיר בן עשר דקות?
– רואה את הנולד: על קורקינט ליפו? מתל אביב? מי היה מאמין. ואילו היום, קורקינטים חשמליים צצים בכל מקום שרק אפשר, בטח שאפשר להגיע איתם מת"א ליפו בלי להזיע לשנייה. הוא גם כותב "עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון", ואכן לקורקינט בן זמננו יש ויש הילוכים.
– חמש דרמות עם נשים חולפות ביעף בשיר: האחת, מהמכולת, שהוא נועץ מבט בשדיה (או בשפת 2014: מטריד). השנייה, ביפו, אותה לא הכיר שנייה קודם, מעניקה לו הכנסת אורחים נאה וחד פעמית, מצ'יפס ועד בכלל. עם השלישית הוא עובר תאונת דרכים קלה, עם הקורקינט שלו והם מחליפים פרטים. המשך יבוא. הרביעית היא אישה מוכה ע"י חייל ברחוב. אנשים מסתכלים, הגבר המכה הולך, וזהו. עם החמישית מתחיל החבר הנשוי שלו.
תל אביב, שנות השבעים. היום איש לא היה מעז לכתוב מילים שכאלו מבלי לזכות בנחת זרועה של הרשת. במרכאות או בלי מרכאות.
– אוכל: צ'יפס, גבינה חצי שמנה ותירס חם. כמעט צנע. מי צריך יותר מזה.
– סמים: המשטרה עוצרת, מחפשת עליו סמים. למה? כי המשטרה פוחדת מאנשים מפורסמים. אף שהשיר כולו נשמע כטיול וטריפ ומסע, לא מצאו עליו כלום. נו, הכל כבר בפנים.
– מודעות עצמית: "פתחתי את הרדיו, שמעתי את עצמי שם", ארס פואטיקה: אני שומע את עצמי ברדיו וכותב על כך שאני שומע את עצמי ברדיו, למעשה כל הטיול ליפו הוא כדי שאוכל לכתוב על כך ולאחר מכן לשמוע את עצמי ברדיו. וגם ההכרה בכך שהוא סלב: בזכות זה פתחה לו האישה  את הדלת, והנהגת החליפה איתו פרטים?
– ביקור חולים: למעשה הוא נסע ליפו כדי לבקר חבר שלו שם, חבר שהלך לאיבוד, אלא שהחבר לא היה. הוא הלך לאיבוד כאמור.
– ביקורת חברתית: וזה מה שהכי אהבתי בשיר, לגלוג על רעיון החתונה, עניין שאני דבקה בו כל חיי. בהחלט מצאתי בו נפש תאומה.
– והטיול ליפו: פסגת החלומות, הנוף האורבני, שיר אהבה לתל אביב וליפו. הייתי מאז המון פעמים ביפו, כשהשיר תמיד בירכתיי ראשי. ואז, סוף סוף, עברתי לגור פה.
– מעניין אם שלום חנוך מגיע ליפו, על קורקינט או בלעדיו, ואם הוא מכיר את הטיילת המושלמת. אני לא יודעת לשחזר איך נראתה יפו בזמן יום הטיול ההוא שלו. אולי יותר פראית, פחות תיירית, יותר מג'ויפת. וכמה אנשים זוכרים את השיר, מקשיבים לו, מזמזמים אותו בעודם עומדים בתור האינסופי של המכוניות בשבת, מת"א בואכה כיכר השעון.

ארכיון:
חודש ביפו.
שנה ביפו.
שנתיים ביפו (ותמונות של כלות ועורבים).
– שלוש שנים ביפו – כנראה שלא כתבתי פוסט. ממממ. מעניין.
התנצלות:
מתנצלת בפני כל מי שקיבלו אתמול מייל מהבלוג המודיע על פוסטים חדשים. אין לי מושג למה זה קרה, זו מערכת אוטומטית, והיא אמורה להיות חכמה יותר ממני.

פסולי חיתון | עברית

פסולי חיתון: המשתמשים בכתב או בעל פה בצורות, מילים, פעלים, תארים הבאים:

1. מפנק, פינוק, התפנק, לפנק.
2. טחנתי, לטחון בכל המובנים.
3. לתקוע פיתה, עוגה, שלא לדבר על דברים נוראיים יותר.
4. חרפתי, לחרוף.
5. מכמיר לב.
6. להתחבר.
7. לזרום.
8. לנשנש.
9. קורע, קרעתי ושות'.
10. דוש.
11. אור ואהבה.
12. לשבור שתיקה.
13. מדהים. מהמם. או מאמם.
14. מרגיש לי.
15. עושה שכל.
16. נצטלצל (טוב נו, אף אחד לא אומר זאת).
17. לכל סיר יש מכסה.
18. שיהיה לך יום מקסים.

תזכורת: אני היא פסולת החיתון האולטימטיבית.