מה חדש עם פיטר מדסן, רוצח הצוללת?

המון דברים קרו עם פיטר מדסן מאז שנכנס לכלא לאחר שהורשע ברצח קים ואל וקיבל מאסר עולם.
דברים שלא מופיעים בסרט שלי כי יש נקודת זמן בה אני (או כל יוצרת דוקו אחרת, כמובן) מפסיקה לצלם ומתחילה לערוך. וכך יצא הסרט שלי, צוללת, לאקרנים, אחרי דחיות המגפה, ביולי 2020. המילה אקרנים קצת גדולה על מה שקורה, אפשר לצפות בו ב-VOD של סינמטק ת"א וחו"לניקים יכולים לבקש ממני לארגן הקרנת אונליין.

מדסן היה נשוי בנישואים פתוחים, יהה הדבר הזה מה שיהיה וזכה בחיבתן של רבות. רעייתו התגרשה ממנו במהלך המשפט. היה לה חיסיון מפני התקשורת, וככל שהבנתי עזבה את דנמרק, אולי אפילו אפשר לומר שנמלטה.
אבל מה, היו לו כל מיני "ידידות" ולמרבה הזוועה, אחת הסוהרות בכלא בו היה בעת המשפט גם התאהבה בו והועברה מתפקידה. גם לבית המשפט עצמו הגיעה שלישיית "ידידות". הצעתי להן להתראיין, לא רצו.

מדסן קיבל מאסר עולם, אבל זה רק הגביר את אהבת הנשים (המשונות) אליו. קוראים לתופעה היבריסטופיליה. נשים המתאהבות בפושעים כבדים, כולל רוצחים. יש שתי סיבות עיקריות, בעצם אולי שלוש, לתשוקה התמוהה הזו: 1. הן לא מאמינות שהמאמי שלהן באמת עשה את מה שמיוחס לו ורואות בו קורבן של המערכת, הממסד, החברה, בורא עולם. 2. הן מאמינות שיוכלו לגאול אותו ולהפוך אותו לבר לבב. 3. הן מרגישות רגועות שהוא בכלא ולא יכול לבגוד בהן.
כל הדבר הזה מעורר ומרגש אותן.

בין מי שהתאהבו בו הייתה נערה דנית בת 17, שהשתתפה באיזה טראש טלוויזיוני וסיפרה שהוא מאוד עזר לה בלבטיה הקיומיים. הם ניהלו חליפת מכתבים ענפה.
אבל אויה. בינואר האחרון התברר שזהו, האוצר כבר לא פנוי. אישה בשם ג'ני קורפן, 40, שמוצאה ממוסקבה, אקטיביסטית גולה, שקיבלה מקלט מדיני בפינלנד, אמנית, התחתנה איתו. היא מוצאת שהוא אדם מקסים והיא גאה להיות אישתו. או במילותיה: הוא "יפה, חכם, מוכשר, מסור ואמפתי".
ועל הרצח של קים ואל? "בעלי הוא אחד משני הקורבנות של הפשע הזה, והעובדה שנשאר בחיים היא עונש עבורו, לא פרס או מזל".

עוד הערה קטנה לפני ההמשך: כלי התקשורת השונים, בארץ ובעולם, נוהגים לכנותו "מהנדס אוטודידקט". ובכן לא מהנדס. בנה את הצוללות בעזרת הרבה עוזרים ובעלי מקצוע שידעו את המלאכה. עוד תיאור ביזארי שלו הוא "אילון מאסק הדני", או "מיליונר אקסצנטרי". אז לא מאסק ולא מיליונר. חי מהיד לפה ונעזר – לא ש ל י יכול להיות משהו נגד זה – בתמיכת ובמימון ההמונים, לעומת מאסק המיליארדר והנדבן. הונו האישי של מאסק זינק במחצית הראשונה של 2020 מ-20 למעל 103 מיליארד דולר. רק שתדעו.
נכון, שניהם יזמים וחובבי טילים.

מתחילת 2020 ועד כה נחתמו כמה יצירות על מעללי מדסן בנוסף לסרט שלי, אותו הזכרתי, הסרט שתקציבו הזעום מתקרב, אולי, לתקציב הקייטרינג של אחד מהמוצרים הנוספים.
הסרט הראשון שהפקתו הסתיימה לכאורה, Into the deep, שביימה אמה סאליבן האוסטרלית-דנית, הוקרן בפסטיבל סאנדנס האחרון. הוא קצר את תשואות הקהל אך לא זכה בפרס. סאליבן החלה לראיין את מדסן לפני הרצח של ואל, כולל ביום הרצח, והסרט עוסק בעיקר בעוזריו של מדסן שבנו איתו את הצוללות והטילים. נטפליקס קנתה אותו (וכמובן מימנה אותו), אך התברר שכמה ממשתתפיו לא חתמו על רליס ולא הסכימו להופיע בו. גם הצלם משך ידיו מהיצירה.
נטפליקס הקפיאה את השידור שלו וממש באחרונה דווח שהסרט בעריכה מחודשת, כשהדמויות שלא רוצות להופיע בו ייחתכו החוצה ולאחר מכן, לא ידוע מתי, נטפליקס כנראה תשדר אותו. איך נטפליקס לא קיבלה ליד רליסים מראש? אין לי מושג. יש איזו לקונה בחוק הדני, האומרת שעצם העובדה שהצטלמת לסרט היא בגדר הסכמה להופיע בו (אגב, גם ביפן זה כך). אבל זה לא עובר בישראל, וגם לא באמריקה, ולפיכך לא בנטפליקס, ועדיין, נטפליקס מעדה? וואוו.

היצירה השנייה, Secret talks recordings with Peter Madsen, ששודרה בערוץ דיסקברי הדני, היא מיני-סדרה שהופקה מ-20 שעות של ראיונות טלפוניים עם מדסן (תחילה לא ידע שהוקלט, אבל לאחר מכן הסכים לשימוש בחומרים), וגדולתה היא שהוא מודה שם, בתשובה לשאלה של העיתונאי שראיין אותו, המככב בסדרה, שהוא רצח את ואל כי היא נכנסה לשדה מוקשים בשאלות שלה והפעילה בו משהו. מעניין מה חושבים חוקריו של מדסן על כך, שהרי במשפט ל א הודה ברצח.

הסדרה השלישית, דרמה, נקראת The investigation וביים אותה טוביאס לינדהולם, גדול במאיה של דנמרק. זו סדרה עתירת תקציב והיא מתארת את חקירה הרצח כפי שהתקיימה באמת, עם שחקנים שמגלמים את כל הדמויות המעורבות, למעט דמויותיהם של מדסן ושל ואל שפשוט נעדרות ממנה (!). הסדרה נעשתה בתמיכת המשפחה של ואל אך בלי החבר שלה, שפרש בטריקת דלת וטען (משהו כמו) שעושים מסחרה בדמותה של זוגתו.

ולקינוח זמני, ביום שלישי, 20 באוקטובר, אירעה הדרמה הגדולה, מדסן ברח מהכלא. או לפחות ניסה לברוח מכלא Herstedvester הנמצא מחוצה לקופנהגן. הוא הספיק לאוץ כ-400 מ', ועוד כשיצא בריצה מהמקום השומרים צעקו עליו ואליו, "פיטר, שכב, פיטר, שכב!" אך הוא התעלם. ביציאה ניסה להתפרץ לוואן לבן שנקלע לדרכו, אך די מהר השומרים, השוטרים, החיילים, סיירת מטכ"ל, הכריעו אותו. תחילה סברו שעל גופו חגורת נפץ, אך התברר שלא ולא. האם היה לו סיוע מבחוץ? עוד לא ברור.
הוא הוחזר אחר כבוד לכלא, הדומה יותר למלון מפואר. מתברר, מתלונות עובדיו, שמספר הסוהרים שם צנח בשליש בעשרים השנים האחרונות, וצוות הכלא מספר שהאסירים נמצאים שעות ארוכות ביממה ללא השגחה. ובכן, פרצה קוראת לגנב שמדסן ניצל.
רק שנשאלת השאלה מה חשב לעצמו? הרי פרצופו מוכר בכל העולם, לאן התכוון לברוח ואיך?
כבר בעת המשפט, באבחון שנעשה לאישיותו המפוקפקת (פסיכופת!) נאמר שיש לו אינטליגנציה ממוצעת, לא גאון ולא כלום. אכן יזם עקשן, אכן כריזמטי מאוד בעיני פלח מסוים באוכלוסיה, ועדיין, מעשהו המטופש בשבוע שעבר לא מעיד על חוכמת יתר.

רעייתו האוהבת ג'ני קורפן כתבה עוד פוסט בפייסבוק, בו היא מצהירה שלא תתייחס יותר למעלליו של בעלה האהוב והמקסים ורק תפרסם מגוון מהעבודות שיצר בשלוש ומשהו שנותיו בכלא. איזה עבודות? לא פירטה.
נחיה ונראה.

סרטון על מדסן והבריחה
ועוד אחד, שבסופו פולט אחד השומרים שם לעבר הרוצח הנמלט: "ז&*ה קטנה" (מן הסתם המקבילה של בן ז^*&).

אז כאמור, צוללת ב-VOD של סינמטק תל אביב.

ויש לי גם אתר! בקרו בו, קראו על כל הסרטים שלי והזמינו אותם:)

כלכלת הקולנוע שלי או: מאיפה מגיע הכסף להפקת סרט?

אני אחרי הפרמיירה השישית שלי, של צוללת – הסרט של דבורית שרגל, השישית בפחות משש שנים (ראיון איתי ברדיו קסם מדקה 35:12). הימים שלפני, החודשים שלפני, מלווים תמיד בדאגות ובחרדות גדולות אצל כולם, אצלי במיוחד. ואני אדלג בפוסט זה על אפקט המגפה, המאוד מאוד מאוד משמעותי בעיצוב מצבי הנפשי בחודשים אלו.

ופה: צילום דברי הפתיחה שלי לפני הפרמיירה וגם הדברים הכתובים ותגובות הצופים.
וראיון איתי על צוללת בגלריה של הארץ (נירית אנדרמן).

לפני הפרמיירה של הבכור, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (בהפקת קסטינה תקשורת בע"מ), לא פחדתי, פשוט לא ידעתי ממה, לא ידעתי איך זה עובד, מה יקרה הלאה. רק רציתי כבר להציג את הסרט אחרי ארבע שנים קשות. זאת, בדומה לטיסה הראשונה בחיי בגיל 21: לפניה לא פחדתי לטוס, נורא חיכיתי. אחריה הבנתי שלטוס זה מפחיד.

מכאן, שבפרמיירות הבאות ידעתי היטב לקראת מה אני הולכת, ושכדאי מאוד שהסרט/ הסרטים הבאים יחזירו את ההשקעה בהם, לפחות, שהרי הכל נעשה מכספי הפרטי, מהחסכונות כלומר, מהכסף שהרווחתי בעבודתי ובמימון-המון.

ההצלחה המיידית של אאקוקל"ס הייתה עצומה ובהתחלה אפילו לא הפנמתי עד כמה זה יוצא דופן שסרט קטנטן עם אפס השקעה תקציבית בשיווק וביח"צ, בלי מערך הפצה (כולם סירבו, תכף אוסיף), הופך ללהיט סינמטקים.

אבל מבחינה כלכלית שאר הסרטים לא הלכו בעקבות אחיהם הבכור. כך שעכשיו דאגה חדשה מכרסמת: איך יחזיר "צוללת" את ההשקעה בו. אנשים לא כ"כ מבינים: מזתומרת, אבל עשית מימון-המון, מה הבעיה? אז הנה שיעור קצר בכלכלת קולנוע ובהדסטארט:
במימון גייסתי 109 א' ש'. מדובר כמובן בברוטו. מהסכום הזה יורדים: 9% עמלת אתר, 17% מע"מ, מס הכנסה ועוד עלות המתנות.
מאחר שלא מימנתי פרסום או שיווק לפרויקט הגיוס (והיום זה כבר נדיר ממש שככה מנהלים פרויקט כזה), עשיתי הכל לבד ולא היו לי הוצאות נוספות מעבר לנ"ל.

אבל כמה עולה ליצור סרט? או. אני מתמחה בסרטים דלי תקציב. אפילו לא דלי תקציב, אלא ללא תקציב. באנגלית זה נשמע יותר טוב: לא Low Budget אלא No Budget.
אז כמה עלה "צוללת", הסרט ללא תקציב שלי? 250 א' ש' (בערך, היו בהמשך עוד כמה וכמה וכמה אלפים, אבל נעזוב כרגע, אני מנסה לפשט את התמונה). בִּדקו עם שאר היוצרים שאתם מכירים: אף אחד לא יוצר סרטים בסכומים כאלו. זה בלתי אפשרי. אבל מאחר שמעט מאוד אנשים נמצאים בצוות שלי ואני עושה חלק גדול מהעבודה בעצמי, אז *כאילו* זה לא עולה (אם אני לא מתמחרת כל שעת עבודה שלי בכל מקצועות ההפקה השונים שאני עושה).
אני משערת שאנשי מקצוע שישמעו שהסרט עלה לי 250 א' ש' יתקשו להאמין. עם אלו אני מוכנה לשבת (מרחוק) ולהראות להם את החישובים.

זה לא אומר שאיכות ההפקה לא נפגעת. אם אין סאונדמן בצוות, זה יורגש בהמשך ויעלה הרבה יותר בעריכת הסאונד. אם אין תאורן, כנ"ל. עוזר צלם – גם. מפיק בפועל, מפיק פוסט וכנהלאה – אין. כלומר יש, אני. את הסרטים שלי אני נאלצת לעשות ללא אנשי מקצוע חיוניים, כי ממסד הקולנוע בישראל לא מוצא אותם ראויים לתמיכה, כי הם לא טובים לדעתו. זה בפשטות, ואני לא נכנסת לתיאוריות קונספירציה, כי אין. יש דברים אחרים, אבל לא אפרט. שורה תחתונה: "צוללת" קיבל אפס ש' להפקה מגופי שידור ומקרנות קולנוע ולא ישודר בשום ערוץ טיוי.

במאמר מוסגר, אנקדוטה: לפני כשבוע כתבה נירית אנדרמן בהארץ על שירות סטרימינג ישראלי חדש, איזי, פלטפורמה שתשדר תוכן ישראלי לעולם, החסומה בפני צופים בארץ. לא פנו אלי משם, אבל גם אם יפנו, החזון שלהם לא מתאים לי: 10 סנט על כל אחת מ-5,000 הצפיות הראשונות וקצת יותר לצפיות הבאות. בחייאת רבאק.
באותה כתבה אומרת מפיצה ישראלית: "העולם זקוק לתוכן איכותי, ברמה גבוהה. ודאי שצריך נטפליקס יהודי וישראלי ערכי שייתן בעיטה לנטפליקס ולכמות האלימות ששם, ובמה לסרטים עדינים ומעוררי השראה. המטרה היא להביא לעולם אמירה שוברת סטריאוטיפים, שמציגה את ישראל אחרת, מעבר לקונפליקט".
איזו מקסימה ורגישה, נכון? ובכן, אישה זו סירבה להפיץ את "אלה קרי".
היא קיבלה אותו לפני סיום העבודה ואחרי, כשעוד הייתי תמימה כקליפת ביצה שלא בקעה. תחילה אמרה לי שהיא בדיוק באמצע איזו משהו וצפתה לרגע, ואח"כ אפילו לא חזרה אלי למרות תחנוניי. בגללה ובגלל מרעיה למדתי להפיץ לבד, אך הצלחתי היא רק בישראל, ורק במעגלים ההיקפיים. לא במיינסטרים. ולא הצלחתי לפרוץ לעולם. זהו. התעשייה בקליפת אגוז.

חוזרת לעלויות הפקה. ובכל זאת, מאיפה אדם כמוני, עם אפס משאבים ועתודות מגייס את שאר הכסף? ראשית, את הסכום הזה ללא מוציאים בבת אחת אלא לאורך זמן. והעבודה על "צוללת" – אני מדברת על עבודה בכסף שעלי להוציא מהחשבון ולשלם לאנשים שאינם אני, לא על כל הזמן שאני השקעתי – החלה בתחילת 2018, בטיסה הראשונה שלי לקופנהגן, ונגמרה בתחילת 2020. כלומר, הסכום הזה, מינוס מה שנותר ממימון ההמון התחלק על פני שנתיים. מזל שעוד כמה אנג'לים עזרו לי בהמשך בנוסף למימון הרשמי.

למרות הכל, בסוף, הייתי צריכה לפתוח את קרן הפנסיה בגלל הוצאה אחת עצומה שהייתה מחוץ לחישובים שלי. כשאני אומרת "החישובים שלי", אני מתכוונת לדף מחברת בו אני מחברת את המספרים שאני כבר יודעת על עשיית סרט. לא במסמך אקסל מדוגם. כי בסה"כ, בהתנהלותי הכלכלית אני מכולתניקית. אבל גם מכולתניקים יודעים לחשב פלוס ומינוס.

ויש לי גם אתר! בקרו בו.

יש לי אתר!

עד היום, כבר המון שנים, הרבה יותר מעשור, ענה הבלוג הפעוט הזה על כל צרכיי, ובו תיעדתי את כל מפעלותיי, מחשבותיי והגיגיי.

רק לפני חמש שנים וחצי היה לי סרט אחד, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ובו השקעתי את כל משאביי.
אבל מה התברר? שאני אישה פורייה ברמות, ומאז הריתי וילדתי עוד שישה סרטים.
כך שאני מגדלת כעת שבעה סרטים בסך הכל, ואין מספיק מקום בבית הקטון הזה, בבלוג.

אז בניתי להם אתר. למעשה ריקי כהן בנתה, וקוראים לו באופן מפתיע dvoritshargal.com.
מזמינה אתכם לבוא לבקר ולבקר. כלומר לכתוב לי איפה יש עדיין טעויות ומה יש לתקן.
האתר עלה אתמול בערב, כך ש.

בבלוג הזה אני אמשיך לכתוב, והוא יופיע באתר כקישור.
מאחר שהייתי צריכה לשנות את כתובתו, אולי תצטרכו להירשם שוב לקבלת עדכונים.
ואולי לא, לא יודעת.

באשר לאירועים הקשורים בסרטיי, אני שוקלת לשלוח ניוזלטר מדי פעם.
באתר עצמו תוכלו לכתוב לי אם תרצו לקבל ניוזלטר שכזה.

זהו, אל תלכו לשומקום.

איך לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אני, דבורית שרגל, במאית ומפיקה,
מציעה צפייה ייחודית בסרטי "ילדי העולם" שיצרתי
ושיחה מלבבת לאחר מכן.
איך? כתבו לי לווטסאפ: 052-3512025
או למייל:
dvorit.shargal@gmail.com
הצפייה כרוכה בתשלום-כפי-יכולתך-רצונך בביט.

על הסרטים:

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (50 ד')

סרט נוסטלגי מרתק וכובש לב בעקבות סדרת "ילדי העולם". מסע בלשי מפותל ולא ייאמן אחר הגיבורים הנעלמים של סדרת הספרים הבלתי נשכחים שצולמו בידי אנה ריבקין-בריק, נכתבו בחלקם ע"י אסטריד לינדגרן ותורגמו ברובם בידי לאה גולדברג. אלה-קרי הילדה מלפלנד, נוריקו-סאן הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד והגיבורים הישראלים מהקיבוץ ומהמדבר. באמת היו ילדים כאלה? איפה הם היום? (לבני 8-120)



"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" (46 ד')

המסע בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק נמשך. דבורית שרגל ממריאה לאפריקה כדי להתחקות אחר גיבורת הספר "סיאה הילדה מאפריקה". איפה סיאה היום? היכן צולם הספר? הוא באמת מתאר את היבשת השחורה? מה קרה למשפחה הגדולה שלה? מה עושה סיאה ועד כמה חייה דומים לחיי הנשים באפריקה? (לבני עשר עד מאה)

הרפתקה בלשית נוספת בעקבות הספרים המצולמים של אנה ריבקין-בריק. מסע פלאי ונוגע ללב בין שתי מאות, שלוש יבשות וארבע מדינות ונגיעה מטלטלת במעמקי הזיכרון. מה קרה ללילבס, רוכבת הסוסים הקטנה מהקרקס ואיפה מוקיהנה, ילדת הפרחים המתוקה מהוואי. הסרט חותם את הטרילוגיה המלבבת, הכוללת את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה!" (לבני 9-99)

יומולדת חמש לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם, אז מה עם לילבס?

ב-21 בנובמבר 2014 השתנו חיי. זו הייתה הפרמיירה של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בסינמטק תל-אביב. הסחף והאהבה העצומים שנחתו על הסרט במפלים הולכים ומתגברים, התגובות הלא ייאמנו שקיבלתי, הצמרגפן המתוק בו נעטפתי שטעמו היה שמיימי והקסם שהסרט מייצר סביבו, שנמשך ונמשך.
לרגל יום השנה המרגש תיערך ביום שישי, 6.12.19, בשעה 12:00, בסינמטק תל אביב הקרנה חגיגית וחד פעמית יחד איתי ובה אספר על כ ל מה שעבר עלי ועל הסרט בחמש השנים האחרונות.

הפיצו בקרב כל מי ששאלו מתי ואיפה אפשר לצפות בסרט המרשרש הזה, בואו שוב והביאו את האחרים וגלגלו את הבשורה הלאה.
כרטיסים בקישור.

מי שעוקב אחר העמוד שלי בפייסבוק יכול היה לקרוא על כל הרפתקאותיי עם הסרט בחמש השנים האחרונות.
אני אעשה מאמצים ליצור מכך ספר מסע בהמשך כי אשכרה חבל שהכל יתמסמס בתהום פיתולי הרשת.

עוד דבר מסעיר שקרה החודש הוא המסע, מסעון קצרצר בעצם, שלי להולנד, להקרין שם את "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
היו אלו כמה מהשעות הכי מרגשות בהקרנת הטרילוגיה. לילבס הזמינה את החברים שלה מכל חייה, אבל הגיעו גם ישראלים מהקהילה היהודית הגדולה בעיר וכן אישה שמצאה אותי אחרי שקנתה בחנות ספרים יד שנייה בדנמרק דווקא את "דירק הילד מהולנד" ואז החלה לחפור ומצאה את סיפורי והתכתבה איתי והבטיחה לבוא ואכן באה. היא עשתה את כל הדרך מצפון הולנד, שלושעות ברכבת, כדי להגיע להקרנה!
ומי שעוד הגיע, מהדרום דווקא, שעתיים נסיעה, היה דירק עצמו, שהפתיע אותי! דירק הוא מגיבורי הסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. שלחתי לו מייל על האירוע לפני שלושה חודשים אבל הוא לא הגיב והנה הפציע באירוע בנונשלנט!

זו הייתה הקרנה מצוינת, עם קהל מדהים שצחק בכל המקומות הנכונים, אפילו יותר מהישראלים בישראל.
בקיצור, היה אמייזינג. מקווה להראות את הסרט, כלומר את הסרטים, עוד מיליון פעם בישראל ובעולם כולו ואמרו אמן!

עם לילבס בהולנד, נובמבר 2019, שנתיים אחרי הפרמיירה בישראל | צילום: מיכאל בלק


עם דירק הילד מהולנד, שש שנים אחרי שצילמתי אותו ל"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?". דירק הגיע להקרנה של הסרט שחתם את הטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". מדהים? לגמרי | צילום: מיכאל בלק



קצפת, דובדבנים ואני

לפני 12 שנים נפרדתי מתפקידי האחרון בתקשורת: מבקרת הקולנוע של "רייטינג" תנצב"ה. זה אומר שתריסר שנים לא הייתי בהקרנות עיתונאים. זה אומר צניחה דרמטית בביקוריי בקולנוע עד לאפס המוחלט (אולי סרט בשנה ואולי לא). ומאז שהתחלתי ליצור סרטים אני לא צופה כמעט בסרטי קולנוע. בעיקר אני לא צופה בסרטים ישראליים. צפייה ברולר ואו בפתיח בכל הגופים שתמכו ביצירות המועלות בבתי הקולנוע מסובבת את הסכין בלבי הלוך ושוב, מעגלים מעגלים, והכאבים קשים מנשוא. אז לא, לא צופה. לא חובבת BDSM.

אבל קיבלתי הזמנה להקרנת עיתונאים לקצפת ודובדבנים של גור בנטביץ' ובשנייה הפרתי את הכללים. וזה למה? או. באחרונה דמות קרובה לי הורדמה והונשמה שבועיים תמימים. חוסכת את הפרטים, הכל בסדר טפו טפו, אבל מה שמעניין זה מה סיפרה היפהפייה הנרדמת אחרי שהוערה: בעת תנומתה הארוכה, חלמה/ חזתה/ חוותה, לא יודעת מה המילה, שהיא עולה למטוס והטייס אומר לה שאין לה מקום. היא מתרעמת, אומרת "מה, קניתי כרטיס, זכותי". אחרי דין ודברים עם הטייס הוא מתייאש ואומר לה יאללה בסדר, והיא מוצאת את עצמה יושבת על כנף המטוס (!) עם מזוודתה וטסה. אותו חזון אירע לה באוניה: היא מגיעה לאוניה, רב החובל אומר לה שאין לה מקום היא מתעקשת ומבלה בהפלגה על הסיפון. כשסיפרתי זאת לחבר אמר לי, וואוו, זה מה שקרה לגור בנטביץ' כשקיבל התקף לב שהוביל למוות הקליני הכי ארוך בתולדות איכילוב, זה מה שקורה בקצפת ודובדבנים (בצילום). הבנתי שאני חייבת לצפות בסרט.

הגעתי לסינמטק ת"א, שנה וחודש אחרי הפעם האחרונה שהייתי שם עם ביקורה המופלא של לילבס בישראל והקרנת איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. התחושות היו קצת פוסט טראומטיות, כי ביליתי בסינמטק בהקרנות סרטיי ברציפות שלוש שנים וההיעדר הותיר חללים בנשמתי.

צפיתי בסרט ופאק, ראיתי את עצמי. הסרט הוא שיגעון של לילה בחייו של קולנוען שלא רק סובל מחרדות אלא גם מהתקף לב קשה וממשי כאמור לעיל, כשמתברר לו שהסרט החדש שלו לא ממש דוהר. ובמאי חי בשביל הקהל שיבוא לצפות בסרטים שלו, כמו שאומר גור/צורי בסרט. הוא יושב על מדרגות האולם, כמוני, כמוני, הוא עוקב אחר תגובות הצופים, כמוני, כמוני, הוא מלין על הזובור של חיפוש כסף, הוא מנהל קרבות עם מדביקי הפוסטרים לסרט שלו ברחובות, אה, לא בדיוק כמוני, אני הדבקתי את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בעצמי, פעם אחר פעם, פוסטרים יפהפיים, עבים ומטופחים, שתוך זמן קצר עלה עליהם הכורת. הוא מדביק מדבקות של הסרט, כמוני, כמוני, פרסום מפה לאוזן, כמוני, כמוני. הוא מתלונן על תקציב ההפצה, אה, לא כמוני, לי אין תקציב הפצה כלל. צחקתי פעם אחר פעם, צחוק עצוב, על הקשיים ועל הנסים.

קו"ד הוא סרט תיעודי/עלילתי בכיכובו של בנטביץ' עצמו בתפקיד חייו. כל יצירה היא על היוצר עצמו, לא משנה במה היא עוסקת וזה לא בגלל נרקיסיזם, זה משהו אחר. בנטביץ' בהחלט לקח את האמירה הזו לאקסטרים. כמוני, כמוני.

וגם לבי פרפר לא מעט, כמוהו, כמוהו ובכל זאת צפיתי ברולר עד הסוף. ועכשיו חוזרת לעריכת "צוללת", סרט הגרילה הנוכחי שלי, שוב עם הראש בקיר, שוב מנסה לטפס על החומה הגבוהה בלי למעוד. כמוני, כמוני.

אולי בעצם אני כן בקטע של S&M.

אלה קרי, נוריקו-סאן ולילבס במגזין ספרות איטלקי

בסוף ספטמבר 2019 התפרסם במגזין הספרות האיטלקי (!) האליטיסטי וחצי,
Leggendaria. Libri Letture e Linguaggi, ראיון מקיף איתי על הטרילוגיה. כתבה אותו Annalisa Comes, דוקטורנטית העוסקת בשירי ילדים באיטליה מ-1945 ועד היום, שגם למדה עברית.
הרומן בינינו החל בדיוק היום לפני חצי שנה, כשאנהליסה חיפשה חומרים על אנה ריבקין-בריק (מאנה לאנה כוחנו עולה), צפתה בטרילוגיה וביקשה לראיין אותי. הוחמאתי עד מאוד.

הנה הראיון, מתורגם, מקוצר וערוך.
תרגמה: סוזאנה קוג'מן

מרדף אחרי הילדות האבודה
במאית ישראלית איתרה את ילדי העולם, היום אנשים מבוגרים, שהונצחו בשנות ה-40 וה-50 על ידי הצלמת אנה ריבקין-בריק. היא מספרת על חיפושיה, על כמיהתה ועל השאלות שעוררו אצלה את הדחף, בשלושה סרטים דוקומנטריים מקסימים
מאת אנליסה קומס

מה קורה לילדות ולילדים שהונצחו על דפי ספרי צילום? זה נשמע כשאלה רטורית, אך היא לא כזאת. הם נשארו צעירים לנצח, אך הם המשיכו לגדול מחוץ לדפי הספרים והפכו לנשים וגברים בוגרים. איפה הם עכשיו? מה הם עושים? מה הם הפכו להיות?

זה המסע המרתק וסוחף שהבמאית הישראלית דבורית שרגל מציעה לנו בטרילוגיה של סרטים דוקומנטריים המתחיל בהשראת פרויקט "ילדי העולם" של הצלמת אנה ריבקין-בריק (1908-1970) והופך להזדמנות לערוך מסע בעולם הילדות, בזמן שעובר, בקיצור, בזמן. הסדרה כוללת 17 ספרים שתורגמו ל-18 שפות, ושולבו בהם טקסטים של סופרות כגון אלי יאנס, אסטריד לינדגרן, לאה גולדברג, יוג'יני סודרברג, מרטה דה לאבל, אינגה טוביאסון, קורדליה אדוורדסון, ורה פורסברג והם יצאו לאור בסטוקהולם החל משנות החמישים המוקדמות. הם זכו מיד להצלחה גדולה, ולא רק בזכות החידוש בהיותם ספרי צילום המיועדים לילדים או בגלל אופי הספונטני של הסיפורים שלהם.

ההרמוניה המושלמת בין צילום לסיפור, תיאור מצבים ללא שום כוונה דידקטית מראים לנו ילדים ממדינות שונות (יפן, אתיופיה, טנזניה, שבדיה, יוגוסלביה, הולנד, נורבגיה, תאילנד) שנלכדו בעדשה במהלך חיי יום יום פשוטים. כתיבת הסיפורים הללו מספר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, במהלך המסעות אל עולמות רחוקים ושונים, היוותה דרך להתגבר על החשדנות שבמקורה בבורות, שהינה זרע של אלימות, גזענות ומלחמות. הפרויקט של אנה ריבקין-בריק, שחוותה בעצמה את כאב הגזענות עקב היותה יהודייה, מצביע על אומץ ותקווה ולא על יומרנות.

מכאן, מכמה מהספרים הללו שהיום מודפסים מחדש ונמכרים בהצלחה בישראל, החלו חיפושיה של דבורית שרגל, שהפכו להרפתקה וחקירה בלשית מוקפדת ובלתי נתפסת, בעקבות הגיבורות והגיבורים הצעירים: אלה קרי בלפלנד, נוריקו-סאן ביפן, דירק בהולנד, ליליבס ילדת הקרקס ומוקיהנה מהוואי.
שלושה סרטים שהופקו בין 2014-2017 (איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, ישראל, 2014, 50 ד'; אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, ישראל, 2016, 46 ד'; 
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ישראל, 2017, 54 ד') סרטים יפים, פיוטיים, שמאפיינת אותם תשומת לב מיוחדת לפרטים ובחירה בשפה מלאה ברמיזות ושימוש במילים נרדפות.

דבורית שרגל (פה הרזומה…ד"ש) מקסימה ומשעשעת אותנו בזמן שהיא הולכת בעקבות הצלמת ועבודתה המדויקת, הקפדנית ומלאת תשוקה. במהלך הריאון הזה היא מספרת את הסיפור של המפגש שלה, על מה שהגשימה עד היום ועל הפרויקטים שלה לעתיד.

-מהחיפושים שלך ניכר שיש לך עניין גדול בעבר
"אני לא 'מעוניינת' בעבר, אני מבקשת להשאיר אותו בחיים, להצילו ולהוקיר אותו. לא רציתי להתבגר, ממש כמו פיטר פן, כי מי שמתבגר מזדקן ומת. הספרים מהילדות והסרטים הם את הדרך שלי לאהוב את הילדה שהייתי, ההבטחה שהייתי בשנים ההן (כל החלומות הגדולים שנגשים כשנהיה גדולים).
"החיפוש אחרי הילדוֹת האלה והגילוי שהן התבגרו והפכו להיות נשים מוצלחות עזר לי לראות את עצמי בתור אישה בוגרת, להשלים עם עצמי ובמובן מסוים לחיות בשלום עם ההכרה שהזמן חולף וגם אם אני לא יכולה לעצור אותו, אני עדיין יכולה לנסות ליצור משהו בעל משמעות, כמו ליצור סרט ולכתוב. עצם העובדה שמצאתי את גיבורות הספרים כנשים בוגרות שימש לי כמראה ועזר לי להבין שגם אני כבר לא דומה לילדה שהייתי.
"בסרט הראשון יש צילום ילדות בו אני מופיעה מחופשת בפורים, ובסרט השלישי, 'איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?' אני מציגה עטיפה דמיונית של ספר מסדרת ילדי העולם ושמו: 'דבורית, הילדה מפתח-תקווה'. אחרי עשרות שנים של פסיכותרפיה, סוף, סוף מצאתי את התרופה: לעשות סרטים שנוגעים בנושא הזה ממש!".

-נתקלת בהרבה קשיים בעשיית הסרטים שלך?
"כן, היה באמת מסובך מאוד, אך אני אוהבת אתגרים. אני אוהבת להתמודד עם קשיים, למצוא פתרונות, אני אוהבת לעשות תחקירים ומחקרים וכשאנשים אומרים לי 'זה בלתי אפשרי' זה מדרבן אותי יותר. הפן הכספי מהווה בעיה ענקית, וזו הסיבה שפניתי למימון המון לכל אחד מסרטיי ולכך שאני חייה חיים מאוד-מאוד צנועים. זו הדרך בה בחרתי לחיות את חיי. מדובר בסדר עדיפויות".

-מאיזה יוצרים ובמאים קיבלת השראה?
"כמבקרת קולנוע לשעבר ראיתי יותר מדי סרטים בחיי וקרוב לוודאי שהושפעתי מהם. בשנים האחרונות אני עוברת סוג של גמילה, כי אני חשה שצפייה עלולה להפריע ליצירתיות שלי. אני מאוד אוהבת מינימליזם, דקויות, דמיון (למשל: נעלי הקסם בסרט על לילבס), אני מתעבת הגזמות. התסריט מאוד חשוב, ואני מקדישה לו הרבה זמן. בשנים האחרונות אני ממעטת לקרוא. העיסוק בסרטים מאוד מחייב, וייתכן שהפכתי להיות גם מאוד סלקטיבית.
"על המדפים בביתי יש לי ספרים של פול אוסטר, קפקא, ז'אן פול סארטר, נורה אפרון, ג'ון בארת ואלברט קאמי. אני מחבבת את התרבות הצרפתית וטרם נגמלתי מהאקזיסטנציאליזם מתקופת נעורי. אני חובבת מושבעת של 'זן ואומנות אחזקת האופנוע' ו'התיקונים' של ג'ונתן פרנזן.
"בין היוצרים הישראלים אני מעריצה את יעקב שבתאי ומאיה ערד, במיוחד הספר שלה 'חשד לשיטיון'. האהובה עלי היא יעל נאמן: ספרה 'היינו העתיד' והרומן האחרון שלה 'היה הייתה'.
"בזמן שעבדתי על 'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?' צפיתי ב'מחפשים את שוגרמן' של מאליק בנג'לול, שנתן לי כוח להמשיך הלאה. אחד הסרטים האהובים עלי – כמובן, חוץ מאלה המשתייכים לגל החדש – הנו 'שמש נצחית בראש צלול' של מישל גונדרי".

-מה היה תהליך היצירה שלך מהספר לסרט?
"תמיד התחלתי בתחקיר. הייתי מתחילה בחיפוש רמזים ברשת, במקרה של נוריקו-סאן התהליך היה הכי קשה: מאות אימיילים ושיחות טלפון, קריאת מסמכים בלי סוף. החיפוש המתואר בסרט הוא רק קצה הקרחון. זו עבודה בלי סוף, אך אני מאוד אוהבת אותה. את כרטיסי הטיסה ליפן קניתי בכספי החסכונות האחרונים שלי".

-את סבורה שהמבט הנשי יכול לאפשר לראות את הילדות מפרספקטיבה מיוחדת?
"בהחלט! קודם כל אנה ריבקין-בריק הייתה צלמת בשנות ה-40, ה-50 וה-60, תקופה בה לא היו הרבה צלמות עצמאיות שהסתובבו בעולם. כל ספרים נכתבו על ידי נשים, חברותיה של אנה, כולל אחותה (יוג'יני סודרברג) אותה הזכרתי בסרט השלישי שלי. ורוב גיבורי הספרים הן גיבורות! ילדות ונערות מאוד עצמאיות ואמיצות. אני חושבת שהפרספקטיבה החדשה והמיוחדת היא הפתיחות, החופש ושוויון ההזדמנויות: העולם גדול וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. כל הנשים והילדות הן עצמאיות ולא תלויות באף גבר".

-באחד הסרטים שלך, את מדגישה שאנה ריבקין-בריק, לאה גולדברג ואת בעצמך הן שלוש נשים שוויתרו על אימהות מרצון או שלא מרצון, אך הקדישו את חייהן לילדות.
"גולדברג מאוד רצתה להביא ילדים לעולם, אך היא לא הצליחה למצוא אהבה יציבה, ובתקופה שלה לא היה קל ולא מקובל להיות אם יחידנית. חיי האהבה שלה היו מאוד מסובכים. אנה, שהייתה נשואה, לא רצתה להביא ילדים לעולם בגלל מלח"ע 2 והשואה. ואני לא רציתי ללדת ילדים מפני שלא רציתי לגדול, וגם כי זה לא עניין אותי, לא הרגשתי שזה פרויקט שיש לו מקום בחיים שלי.
"מישהו כתב לי אחרי הצפייה בסרט על אלה קרי ושאל למה לא רציתי ילדים, הרי רדפתי אחריהם בכל העולם. עניתי לו 'זה באמת כך'. נראה שכל אחת משלושתנו רצתה קשר עם ילדים: לאה על ידי כתיבה, אנה בכך שתיעדה אותם במצלמה שלה ובכך לכדה בתוך בועת ענבר את תקופת הילדות. ואני? אני רק רוצה למצוא את הילדה שהייתי, את הילדות שלי, הילדות הקולקטיבית שלנו."

-מהם הפרויקטים שלך לעתיד?
"הייתי רוצה לכתוב ספר על המסע שלי בעקבות אנה ריבקין-בריק, אך אני עדיין לא בטוחה שאצליח לעשות זאת. בינתיים אני עומדת לסיים (סיימתי, ד"ש) את ההפקה של שני סרטים, 'הפרוטוקול של גלעד', סיפורו של נער בן 15.5 שנפטר מסרטן ו'צוללת' על העיתונאית השוודית קים ואל, שנרצחה על ידי הממציא הדני פטר מדסן, כשהגיעה לראיין אותו באוגוסט 2017".

פרדוקס הלקטורה בקולנוע תיעודי בישראל

איך יוצרים סרט תיעודי בישראל? אחרי שהתחלת לגבש לעצמך על מה יהיה הסרט וצילמת קצת ותחקרת קצת וכתבת קצת, את מגישה את ההצעה לקרנות הקולנוע ולגופי השידור. לכל אחת מהישויות האלו יש כשני מועדים בשנה להגשות, מעין מכרזים. לכל הגשה פונים 100-200 איש.

את כותבת סינופסיס ארוך, קצר, בינוני, הצהרת כוונות, אמצעים אמנותיים, הצעת יישוג ועוד פכי-פכים, לפי דרישת הגוף הפונה. תמיד זו הצעה זמנית, נכונה לשעתה, כי הרי דוקו מתהפך עשר פעמים לפחות בזמן יצירתו, הפקתו, צילומו ובעיקר עריכתו. ואת שולחת קצת חומרי גלם ערוכים באופן ראשוני כשברור לכל בר דעת, גם אם לא יצר סרט מימיו, שזה הבסיס ושבמהלך העבודה, אצל רוב רובם של היוצרים, הסרט מתעצב ומשתנה ומשתבח.

ההצעות לסרטים תיעודיים בישראל נבחרות על פי מפתח סודי כלשהו. לא על פי טיב ההצעות. יש לי חשד שבעיקר לפי שש המילים המתארות אותו: "זה סרט על… (סבתא בישלה דייסה)". שלוש המילים המתארות את "על" נראות למממנים "נכונות", "עדכניות"? שיחקתן אותה. כל השאר לא רלוונטי.

אגב, שמעתי על במאי המתגאה ומתרברב בכך שאת ההגשות שלו הוא כותב בארבע מילים על מפית בבית קפה ותמיד מקבל תמיכה.
אגב2, יש במאים ומפיקים שמקבלים כסף על כל הגשה שלהם. או על 99% מהן.
כן, מההגשה האחרונה ההגשות הן אנונימיות, אבל בחייאת. ולא ארחיב.

הנורא הוא שמחצית מהלקטורים לא יודעים לקרוא או לצפות בהצעות. למה הכוונה? אין להם שום יכולת, אבל שום יכולת, להבין מה זה סרט בעבודה. אבל זה לא הגיוני, פשוט לא הגיוני, הרי חלק גדול מהם יוצרי קולנוע תיעודי בעצמם, תגידו, ובצדק. אז איך ייתכן? ולכך אין לי רבע תשובה. לא מבינה.

ההערות תמיד, אבל תמיד, מתייחסות לכל מיני נקודות בהגשה שברור שישתנו ויעובדו ויתרחשו בהמשך. חצי שנה מתחילת העבודה את לא במקום בו את והסרט תהיו כעבור שנה. זה חוק טבע שכזה, לא נבואה. את לא יכולה לחזות את כל הדברים שיקרו מראש, כי זה תהליך. אבולוציה. עוד תחקיר, עוד צילומים. ובעיקר: עריכה, עריכה, עריכה. תחקיר הסרט לא נגמר עד סוף האוף ליין. אי אפשר לעבור מזחילה על הגחון לעמידה זקופה בשנייה. לא ייתכן שהם לא מבינים זאת, הרי הם יוצרי סרטים בעצמם, לא? הם עוברים זאת בעצמם פעם אחר פעם, לא? עובדה.

הם מתייחסים להגשה כאילו זה הסרט הגמור. מתלוננים על היעדר חומרי ארכיון או על עודף חומרי ארכיון, מחליטים מה תהיה הסצינה האחרונה של הסרט לפי החומרים הערוכים המסוימים שראו, ממציאים דברים שלא נכתבו, מבלבלים את מה שכן קראו וטועים באופן מביך ומגיעים למסקנות מופרכות.

אני למשל תמיד החלטתי על הסצינה האחרונה בסרטיי בעקבות התפתחויות שאירעו במהלך הפוסט פרודקשן. אף פעם לא כתבתי ולא אכתוב בהגשה מה תהיה הסצינה האחרונה. איך אני יכולה לדעת? זה חלק מתהליך הגילוי והעבודה והחשיפה והגילוף של הסרט. וגם ההחלטה על הסצינה האחרונה, כמו על רבות, משתנה כמה פעמים בתהליך העבודה. אם לסכם, אי אפשר להתייחס לסרט בעבודה, או בתחילת הדרך, כאל סרט מוגמר. מדוע אתם כושלים בכך?

ויש גם את עניין האקסס, כלומר גישה לחומר המסוקר/מצולם/ לאובייקט שעליו הסרט שנראה ללקטורים חיוני בתחילת העבודה. את האקסס אני *יוצרת במהלך* העבודה על הסרט. נקודת המוצא היא *לא*, חוזרת, *לא* אקסס. לא, לא היה לי שום אקסס לנוריקו-סאן הילדה מיפן. אז מה? הפכתי עולמות וחפרתי והתאבדתי על אקסס.

החצי השני של הלקטורים כן יודע לקרוא ולצפות, אבל דבריו לא נספרים בהחלטות הקרן/ הגוף המשדר ולכן את יכולה לקרוא מיליון סופרלטיבים על הסרט שלך ולקבל אפס שקלים, תוך הכסתו"ח המופתי "הסרט לא מתאים לתמהיל הערוץ".
חייבת לצַלֵ"ש את מי שחיבר את משפט החרטבונה הזה.

וזהו פרודקס הלקטורה.

פעם שאלתי אחד מאנשי המימון, תגיד, עם כזו חוו"ד, למה לא תמכתם בסרט?
שתק.
פעם אחרת שאלתי איש מימון אחר, תגיד, למה לא תמכתם בסרט? ענה לי: "נפל בין הכיסאות".
נו, אז לא להשתגע?

באחת ההגשות, אחרי שקראתי את חוו"ד הלקטורים, שהיו רגישות מאוד והשכילו להבין את הסרט, כתבתי, בדמעות, מייל נוגע ללב ללקטורים. לא מכתב מתלונן אלא להפך, מכתב *אוהב ומודה ומעריך*, על שאני שמחה שהבינו את פוטנציאל הסרט למרות שדבריהם נפלו על אוזניים ערלות והסרט נדחה. שלחתי אותו למשרדי הגוף המממן. אין לי מושג אם העבירו אותו ללקטורים כפי שביקשתי. איש לא הגיב. יש לי תחושה שנזרק לפח.

וכן, הייתי גם בצד השני. הייתי לקטורית. אחת ההצעות שקראתי הייתה מצולמת הכי רע שאפשר, כתובה ברמה של כיתה ב' חינוך מיוחד. הגשה מביכה. אבל מה, ידעתי *שיש פה סיפור* שיעניין אנשים מסוימים. לא זו אף זו, הוא גם היה דומה לאחד מסרטיי ולאחת ההגשות שלי שנדחתה כמובן.
בהכירי את הנפשות בתעשייה ואת העדפותיהן האישיות ידעתי גם ממי הסרט הזה יקבל כסף. וכך היה. המלצתי לתמוך בו ואכן הוא קיבל קרן, גוף שידור ופסטיבל וכמובן סעד קולנועי וטיפוח מהמממנים. רתחתי מזעם. מצד אחד עשיתי מה שהאמנתי בו ולא נתתי לכעס ולתסכול לחבל ביושרה שלי ומצד שני, ההגשה שלי לנושא דומה הייתה פי עשר יותר טובה.

אגב, קיבלתי מכתב המסביר שהלקטורים המועדפים כעת הם אנשי פריפריה ומיעוטים שונים ומגזרים אחרים שאינם אנשי דוש גן ממוצא מזרח אירופי מתועב שלא באשמתם וחילונים לא עלינו. שוב, איקס גדול עלי, אישה פריווילגית שכמותי.

לסיום אזכיר, כאותה ד"ר אורלי לובין שחתמה כל טקסט עיתונאי שלה ב"הכיבוש משחית", שהכל החל כשאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הוכרז כמצורע בקרב הגופים התומכים ונמנע ממנו מלבוא בקהל הסרטים – שידור/ קרן/ פסטיבל – לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש ולא ארבע.
זה היה החטא הקדמון.
כך החל הערפל להתפזר והאמת העירומה תקעה ותוקעת מדקרות בעיני.

ובכל זאת נוע אנוע. עם לקטורים וקרנות וגופי שידור או בלעדיהם.
וזה בדיוק מה שאני מציעה לכם, יוצרים בפוטנציה, לעשות. אל תיפול רוחכם.
אם תרצו, זה יקרה, למרות שיהיה מאוד (מאוד) מאוד קשה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? במאי 2019

מזמן לא הבאתי פה היילייטס מפייסבוק, לטובת מי שלא מעלעלים בעמוד שלי.
אז הנה הם, נבחרי אפריל-מאי 2019 פלוס הקרנת מאי של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" שתהיה ב-29 במאי 2019 בתל אביב במסגרת אירועי דוקומנטרי בשפירא. מחכה לכם.

ועוד תזכורת מלפני ארבע שנים:

ויום השנה למותו של במאי נערץ שהשפיע עלי: