נה-נה-נה, נה-נה-נה, נה-נה-נה-נה נה-נה-נה! בעצם: נאר נאר נאר:

 שום דבר לא הכין אותי לאלימות העמוד הדוחה "כשאבא ואמא בני דודים" בפייסבוק. הוא מתבסס על ליקוט סטטוסים מביכים או מביכים לכאורה שמעידים על כך שכותביהם נפגעו גנטית בגלל נישואי קרובים. זכיתי להגיע לשם כי חיפשתי שיר ששמעתי בלכתי בטיילת יפו. חיפשתי אותו על פי המקצב המגניב ששמעתי. בסוף מישהו מקהילת יפו בפייסבוק אכן מצא לי אותו והנה הוא לפניכם, אבל זה לא מנע ממגיבי העמוד להעלות אותי לעמוד הקלון כדי להסביר את טיפשותי. מקווה שייצלו באש הגיהנום אבל העיקר שהשיר האהוב בידיי.

دحية توجيهي 2017 هو هو نار نار علاء الجلاد رامالله ( بدو )

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=-fjEVgJ2Amg]

מה סבא שלך עשה בשואה?

שלוש הערות בלתי קשורות

1. לפני כמה שנים הייתי בכנס באירופה. בקבלת הפנים שתינו קמעא. בחיי שקמעא, ובדרך חזרה למלון ישבתי באוטובוס ליד הברנש הגרמני שבחבורה.
מאחר שכאמור שתיתי (לא יותר מכוס יין זעומה), ניסיתי להתבדח איתו ואמרתי לו משהו כמו, מגרמניה, אה? מה סבא שלך עשה בשואה?
הבנאדם ממש לא צחק, הרצין, ואשכרה ראיתי את חומת ברלין נבנית מחדש בינינו.
להמשיך לקרוא

שנתיים ביפו: כלות ושקיעות, עורבים ופנטהאוזים

היום לפני שנתיים נחתה אוניית המעפילים הומלסיה בנמל יפו. על סיפונה הייתה גולה מצפון תל אביב (הישן) עם צרור מיטלטלין קשור בסדין מהוה תלוי על מקל. שנתיים אחרי אני עם אותו צרור באותה דירה תודה לאל, יפואית לכל דבר. השלתי את גינוני הצפונבוניות שעלי, זרקתי את טבעות היהלומים לים, תרמתי את בגדי המעצבים שלי, מכרתי את הב.מ.וו והתערבבתי בעם. תוך שאני מתערטלת מהרכוש שאין לי קנו אנשים סביבי דירות ביפו ושיפצו אותן והפכו לאיילי נדל"ן, חברי הטוב פואד קנה פנטהאוז קטן בתשעה מיליון ש"חשחים בלבד, בעל רשת אנגלו סכסון שילם רק ארבעה מיליון, אילן פיבקו מציע את "פיבקו על המים" ב-12-14 אלף דולר למ"ר, משמע אני לא יכולה לקנות אפילו סמ"ר פיבקו, אבל אני מבסוטה. כאילו יש לי ברירה.

תנופת בנייה ביפו. לא פיבקו

להמשיך לקרוא

שנה ביפו

היום אני חוגגת שנה ביפו. היא חלפה בשנייה, ממש כמו כל השנים, למעשה. שנה? אני? ביפו?
מה, רק לפני דקה כתבתי על חודש ביפו.

אני לא יכולה להגיד שאני מכירה עכשיו היטב את הסביבה, שאני מבלה בבתי הקפה המקומיים יום יום, שאני יודעת איפה נמצא הכי הכי של יפו. ממש לא. אבל זה לא אישי, אין לי כלום נגד יפו, זו פשוט אני, שרוב זמנה מבלה מול המחשב, ובשאר הזמן במקומות ובמפגשים קבועים ומתוכננים מראש.

מה בכל זאת לקחתי מהעיר שחוברה לה יחדיו?
את ההליכות על הטיילת היפה והריקה יחסית, הליכות שאני משתדלת לבצע כמה פעמים בשבוע, בכל עונות השנה, וכך אני לומדת על אופנת שמלות הכלה הרווחת, גיל המתחתנים, סוג הצלמים ומה עושים כשהכלה גבוהה מהחתן, גיחות מעטות לשוק הפשפשים, סופי שבוע בהם פגשתי חברים בפועה, פגישות עבודה ברוז'ט, ערב סוף קיץ אחד על הר הדשא שהיה הר הזבל שהפך לפארק מדרון יפו.

בפרקטיקה התיידדתי עם הום סנטר, סניף מכבי השכונתי, הסופר-פארם היפואי, חנות הכל בדולר (או שניים או שלושה) המקומית, עם קסטרו ובעיתות מצוקה – אמפם.
וגם, כמובן, הפכתי ללקוחת זהב בחינאווי (מזתומרת שני אדומים ב-110 וארבעה ב' קאווה ב-100 זה לא לקוחת זהב?).

למדתי שיש הפסקות חשמל והפסקות מים (שבוע שעבר באמצע המקלחת ממש), שנזילות מהתקרה זה עניין יומיומי, שלא חייבים לאסוף זבל כל יום, ושכל מדינת ישראל מגיעה לפה בחמישישישבת, ופוקקת את השכונה.

עוד לא צברתי חברים מערביי המקום, אבל זה לא אישי נגדם, אפילו לשכנים אני לא אומרת שלום כי אני לא מכירה אותם ולא יודעת אם הם באמת גרים בבניין או שהם סתם מבקרים ואז פדיחה להגיד שלום לזרים שיחשבו מה אני רוצה מהם. אז כן, לא אימצתי חברים חדשים. אם כבר מדברים על זה, ולא חובה, חיי החברה שלי דווקא הצטמצמו כשהגעתי לעיר הידידותית בעולם. אבל זו לא העיר, זו אני, כרגיל.
לחיי השנה השנייה במדרון יפו. חינאווי תורם בקבוק.

לא תגנוֹבוּ

לא מזמן כתבתי את הפוסט הזה, על שקרים, בו יצאתי מכל וכל נגדם. היו לי הרבה מתנגדים שחזקו את דבריהם בכל מיני דוגמאות משיעורים בתורת המוסר, הפילוסופיה, וההתדיינות. גם השואה גויסה לצד המצדדים ברב גוניות של השקר.
זמן קצר לאחר מכן, בכתבה על ילדים ויכולותיהם, קראתי שילדים שיודעים לשקר הם בעלי יכולות טובות יותר: להתמודד עם המציאות, להסתגל ועוד.

"שקר הוא בעצם יכולת מתקדמת בהרבה מלהגיד את האמת", אומר פו ברונסון, אחד משני כותבי הספר "שוק הטיפוח" ומומחה בעל שם להתפתחות ילדים. "ילד שמכיר היטב את האמת באופן אינטלקטואלי, ומתוך הבנה מצליח ליצור 'מציאות חלופית' ועוד מוכר אותה למישהו אחר – זה אומר עליו המון. מדובר במהלך סבוך ומתוחכם, שדורש יכולות קוגניטיביות מתקדמות וכישורים חברתיים שפשוט לא צריך כשאתה אומר את האמת".

עם זאת, מסבירה טלוואר, נטייה לשקר נהפכת לבעיה כשהיא ממשיכה מעבר לגיל שש. "כשילד משקר עד גיל שש יש סיכוי טוב שזה יחלוף. אבל אם זה נשאר עד גיל שבע ומעלה, זה נהפך לאסטרטגיה בהתמודדות עם קשיים חברתיים ועלול להישאר גם בהמשך".

ואז חשבתי שאולי הנוקשות האישיותית והחברתית שלי היא המונעת ממני לשקר, ולאו דווקא אמות מידה מוסריות על אנושיות.
אני לא פוסלת את ההסבר הזה על הסף.

בימים האחרונים קראתי איזושהי כתבה, בה הוזכר מקום מסוים בתל אביב, ופתאום צף לי זיכרון נושן במיוחד מהמקום הזה, לא יודעת למה: מישהי שאני מכירה עבדה שם פעם, וידעתי שהיא גונבת ממעסיקיה. הייתה לה איזושהי אופציה לגרוף לכיסיה כסף מזומן בלי לנהל רישומים. נחרדתי אז מהמעשה, כמו שאני נחרדת היום, אבל לא עשיתי עם זה כלום.
אני זוכרת רק שלא הבנתי איך היא יכולה לעשות את זה, ואיך ייתכן שהיא לא מפחדת שיתפסו אותה, ובכלל, איך עלה בדעתה לקחת כסף של מישהו אחר?

לא עשיתי דבר כזה מעולם (כן, כולל לא מסטיק בזוקה מהמכולת, כשעלה חמש אגורות), אבל אני כבר רואה את ההמשך: שלל דוגמאות שיוכיחו לי שלגנוב לפעמים זה דווקא טוב, ומועיל לציבור אפילו. למשל רובין הוד, לא גנב כדי לתת לעניים?
זהו, שאני לא יכולה, גם לא כדי לתת לעניים.
אז מה, אני צדיקה גמורה?
לדעתי כן, אבל בטוח שלפחות חמישים אחוז ממי שמכירים אותי חושבים להפך.
שנה טובה.
דקה אחרונה של אור בתש"ע

לא עוברת יותר

השנה עברתי פעמיים, שני מעברים קשים במיוחד.
המעבר הראשון היה מלב תל אביב הצפוני והשבע לדירת-ארון זעירה ביפו (הנה כל הפוסטים על המעבר). המעבר הזה לא ממש היה תלוי בי. הדירה נמכרה, ומאחר שמאז שעברתי בפעם הקודמת מחירי הדירות התל אביביות הרקיעו לשחקים שלא יכולתי לעמוד בהם, הדרמתי מאוד.
אני לא מתלוננת על הדירה, כמובן, או על האזור, אבל כל התהליך היה קשה, פיזית, נפשית, קונספטואלית.

המעבר השני, המסתיים בימים אלו ממש, הוא של הבלוג המקצועי שלי, ולווט, מאורנג' לאייס.
למה עברתי? מאותן סיבות שמישהו מחליף מקום עבודה. לא פחות, לא יותר. האם אני מרוצה? מאוד מאוד מאוד.
אבל המעבר הזה הזכיר לי כמה העניינים הטכנולוגיים הכרוכים בכך סבוכים.
למעשה, רק אני  יודעת את כל צורכי הבלוג, המאסטים הטכנולוגיים, צורכי הגולשים והמטקבקים. מאוד קשה להעביר את כל רשימת הקניות הארוכה הזאת לאחרים.

אחרי שני המעברים האלו החלטתי סופית, חד משמעית ונחרצית: אני לא עוברת יותר לשומקום, אלא אם זה מקום שלי בלבד.
זה אומר, אולי, שאשאר עכשיו שנים ארוכות בשני המקומות האלו, בדירה ביפו ובמשכן החדש של הבלוג, אבל זו ההחלטה הכי נכונה לי.

כמו שהחלטתי בדיוק לפני שנתיים שאהיה רק עצמאית בעבודתי, ושעידן השכירה בחיי הסתיים, כך אני מרגישה עכשיו בעניין הבלוג והדירה.
מעכשיו, למעשה לא מעכשיו, מעוד – מי יודע כמה זמן – רק למקום משלי.

כך הארתי את שדרות ירושלים

יש, ניצחתי!

מה בדיוק קרה, ולמה לא חוברה התאורה בתחילת שד' ירושלים המתחדשת עד מתקפת הניג'וסים שלי אין לי מושג, אבל היום חזרה אלי נציגת חב' חשמל ממחוז דן, מירי קוראים לה (אחרי שנדנדתי שלשום שוב), והבטיחה לבדוק מי אחראי על הבלגאן, מח' מאור בעירייה, או החשמלאינורים עצמם.
מירי לא חזרה אלי, אבל כשיצאתי בערב מהבית, מה ראיתי?
כן כן, אור גדול שורר על השכונה, והשדרה מוארת כשאנז אליזה.
ניצחון קטון לדיירת החדשה. בקצב הזה עוד אבחר לראשות מנהלת הרובע.

חושך בשד' ירושלים

מזמן לא התלוננתי על משהו, נדמה לי. בהחלט הגיע הזמן.

לקראת יום העצמאות נפתח, אחרי חודשים ארוכים, הקטע הראשון של שד' ירושלים, מרח' אילת ועד סלמה. כביש סלול ונאה, שני נתיבים, אחלה. רק מה – חושך מוחלט שורר בו. עמודי התאורה עומדים לתפארה בשדרה, ולא מניבים ולו ואט אחד.
מוזר, לא?

התקשרתי למודיעין העירוני, 106, והתלוננתי. פעמיים. שמעי, אמרו לי, זה לא קשור למחלקת המאור, אלא לחב' חשמל.
נו? שאלתי, אז למה שמח' המאור לא תודיע לחב' חשמל? תודיע, תודיע, הבטיחו לי בפעם הראשונה. שבוע עבר והתקשרתי שוב בשל החשיכה העיקשת.

תגידו, אתם מחכים לתאונה הראשונה? מה נהיה? אמרתי לך, אמר לי המודיעיניסט, זה שייך לחב' חשמל. אתה רוצה שאני אתקשר לשם? אין לי בעיה, אמרתי.

לא, אמר לי הבחורון, לא יקשיבו לך.
מדהים, לא?
ובינתיים, חושך.

הערב דיוושתי לכיוון נמל יפו, והנה, בואך הנמל, כמה מאות מטרים משד' ירושלים אני רואה שהחוף מואר באור נגוהות חדש, תאורה מפוקפקת  שנועדה ודאי לשעשע את תיירי עירנו.
מה-זה התעצבנתי: לקשקוש המכוער הזה מח' המאור וחב' חשמל מצאו פנאי ומשאבים, אבל לחבר את החשמל לעמודי התאורה בכביש חשוך, זה לא?

אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

gamzu

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

vivre

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.

Thumbs up

התחזית האופטימית שלי, שאחרי שבוע של אגודל בגבס ישחרר אותי האורטופד מעולו, התבדתה. אף שהאורטופד בחד"מ אמר שהוא נוקט בשבר הקל לחומרה, פסק עמיתו שלא מהחד"מ שעלי להתהלך עמו שלושה שבועות תמימים.
עד כה עבר שבוע.

בעניין הכתף, התור לאולטרסאונד נקבע לעוד שבוע מהיום, וזה התור הכי מהיר שהצלחתי לקטוף. בינתיים אני פועלת בעצת הרופא להפעיל את המפרק ככל יכולתי, מעבר לגבול הכאב, וזה מוכיח את עצמו.

מה למדתי השבוע?
1. שהאגודל (המכונה גם בוהן) היא האצבע החשובה ביותר ביד, לא יעזור.

היא משמשת –
א. לקליעת קוקו.
ב. לכתיבה בעט. כן, יש דבר כזה.
ג. לאחיזת מזלג/ סכין/ מסרק/ מברשת/ מטאטא/ מגב.
ד. לפריפת כפתורים/סגירת ריצ'רץ, לבישת מכנסיים.
ה. לאיתות בקטנוע. בלי אצבע האיתות, אני לא יכולה לרכוב.

אבל המצוקה היא אבי ההמצאה והאלתור, כך שבינתיים התאמנתי לאחוז בסכו"ם בעזרת האצבע והאמה, להתפעלותם הרבה של הצופים במפגן העוצמה.

בגלל שהאגודל השמאלית היא המגובסת, ואני שמאלית, כידוע, לקחה על עצמה יד ימין אחריות, ונקטה במאמצים מיוחדים כדי להצליח בפעולות שאחותה התאומה עשתה עד כה. וכך ביד ימין אני גם עושה קוקו, גם מצחצחת שיניים וגם מורחת קרמים.

מאחר שאני מנועה מיוגה לצערי, הפעילות הספורטיבית העיקרית שלי היא הליכה, ואני מקפידה ללכת כל יום מיפו לתל אביב, או בחזרה, ולפעמים לשני הכיוונים. נחמדה מאוד הצעדה הזו ושכרה בצדה – היכרות מעמיקה את נוה צדק או או המסלולים העירוניים יותר, דרך יפו, דרך מנחם בגין.

למה לא על הים עצמו? כי אני אוהבת ללכת על הטיילת של יפו בפאתי היום. הטיילת מיפו לתל אביב בשעות היום שמשית מדי ולא מקדמת אותי למחוזות חפצי העירוניים.

container

בהליכותיי גיליתי את קונטיינר, שם מעולה, שנפתח בהאנגר רחב ידיים עם בר ענק והמון מקום, בתוככי הנמל, מול סירות הדיג.
contmap


בתחילת החודש, אגב, היו צילומי סרט בנמל, אבל לא הספקתי לצלם מספיק, ואו לגלות באיזה סרט מדובר. מישהו יודע?

namal1

(מנדט, משהו?)
namal2
namal3

(כן נמל חיפה עבר ליפו).