איך יוצרים סרט תיעודי בישראל? אחרי שהתחלת לגבש לעצמך על מה יהיה הסרט וצילמת קצת ותחקרת קצת וכתבת קצת, את מגישה את ההצעה לקרנות הקולנוע ולגופי השידור. לכל אחת מהישויות האלו יש כשני מועדים בשנה להגשות, מעין מכרזים. לכל הגשה פונים 100-200 איש.
את כותבת סינופסיס ארוך, קצר, בינוני, הצהרת כוונות, אמצעים אמנותיים, הצעת יישוג ועוד פכי-פכים, לפי דרישת הגוף הפונה. תמיד זו הצעה זמנית, נכונה לשעתה, כי הרי דוקו מתהפך עשר פעמים לפחות בזמן יצירתו, הפקתו, צילומו ובעיקר עריכתו. ואת שולחת קצת חומרי גלם ערוכים באופן ראשוני כשברור לכל בר דעת, גם אם לא יצר סרט מימיו, שזה הבסיס ושבמהלך העבודה, אצל רוב רובם של היוצרים, הסרט מתעצב ומשתנה ומשתבח.
ההצעות לסרטים תיעודיים בישראל נבחרות על פי מפתח סודי כלשהו. לא על פי טיב ההצעות. יש לי חשד שבעיקר לפי שש המילים המתארות אותו: "זה סרט על… (סבתא בישלה דייסה)". שלוש המילים המתארות את "על" נראות למממנים "נכונות", "עדכניות"? שיחקתן אותה. כל השאר לא רלוונטי.
אגב, שמעתי על במאי המתגאה ומתרברב בכך שאת ההגשות שלו הוא כותב בארבע מילים על מפית בבית קפה ותמיד מקבל תמיכה.
אגב2, יש במאים ומפיקים שמקבלים כסף על כל הגשה שלהם. או על 99% מהן.
כן, מההגשה האחרונה ההגשות הן אנונימיות, אבל בחייאת. ולא ארחיב.
הנורא הוא שמחצית מהלקטורים לא יודעים לקרוא או לצפות בהצעות. למה הכוונה? אין להם שום יכולת, אבל שום יכולת, להבין מה זה סרט בעבודה. אבל זה לא הגיוני, פשוט לא הגיוני, הרי חלק גדול מהם יוצרי קולנוע תיעודי בעצמם, תגידו, ובצדק. אז איך ייתכן? ולכך אין לי רבע תשובה. לא מבינה.
ההערות תמיד, אבל תמיד, מתייחסות לכל מיני נקודות בהגשה שברור שישתנו ויעובדו ויתרחשו בהמשך. חצי שנה מתחילת העבודה את לא במקום בו את והסרט תהיו כעבור שנה. זה חוק טבע שכזה, לא נבואה. את לא יכולה לחזות את כל הדברים שיקרו מראש, כי זה תהליך. אבולוציה. עוד תחקיר, עוד צילומים. ובעיקר: עריכה, עריכה, עריכה. תחקיר הסרט לא נגמר עד סוף האוף ליין. אי אפשר לעבור מזחילה על הגחון לעמידה זקופה בשנייה. לא ייתכן שהם לא מבינים זאת, הרי הם יוצרי סרטים בעצמם, לא? הם עוברים זאת בעצמם פעם אחר פעם, לא? עובדה.
הם מתייחסים להגשה כאילו זה הסרט הגמור. מתלוננים על היעדר חומרי ארכיון או על עודף חומרי ארכיון, מחליטים מה תהיה הסצינה האחרונה של הסרט לפי החומרים הערוכים המסוימים שראו, ממציאים דברים שלא נכתבו, מבלבלים את מה שכן קראו וטועים באופן מביך ומגיעים למסקנות מופרכות.
אני למשל תמיד החלטתי על הסצינה האחרונה בסרטיי בעקבות התפתחויות שאירעו במהלך הפוסט פרודקשן. אף פעם לא כתבתי ולא אכתוב בהגשה מה תהיה הסצינה האחרונה. איך אני יכולה לדעת? זה חלק מתהליך הגילוי והעבודה והחשיפה והגילוף של הסרט. וגם ההחלטה על הסצינה האחרונה, כמו על רבות, משתנה כמה פעמים בתהליך העבודה. אם לסכם, אי אפשר להתייחס לסרט בעבודה, או בתחילת הדרך, כאל סרט מוגמר. מדוע אתם כושלים בכך?
ויש גם את עניין האקסס, כלומר גישה לחומר המסוקר/מצולם/ לאובייקט שעליו הסרט שנראה ללקטורים חיוני בתחילת העבודה. את האקסס אני *יוצרת במהלך* העבודה על הסרט. נקודת המוצא היא *לא*, חוזרת, *לא* אקסס. לא, לא היה לי שום אקסס לנוריקו-סאן הילדה מיפן. אז מה? הפכתי עולמות וחפרתי והתאבדתי על אקסס.
החצי השני של הלקטורים כן יודע לקרוא ולצפות, אבל דבריו לא נספרים בהחלטות הקרן/ הגוף המשדר ולכן את יכולה לקרוא מיליון סופרלטיבים על הסרט שלך ולקבל אפס שקלים, תוך הכסתו"ח המופתי "הסרט לא מתאים לתמהיל הערוץ".
חייבת לצַלֵ"ש את מי שחיבר את משפט החרטבונה הזה.
וזהו פרודקס הלקטורה.
פעם שאלתי אחד מאנשי המימון, תגיד, עם כזו חוו"ד, למה לא תמכתם בסרט?
שתק.
פעם אחרת שאלתי איש מימון אחר, תגיד, למה לא תמכתם בסרט? ענה לי: "נפל בין הכיסאות".
נו, אז לא להשתגע?
באחת ההגשות, אחרי שקראתי את חוו"ד הלקטורים, שהיו רגישות מאוד והשכילו להבין את הסרט, כתבתי, בדמעות, מייל נוגע ללב ללקטורים. לא מכתב מתלונן אלא להפך, מכתב *אוהב ומודה ומעריך*, על שאני שמחה שהבינו את פוטנציאל הסרט למרות שדבריהם נפלו על אוזניים ערלות והסרט נדחה. שלחתי אותו למשרדי הגוף המממן. אין לי מושג אם העבירו אותו ללקטורים כפי שביקשתי. איש לא הגיב. יש לי תחושה שנזרק לפח.
וכן, הייתי גם בצד השני. הייתי לקטורית. אחת ההצעות שקראתי הייתה מצולמת הכי רע שאפשר, כתובה ברמה של כיתה ב' חינוך מיוחד. הגשה מביכה. אבל מה, ידעתי *שיש פה סיפור* שיעניין אנשים מסוימים. לא זו אף זו, הוא גם היה דומה לאחד מסרטיי ולאחת ההגשות שלי שנדחתה כמובן.
בהכירי את הנפשות בתעשייה ואת העדפותיהן האישיות ידעתי גם ממי הסרט הזה יקבל כסף. וכך היה. המלצתי לתמוך בו ואכן הוא קיבל קרן, גוף שידור ופסטיבל וכמובן סעד קולנועי וטיפוח מהמממנים. רתחתי מזעם. מצד אחד עשיתי מה שהאמנתי בו ולא נתתי לכעס ולתסכול לחבל ביושרה שלי ומצד שני, ההגשה שלי לנושא דומה הייתה פי עשר יותר טובה.
אגב, קיבלתי מכתב המסביר שהלקטורים המועדפים כעת הם אנשי פריפריה ומיעוטים שונים ומגזרים אחרים שאינם אנשי דוש גן ממוצא מזרח אירופי מתועב שלא באשמתם וחילונים לא עלינו. שוב, איקס גדול עלי, אישה פריווילגית שכמותי.
לסיום אזכיר, כאותה ד"ר אורלי לובין שחתמה כל טקסט עיתונאי שלה ב"הכיבוש משחית", שהכל החל כשאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הוכרז כמצורע בקרב הגופים התומכים ונמנע ממנו מלבוא בקהל הסרטים – שידור/ קרן/ פסטיבל – לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש ולא ארבע.
זה היה החטא הקדמון.
כך החל הערפל להתפזר והאמת העירומה תקעה ותוקעת מדקרות בעיני.
ובכל זאת נוע אנוע. עם לקטורים וקרנות וגופי שידור או בלעדיהם.
וזה בדיוק מה שאני מציעה לכם, יוצרים בפוטנציה, לעשות. אל תיפול רוחכם.
אם תרצו, זה יקרה, למרות שיהיה מאוד (מאוד) מאוד קשה.
דבורית שרגל * Dvorit Shargal 