יש חיים אחרי הפרינט

פעם הייתי עיתונאית. אבל אז מיציתי.
כי לא קיבלתי מה שרציתי.
הקמתי בלוג לביקורת תקשורת. המצאתי הכל, מאלף ועד תו. עשיתי הכל לבד.
עברו כמה שנים של עבודת פרך. הבנתי שלא אשנה את פני התקשורת בישראל (בסוף התברר ששיניתי קצת) והחלטתי שאני רוצה לביים קולנוע תיעודי. נכנסתי בכל הכוח ועם הראש בקיר במשימה החדשה. התחלתי לעבוד ב-2010. בסוף 2014 גמרתי את הסרט הראשון. מאז ועד היום יצרתי עשרה סרטים.

אמש, 5.9.22, נערך אירוע פנומנלי הנקרא "היו ימים בקרליבך".
הנה תקצירו, אותו כתבתי ב-FB, ב-VU והנה גם פה, כדי לכסות את כל קהל היעד. לכאורה:)

די קשה להגדיר את מה שקרה אמש: אירועי 30 שנה לרכישת "מעריב" ע"י הכשרת היישוב. העיתון כבר לא שייך לעופר נמרודי ועבר מאז לא מעט ידיים, אבל הוא נראה אותו דבר בדיוק. כלומר נמרודי, לא העיתון. גם נמרודי אחראי למהפך שעברתי בחיי. אבל רגע, שנייה. בעצם יותר משנייה.

זה קרה בבית אריאלה בת"א ולכבוד ה-30 ערך אמנון רבי (מייסד ויו"ר חברת ההפקות קסטינה תקשורת, גדול עורכי הפרינט בישראל מאמצע שנות השמונים ועד רגע זה) גיליון תקשורת מיוחד יחד עם עפרה מזרחי (שניהם חברים קרובים שלי, אמנון הוא זה שגילה אותי ותומך בי לאורך כל הדרך, כולל הפקת הסרט הראשון שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?).

אחרי המִנגול והמזון והשתייה של עשרות עיתונאים שלא ראו אחד את השני עשרות שנים התכנסנו באולמון ושם ראיין בן כספית את עורך מעריב היום, דורון כהן ואת ליאור שליין, החולק את חייו עם ראשת מפלגת העבודה.

בסוף חולקו עותקים (ממוספרים!;) של "היו זמנים בקרליבך", גליון התקשורת הענק, 282 עמודים, 1.3 ק"ג משקל היילוד. ברור ששקלתי.

מדובר בפריט לאספנים, שאקזמפלרים ממנו עוד יימכרו ברבות הימים במכירה פומבית. לפי ענקותו של המוצר הפרינט לא מת, אבל יש המון-המון חיים אחריו.
אפשר לרכוש בצומת ספרים. מעניין מי יכתוב עליו ביקורת תקשורת. חח.

מצרפת פריים מהריאיון בןשליין ואת כתבת המסע שערך איתי דרור פויר, במסגרת "יש חיים אחרי הפרינט", בה תוכלו לקרוא גם איך נמרודי אחראי למהפך בחיי.