היחסים שלי עם פייסבוק די קרים. זאת אומרת, יופי, יש לי 502 חברים שלא באשמתי, אבל לא כל כך ברור לי מה עושים שם. למדתי שסצינת הדייטים מפותחת מאוד, אבל מאחר שאני לא בעניין, כבר 90 אחוז מהפעילות הפייסבוקית נגולו ממני.
שמעתי שהבריות מנהלים שם מעקבים מטורפים אחרי האקסים/אקסיות שלהם, שינויי הסטטוס של הללו וריגול אחר צעדיהם, את מי הם ביקרו ומי ביקר אותם ומי חבר שלהם ולא יודעת מה עוד. שיחה שניהלתי שם פעם עם אחד האקסים המיתולוגיים בחיי (ברור שהוא פנה אלי, נו), שהסתיימה בהימלטות החשוד אל האופק (התברר, באורח פלא, שכל אחד מאיתנו חווה את מערכת היחסים – עלק מערכת יחסים – באופן הפוך), הבהירה לי שאין שום סיבה לאוורר את השלדים שבארון, ובטח שלא על מדפי ה-F. שיישארו התפלצות הללו במחשכים. זה המקום המתאים להם.
רק השבוע, בכנס איגוד האינטרנט, וסליחה על הבורות, שמעתי שאנשים באמת קונים את הכבשים או כוסות משקה או פרחים או לא יודעת מה יש שם עוד כדי לשלוח לחברים. משתתף באחד הפאנלים סיפר שאישתו קנתה מתנה ב-F לחברה שלה, במבצע. יכול להיות שזה מעיד על הניתוק שלי מהיקום הווירטואלי המתקיים שם ורוחש מתחת לאפי, אבל לא הייתי מעלה בדעתי רכישה שכזו, ולא בגלל שאני לא עושה רכישות אינטרנטיות. אני כן. אבל כוס משקה וירטואלית?
למען ההגינות אני חייבת לציין שגם לא קיבלתי אף פעם שי וירטואלי, כך שאולי רק בגלל חסך נואש במתנות כלל לא ידעתי שזה עסק פורה ומשגשג, ולמעשה חלק מהמודל העסקי של יזמיו. כן, די טיפשי מצדי שלא הבנתי את זה.
בכל מקרה, אני לא ממש פעילה בפייסבוק, כאמור, ורוב המיילים שאני מקבלת הם ספאם לכל דבר: עשרות הודעות על אירועים שונים ומשונים ומיני דברים ששווה לי לצפות בהם, לרכוש אותם – במבצע כמובן – או לעשות. כלומר, אם הייתי רוצה למלא את ימיי ולילותיי בכל מיני פעילויות חברתיות, תרבותיות וצרכניות, כל ההצעות מפייסבוק היו מספיקות לי לגמרי.
מעט מאוד מיילים קונסטרוקטיביים קיבלתי בכל הקריירה הפייסבוקית שלי. בנובמבר 2007 התגאיתי בתוכנית של דוד ויצטום ואורן נהרי בערוץ הראשון בכמות החברים הפייסבוקיים שיש לי – זה נראה לי עכשיו כל כך מטופש, כל כך חסר משמעות.
מה שמעניין זה שכשאני מצותתת לשיחות בין אנשים (ברור שצעירים) ברחובות, בבתי קפה, או בקיצור בכל מקום שיש בו אנשים, אני מבינה שפייסבוק הוא חלק אינטגרלי מהחיים שלהם – פגשתי אותו בפייסבוק, ראיתי אותו בפייסבוק, דיברתי איתו בפייסבוק – ועוד כל מיני. יכול להיות שאני מפסידה משהו ושכדאי לי להיכנס לחשבון שלי יותר מפעם בשבוע? היום למשל, קיבלי הודעה ממישהי שפתחה שם כרטיס. נכנסתי, וראיתי אופציה להמיר את הפייסבוק לעברית, אז המרתי (באיחור של כמה חודשים, אני יודעת).
וואוו, איזה כיף, עכשיו אפשר יהיה לכתוב מימין לשמאל בלי שהכל יתחרבש. מקסים. אבל מה, זה יביא אותי לשלוח כוס שמפניה לזר מסתורי ודובי לחברה שיש לה יומולדת? לא נראה לי, אני מעדיפה כבר להשקיע את כסף המתנה בחולצה בקסטרו.
אם לבחור, אני מעדיפה את Twitter על פני פייסבוק. יש לי שם הרבה פחות עוקבים, אבל יש בצייצן הזה איזושהי קלילות ונוחות שימוש. מה שמשותף לפייסבוק ולטוויטר מבחינתי זה שאני מדווחת בהם על פוסטים חדשים בולווט (ולפעמים גם בחייה) – התברר לי שיש אנשים שיותר נוח להם לקבל הודעת על הפוסטים בצורה כזו – אבל זהו כמעט. לעתים אני חשה איזשהו צורך שאינו בר כיבוש לכתוב איזה עדכון מרעיש בטוויטר, נניח, למשל, אם הסתבכתי היום בעקיפות בשיעור, משמש לי הטוויטר אופציה לשינון החומר. לא יודעת אם זו הייתה כוונת המצייצים, אבל בעיני זה נחמד (אופס, פחות שני אנשים עוקבים אחרי, בטח בגלל זה).
כן, המסקנה (הלא עגומה) היא שאני מחוברת כל היום וכל הזמן ולכל מקום, ומשריצה ברשת לפחות אלף מילים ביום ועוד טונות קשרורים, וזו חתיכת טרחה, לתחזק את הזהות המקוונת שלי. אבל האמת, הרבה יותר קל מלתחזק את הזהות הגשמית.
דבורית שרגל * Dvorit Shargal 