המדריך ליתום המתחיל

אבא שלי, רפי שרגל, נפטר ביום שני, 13 ביוני, י"א סיון. התכוננו לכך. אמרו לנו מפורשות. ישבנו והמתנו. ידענו מהתחלה שהשנים האחרונות הן זמן שאול, שאין למה לקוות. שהספירה לאחור מתקדמת. התיאור שלהלן הוא של ההלוויה והשבעה מהצד החילוני של המפה. זאת אומרת קבורה על פי כל כללי הטקס, אבל לאחר מכן, התייחסות חופשית לשבעת הימים. אין בתיאור בכדי לפסול או לבקר התנהגויות/ מסורות אחרות או לפגוע במישהו. לא נערכו תפילות בבית הורי. לא מילאנו את כל מנהגי האבלות. אמרנו שלום, אמרו לנו שלום, הגשנו לאורחים ועוד ועוד. עיכול המצב נעשה בשלבים. כך שלא בטוח שהכתיבה הזו היא מתוך הבנה מלאה של המציאות, בהנחה שיש בכלל דבר כזה.

א.
אשרי יתום אני. פרק ב' מתוך מוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם. ש"ע כותב בבדיחות על ההטבות המרובות להן זוכה מוטל לאחר שאביו מת ביום הראשון של חג השבועות. הספר הזה מלווה אותי מכיתה ג' אני חושבת, ותמיד הייתי מוקסמת ממנו. בכל חופש גדול ובכל חופשת מחלה, ותודה לאל, רבות היו האנגינות במשכננו, הייתי קוראת בו ומהפכת בו שוב ושוב.

כך נאה. הכל תובעים עלבוני. הכל עומדים לימיני להגן עלי.
אשרי, יתום אני.

כך מסתיים הפרק שכה הרעישני עשרות בשנים בשל הפרדוקס הטמון בו. איך אפשר להיות מאושר מכך שאתה יתום, תהיתי? מוטל זוכה לפטור מכל חובותיו, וכאמור, להגנת הסביבה. את כל הגורמים האחרים הכרוכים ביתמות הוא מדחיק. כמו כולנו.

ב.
בית הקברות. בטח הייתם כבר בבית הקברות פעם-פעמיים בחייכם. ודאי חשבתם בסתר, מבלי שאיש שמע, איך זה להיות חתני השמחה, מה מרגישים.
אז גם אני. ההגעה לשם היא אוטומטית לגמרי. כאילו זה הדבר שאת עושה מדי יום, כבשגרה. כשמתכנסים האבלים ולוחצים את ידך את מודה להם בחצי חיוך עקום כזה. משתדלת להיזכר מי זאת האישה שאומרת לך "זוכרת אותי?", זאת שהייתה ילדה לפני שלושים שנה.

(ה)בלוג. יום אחרי ההלוויה חזרתי לכתוב. הייתי קמה בבוקר מוקדם, כרגיל, ועד הנסיעה לבית הוריי לתחילת יום השבעה החדש הייתי מדפדפת בעיתונים וכותבת בקצרה. סוג של תרפיה. במקום לשקוע במחשבות ולבכות. זה היה מפחיד מדי.

ג.
גופה. כן, פתאום אבא שלך הופך לגופה. לפני כמה דקות עוד נשם בכבדות את נשימות המורפיום האחרונות, בפה פעור לרווחה. ברגע האחרון פתח זוג עיניים ענקיות לשמיים, הם התקרה בחדרו, חדר 13 בביה"ח, וזהו. גופה. הנה שק הפלסטיק הכחול. תכף יבוא הסניטר ויוריד אותו למקרר עד מחר.

ד.
דאגה. הדאגה העיקרית היא מה יקרה עם האלמן/ה. כידוע לצעירים שבין קוראינו, בעבר, במאה הקודמת, היו אנשים נשארים נשואים במשך עשרות שנים. לאותו אדם. הורי למשל, היו נשואים למעלה מחצי מאה. עד המוות. איך אפשר להיפרד אחרי כל כך הרבה זמן? מה עושים? מה יהה עליו/ה?

ה.
הערת שוליים. בשנה האחרונה לא ראיתי כמעט סרטים. פיקשן כלל לא. רק כמה דוקומנטריים. אבל בימיו האחרונים של אבא שלי, בזמן שגסס, חשתי דחף עצום לראות את הערת שוליים של יוסף סידר. טוב, בכל זאת, כתבתי עליו. אז כן, הסרט הוא על יחסי אב בן. ככל שאני זוכרת עכשיו – דומה שעבר נצח ולא שבוע וחצי מאז – מספר הפעמים בהן שניהם מופיעים בפריים אחד קטנטן עד לא קיים. יריבות גדולה שוררת שם. את האהבה קשה לראות. לא מרחוק, לא מקרוב. מה שמניע את הבן זו יראה, הכרת תודה, הבנה את תחושת ההחמצה הגדולה של האב. מה שמניע את האב זו תחושת חמיצות גדולה ביחס לבן הפופוליסט, שאינו מעמיק כמוהו. אהבתי את הערת שוליים כי הוא מציג דילמות מסוג אחר לגמרי, מערכות יחסים שבדרך כלל מטאטאים מתחת לשטיח. מבט אחר על חיי משפחה. לפחות חלקם.

הלוויה. החלק הקשה בשלב הראשון. אבל בגלל שאת בכלל לא מבינה מה קורה, או מה המשמעות, זה עובר בערפול חושים. ע"ע בית הקברות.

הספד. חבריו ממד"א כתבו עליו את הדברים הללו ונשאו אותם בטרם נקבר.

ו.
ומפיר. וירוס.

ז.
זרים. רוב מבקרי השבעה היו זרים לי. מקורבים לאחי או לאמי, שמעולם לא ראיתי ולא שמעתי. לחלק לחצתי את היד. חלק התעלמו ממני. זה היה כמו להיות רואה ואינה נראית.

ח.
חברה קדישא. למעשה, אין אתם צריכים לשלם פרוטה על כלום. או כמו שאמרו לאחי: אם מישהו מבקש ממך שקל – לך למשטרה. כן, הכל כולל הכל.

חברים. אני נגד חברויות של בית קברות. מה זה אומר? שאנשים שאני לא מדברת איתם לא צריכים (הכוונה שהם חשים חובה) להפציע פתאום בבית הקברות או בבית האבלים. אני בעד חברות שכוללת הכל. אין שום סיבה שאנשים מסוימים יופיעו ביום אסוני וייעלמו לאחר מכן לתהום הנשייה. בניגוד למה שאפשר לחשוב עלי, אני לא פנקסנית בדברים האלו. אני נגד צביעות, נגד העמדת פנים, נגד החרדה שאוחזת אנשים מול המוות הגורמת להם לעשות דברים שהם לא רוצים בהם.
ולמען הסר ספק: שמחתי מאוד מאוד בכל מי שהגיעו לבקרני, בלי יוצא מן הכלל חלילה וחס.

חרדות. אני חושבת שמי שמגיע לסיטואציה חרדתי מיום היוולדו, יעבור אותה כשכל הגוף והנפש מגויסים ונמצאים בהתקף חרדה מתמשך לאורך כל הימים הראשונים ליתמות. היזהרו מהסימפטומים. מיחושים באיברים ובמקומות שלא חשתם מעולם יפקדו אתכם. והראש. הצטיידו באקמול.

חרדים. חלק זעיר ממשפחתי הזעירה התחרד, והצאצאים הגיעו לבקר. הייתי מוקסמת מהם. אחד אחד גאונים, סקרנים ומדהימים. מידת הבקיאות של גאון הגאונים שביניהם בכל דבר, כולל בתולדותיי בשנים האחרונות הייתה חסרת תקדים. נהנתי עד מאוד לדבר איתם ולשתף אותם בעניינים שונים. אנשים צעירים ונפלאים.

ט.
טיול אחרון ופרידה. לפני חודשיים נסעו הורי לטבריה, טיול גימלאים. אבא שלי היה אז במצב טוב יחסית, בתמונות הוא מחייך באושר. אם יש מצב, נסו להביא את הוריכם לידי כך.

הוריי בטיול האחרון לטבריה (עם גימלאי מד"א), אפריל 2011

י.
ילדים. מה אומרים להם? לא משנה בני כמה הילדים. אמרו להם את האמת. לא עלה לשמיים ולא רוקד עם כוכבים. ילדים מבינים את המושג נפטר. כלומר, ככל שהם יכולים, ומקבלים את העניין בטבעיות. נסו ותיווכחו: סבא היה חולה מאוד >>> סבא נפטר.

כ.
כלי פלסטיק. כיסאות. למרות חרדת הקלקר ושאר הפלסטיקים המסרטנים, אין ברירה. הכמויות ביום עצומות. שווה לשבת בקיץ, כי איש כמעט לא רוצה משקאות חמים. אז הרבה מים, ודיאט קולה. וכיסאות. רצוי מלא כיסאות פלסטיק קלילים שאפשר לערום אחד על השני ולהעיף בשניות.

ל.
לינה. ככל שהבנתי, בתפוצות אחרות נהוג לישון (המשפחה הגרעינית) בבית האבלים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמחתי על מוצאי. הייתי חוזרת בכל לילה לישון בביתי. כמוני גם אחי כמובן.

מ.
מזון. מאחר שמוצא משפחתי ממזרח אירופה, תרבות האוכל בשבעה לא ממש מפותחת. אז נכון, לרגע לא חסר מאומה בבית, וכל המבקרים, בעיקר הקרובים הביאו עמם מיני מזונות, אבל אני חוששת שבני תפוצות אחרות היו ודאי מזועזעים מתכולת המקרר הלא מספקת וממיני המאכלים הפשוטים והקלילים שאותם דגמנו (סלט, יוגורט, אבטיח, עוגה, שניצל לאוכלי הבשר).

מצבה. אנשי המצבות מתחילים להתקשר מיום ההלוויה. בלי בושה. נפנפנו את כולם. אני, שסקר שווקים זה לא תחום ההתמחות שלי שכנעתי את אחי ואמי שניכנס למצבאים הראשונים ליד בית הקברות. לא בא לנו לעשות שופינג, ואו לזמן אותם חבורות חבורת לבית הורי, מה שיצריך תיאומים אינסופיים של שלושה אנשים, שניים מהם לפחות בעלי לו"ז מטורלל ועצבני. אז ככה: לא שיש שחור, זה לוהט בקיץ ויקר. אבן חברון. אפשר טבעית בגימורים. אותיות עופרת יצוקות.

נ.
נחמה. מנחמים. כן, זה עוזר. תומך. מעודד. לא תיארתי לעצמי, והנה. אולי אני פחות מיזנתרופית ממה שחשבתי.

ס.
(ה)סובלים. שבו בבית החולים ליד יקירכם הגוסס. שבו שבעה בבית שלכם, ומיד יבואו המבקרים הסובלים. הסובלים ישאלו שאלה מנומסת אחת על המצב, ומיד יפתחו בתיאור צרותיהם. המחלות שלהם. גסיסתו הנוראית של יקירם. השבעה שלהם. האופן בו מצאה אישה את בעלה המת. הכסף שיש לה. הכסף שאין לה. השושלת. האמת, כן, זה משכיח את צרותיך, אבל שואלת את את עצמך, ריבונו של עולם, אין אף אדם בעולם שצרותיי מעניינות אותו? והתשובה – לא. סבל הזולת מעניין רק את הזולת. לא אף אחד אחר.

סופני. מתקשרים אנשים בימים, בשבוע שלפני הסוף, ושואלים מה קורה. עונים להם: זהו, זה הסוף. מפרטים. אנשים מסרבים לקבל את הדברים כפשוטם ומתעקשים שנאמין. המציאות היא הדבר שהכי מרתיע את בני האדם.

ספה. בחיים לא האמנתי שאוכל לשבת על ספה, אותה ספה, 12 שעות בכל יום. לפעמים הייתי קמה ממני ופורצת בריצה לאורך הבית כדי לחלץ עצמות, מעשה שהיה מחריד את כל הנוכחים.
מצד שני, כשאני נזכרת בכל השעות שאני מבלה על הכיסא מול המחשב בבית. נו.

ע.
(ה)עבר. את העבר אפשר לפגוש בכמה צורות. ראשית, כמו שאמרתי, בעזרת אנשים שלא ראית כמה עשורים ואפשר גם לפגוש אותו דרך חברי עבר, שהגיעו להביע תמיכה וניחומים. מפחיד. כמה זמן עבר. כמה נותר. מה עבר עלינו. איך אנחנו נראים.

עובד זר. לאבי היה מטפל מופלא. הרשויות מפסיקות לשלם עליו ברגע המוות של המטופל שלו. כן. שימו לב.
יש לו שלושה חודשים למצוא מקום חלופי לפני שתתפוגג ויזתו.

פ.
פופולריות. כמה לא מפתיע, אבל התברר שאמי ואחי הרבה יותר פופולריים וחברותיים ממני, וזכו לעשרות מבקרים ביום.
ממממ.
מאחר ששמעתי על כך גם מאנשים אחרים, אני מתרה בכם, ימי השבעה יכולים להיות מדד לערככם הסגולי.

צ.
צוואה. עשו לעצמכם טובה, ודאגו לכך מבעוד מועד. הוריי למשל, עשו זאת ביחד לפני כמה שנים, ואני דאגתי לחתימה אצל עו"ד. חשוב וכדאי.

ק.
קריעה. מה, תתני שיקרעו לך את החולצה? כן. מה אכפת לי? את מלחמותי בדת אני מנהלת במקומות אחרים. הגעתי עם חולצה הולמת, ויאללה בסדר. מה שכן, בניגוד לתקנות, זרקתי אותה מיד לאחר מכן.

ר.
רגע ההודעה. נסעתי הביתה בשני אחה"צ הרוסה מעייפות. הלכתי לישון בשש בערב. בחיים אני לא עושה את זה. בשבע התעוררתי בבהלה. שתי שיחות שלא נענו מאחי, והודעת סמס: אבא נפטר.

ש.
(ה)שכנים. יש בניינים בהם השכנים לא מתחלפים, רק מתים. למשל הבניין בו גדלתי. יש אנשים שלא מכירים את השכנים, כי לא ראו אותם המון שנים. למשל אני. עכשיו צריך להתחיל לזהות מי זה מי, ומי שייך למי מבין עשרות הצאצאים שנולדו בבניין הזה. קשה, קשה. ובעיקר, מה להגיד להם?

ת.
תיקון. אז היה תיקון? שואלים אותי על השנים האחרונות. תיקון קורה בסרטים דוקומנטריים מזן מסוים. לאו דווקא במציאות, שהיא הרבה פחות עגולה ומתגמלת מאשר היצירות המתארות אותה.

תעודת זהות. של המנוח נקרעת במשרדי חברה קדישא. נותנים לך את התמונה, אם תרצה.

וכן, המקום ינחם.