אודות דבורית

שום דבר מיוחד

על הסרט שלי, "צוללת", ועל הסדרה "החקירה"

בערוץ שידור מקומי כלשהו עולה השבוע (אנחנו במאי 2021) סדרת דוקו-פשע שנקראת "החקירה". הסדרה 700עוסקת בחקירת הירצחה של העיתונאית קים ואל ב-2017. ביים אותה גדול במאי דנמרק בתקציב עתק. סדרת פיקשן עם שחקנים שמגלמים את צוות החקירה ואת משפחת הנרצחת. שמו של הרוצח, פיטר מדסן, לא מוזכר בה בכוונה תחילה. כך רצתה המשפחה, שגם תמכה ובירכה על יצירת הסדרה.

"החקירה", הפקת יוקרה שבארה"ב HBO שמה עליה יד, שודרה בעשרות ערוצים בכל העולם. יש לה יח"צ מפואר, שיווק מצוין ועיתונאי ישראל הלוחמנים הזדרזו לכתוב עליה. ככה זה. יש יח"צ, כותבים לכם, שולחים לכם, יש מי שיכתוב. מערכת משומנת. האם הזכירו ואו יזכירו את הסרט הישראלי הקטן שנעשה על המקרה? הצחקתם. זה לא היה כתוב בעמוד היח"צ.


אין שום דרך להשוות בין שתי היצירות הללו, שמה שמשותף להן זה עיבוד מקרה הפשע הנורא הזה, כל אחד בכלים ובאמצעים שעמדו לרשותו. ההבדל בינינו הוא כהבדל בין נמלה להר. ככה.

כשהחלטתי ויצאתי ליצור את הדוקו שלי, צוללת, חודש-חודשיים אחרי שאירע המקרה, לא ראיתי בעיניים. לא חשבתי על כך שהמקרה הזה יביא ליצירות קולנועיות וטלוויזיוניות רבות, ככל פשע עם פרופיל גבוה מאוד. פשוט רציתי ליצור את הסרט, הייתי ח י י ב ת ליצור אותו, וכמו כל יצירה שלי, שום שיקול כלכלי לא עמד לנגד עיני. אם השיקול הזה היה עובר במוחי, ולו לשנייה, במהלך 11 השנים האחרונות, לא הייתי עושה שום סרט. כידוע, אני יוצרת לבד, כמעט* ללא עזרת ממסד התרבות בישראל.

"צוללת" לא קיבל ש ק ל אחד של תמיכה משום גוף ולא שודר בשום מקום (כמו כל סרטי הטרילוגיה שלי למשל, כמו הסרט על תלמי). כמו לשאר סרטיי שלי, עשיתי לו מימון-המון. רוב מבקרי הקולנוע בישראל לא כתבו עליו מילה. סרטיי מוחרמים ע"י הקולגות שלי, גברים ונשים כאחד, כבר שנים. הם פשוט מתעלמים מפניותיי בלי להתבלבל.

על "צוללת" כתבו ביקורות יוני בינרט ב"פנאי פלוס" (רצ"ב צילום שלה מהשבועון) ואיתן וייץ בבלוג** שלו, "קולנוע בראש צלול" (בקישור: כל ההתייחסויות לסרטיי). ביוני 2020, חודש לפני "פרמיירת המסכות", ראיינה אותי נירית אנדרמן ב"הארץ". הארץ הוא למעשה העיתון שכתב על כמה מסרטיי ועל כך אני מכירה תודות רבות והערכתי הנחרצת נתונה.


"צוללת" שלי נקלע לשנת הקורונה שלא בטובתו. לקראת סופה עשיתי לו עריכה מחודשת בקטנה, בכוחות ובמשאבים שלא ברור לי מהיכן גייסתי, בעקבות שיחות עם צופים ובעיקר עם עצמי. הוא הוקרן לאחריה בסינמטק ת"א וב-27 וב-29 במאי יוקרן בסינמטק ירושלים. ב-28 במאי, 23:30, יוקרן בפסטיבלון פרטי בצפון (יחד עם שאר סרטיי). רוצים? כתבו לי.
כמו כן אפשר לראותו ב-VOD של סינמטק ת"א.

כלכלית, ההפסדים שלי עליו הם הגבוהים מכל הסרטים שלי. זהו סרט מורכב במובנים רבים, העשייה שלו לוותה במכשולים שלא דמיינתי, חלק ניכר מהפנסיה שלי מושקע בו. מי האידיוטית חסרת האמצעים שמשקיעה פנסיה דלה בסרט? פחח. אשכרה סתומה.

אני מאוד שלמה עם הסרט. אני לא מצטערת ולוּ על שקל אחד שהשקעתי בו, לא על שנות העבודה ובוודאי שלא על העריכה הנוספת. המושג "דל תקציב" קטן עליו. הוא נעשה ללא תקציב כלל. מתישהו את מפסיקה לספור. אם יש סרטי low budget, סרטי no budget וסרטי גרילה, "צוללת" משתייך למגזר השלישי.

(*יוצאת דופן ממסדית: קרן רבינוביץ' שתמכה בשניים מסרטי טרילוגיית ילדי העולם ועל כך תודותיי המרובות והרחבה בספר על הטרילוגיה. ** בלוג יוצא דופן בהתייחסות אלי: "סריטה").

הסרטים שלי במאי 2021

  • 1 במאי:
  • 1 במאי
    13:45, עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה, סינמטק תל אביב.
    לאחר מכן תיערך שיחה עם אורי רותם ואיתי, דבורית שרגל.
    תקציר וכרטיסים.
  • 19:00 איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?
    (טריילר)
    הסרט החותם את טרילוגיית ילדי העולם שלי.
    זוהי הקרנת אונליין ואחריה שיחת זום.
    איך מצטרפים? כותבים לי בווטסאפ – 0523512025
  • 25 במאי
    15:00 הקרנה פרטית של עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה לחברת ההייטק בה עובד אורי.
    אי אפשר להצטרף, אבל אפשר להזמין אותנו לחברות הייטק (או לואו טק 😉 )אחרות או לכל מקום ואירוע אחר. אורי ואני נהיה שם כמובן לשיחה.
  • 20:30 עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה בספריית כפר יונה:
    אורי רותם, איש הייטק, מעריץ נלהב של ספרי "תמונות יפואיות" שכתב מנחם תלמי, יוצא למסע מרתק שבו הוא מפיח חיים בסיפורי יפו ומפצח את קסמם, גם באמצעות איוריו הפלאיים של שמואל כץ. הוא מחפש את הדמויות מהספרים ונפגש עם הגיבור האמיתי שלו, העיתונאי, הסופר והאגדה, כדי לשמוע ממנו כל מה שהוא יודע על יפו של שנות השישים ועל הג'מעה מאז. לבסוף הוא מלקט את שברירי הראיון האחרון עם תלמי, שהלך לעולמו ב-2018. אורך הסרט 46 ד'.
    אורי ואני נהיה שם גם.

  • 27 במאי
    21:00 צוללת בסינמטק ירושלים
    בקיץ 2017 עלתה העיתונאית קים ואל על צוללת בדנמרק כדי לראיין מישהו ונעלמה. החיפושים אחריה העלו ממצאים מחרידים. במקביל, בישראל, חולמת הבמאית, דבורית שרגל, חלום מוזר ומפחיד. נקודות השקה מתגלות בין החלום לבין האירוע בדנמרק וגם בין גיבורי הסיפור לבינה. היא יוצאת למסע בארצות הצפון כדי להבין מה קרה לעיתונאית בצוללת במימי קופנהגן ולמה. [אורך 47 ד', ישראל, 2021]
    טריילר
    או VOD.
  • פסטיבל!
  • 28-29 במאי
    פסטיבלון צפוני קטן מסרטיי אצל מור ושולי, שמלווים אותי ממש מתחילת דרכי הקולנועית.
    המעוניינים, מקרב חבריי ומקורביי וצופיי, שרוצים להגיע למקום (טירה מכושפת בלב היער? יאכטה בלב ים? קוטה כמו בלפלנד? מי יודע) מוזמנים לכתוב לי ווטסאפ או אימייל
    0523512025, dvorit.shargal@gmail.com

שישי, 28 במאי, 20:30 סרט הפתיחה, עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה, כולל שיחה עם אורי רותם, גיבור ומפיק הסרט ודבורית הבמאית.
ההקרנה תהיה בחוץ. ייתכן שיהיה קריר וכדאי להצטייד בלבוש חם.    

23:30, צוללת. ההקרנה בפגודה, חלל קטן ואינטימי. כמובן שאהיה שם לשיחה עם הנוכחים.
טריילר

  • או VOD.


  • שבת, 29 במאי, אנחנו עדיין בפסטיבל מור ושולי

    10:00  – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
    הסרט הראשון והמאוד אהוב שלי בטרילוגיית ילדי העולם
    סרט נוסטלגי מרתק וכובש לב בעקבות סדרת הספרים "ילדי העולם". הסרט מציג מסע בלשי מפותל ולא ייאמן אחר הגיבורים הנעלמים של סדרת הספרים הבלתי נשכחים שצולמו כולם בידי אנה ריבקין-בריק, נכתבו בחלקם ע"י אסטריד לינדגרן ותורגמו ברובם בידי לאה גולדברג. אלה-קרי הילדה מלפלנד, נוריקו-סאן הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד והגיבורים הישראלים מהקיבוץ ומהמדבר. באמת היו ילדים כאלה? איפה הם היום?
    (50 ד', לבני 8-120)

    11:30  – אפריקה! סיאה מהקילימנג׳רו
    המסע בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק נמשך. אחרי פלאי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ממריאה דבורית שרגל לאפריקה כדי להתחקות אחר גיבורת הספר "סיאה הילדה מאפריקה". איפה סיאה היום? היכן צולם הספר? הוא באמת מתאר את היבשת השחורה? מה קרה למשפחה הגדולה שלה? לאן הגיעה סיאה כשגדלה ועד כמה חייה של סיאה דומים לחיי הנשים באפריקה? (לבני עשר עד מאה).

    14:30 – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?
    הרפתקה בלשית נוספת בעקבות הספרים המצולמים של אנה ריבקין-בריק. מסע פלאי ונוגע ללב בין שתי מאות, שלוש יבשות וארבע מדינות ונגיעה מטלטלת במעמקי הזיכרון. מה קרה ללילבס, רוכבת הסוסים הקטנה מהקרקס ואיפה מוקיהנה, ילדת הפרחים המתוקה מהוואי. הסרט חותם את הטרילוגיה המלבבת, הכוללת את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה!" (לבני 9-99)

    16:00 – עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה
    ראו פרטי הסרט לעיל.

    החודש המפואר הזה ייחתם ב-29 במאי, 19:00, עם הקרנה נוספת של צוללת
    סינמטק ירושלים

  • או VOD.
  • כמו כן אפשר ורצוי להזמין אותי לכל מקום ואתר בישראל ובעולם עם אחד או יותר מסרטיי, להקרנות פרונטליות ולהקרנות אונליין עם שיחה בעקבותיהן. 0523512025 * ווטסאפ או שיחת אודיו:)


    עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה

    קובץ ה-PDF או קישור לכתבה על אודות "עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה".
    -ריאיון אצל רינו צרור בגל"צ. בסלולרי> אפליקציית גל"צ, לעמוד בסרגל על תוכניות>לחפש את רינו> 6.4>ומשם לדקה 48. או לנסות את הקישור הזה.
    כרטיסים לצפייה בסינמטק ת"א.

    "סופשבוע", "מעריב", 2.4.21

    אביב הסרטים שלי

    מעתה, מדי חודש, אשלח ניוזלטר דרך הבלוג, המפרט היכן אפשר לצפות בכל סרטיי. אפשר להצטרף לרשימת הנמענים ואפילו להיגרע, חלילה:)
    אז הנה, מתחילים:

    חברים יקרים,
    סל הסרטים שלי מתמלא והולך והאביב מביא עמו לא רק ריחות ופרחים אלא גם מגוון אפשרויות לצפות בהם. הנה המועדים הקרובים, לבחירתם:
    להזמנת אירועים פרטיים לכל קהל שהוא, אונליין, פנים אל פנים, בבקשה התקשרו: 0523512025 או כתב לי בווטסאפ או במייל dvoritsh@gmail.com

    "צוללת"
    בקיץ 2017 עלתה העיתונאית קים ואל על צוללת בדנמרק כדי לראיין מישהו ונעלמה. החיפושים אחריה העלו ממצאים מחרידים. במקביל, בישראל, חולמת הבמאית, דבורית שרגל, חלום מוזר ומפחיד. נקודות השקה מתגלות בין החלום לבין האירוע בדנמרק וגם בין גיבורי הסיפור לבינה. היא יוצאת למסע בארצות הצפון כדי להבין מה קרה לעיתונאית בצוללת במימי קופנהגן ולמה. לרכישה וצפייה ב-VOD.
    "עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה"
    אורי רותם, מעריץ נלהב של סיפורי "תמונות יפואיות" שכתב מנחם תלמי, יוצא לפצח את הקסם היפואי ולחפש את הדמויות מהספרים: סלמון הגדול, ברכה אמבולנס וכמובן חיים הזורק החוצה. כדי למצוא אותן הוא צריך לשכנע את תלמי, העיתונאי, הסופר והאגדה, לספר לו כל מה שהוא יודע על יפו של שנות השישים ועל הג'מעה מאז. אחרי מאמצים הוא מצליח במשימה וגם מלקט שברירי ראיון אחרון עם האיש, שהלך לעולמו ב-2018. כרטיסים לסינמטק תל אביב
    מנחם תלמי ביפו
    טרילוגיית ילדי העולם, מאלה קרי ועד נוריקו-סאן
    טרילוגיית "ילדי העולם" היא שלושה סרטים תיעודיים בעקבות הגיבורים המצולמים של ספרי הילדים מאמצע המאה העשרים, שצולמו כולם ע"י הצלמת היהודייה אנה ריבקין-בריק. בשלושת הסרטים יוצאת דבורית שרגל לתור אחר נוריקו-סאן מיפןאלה קרי מלפלנדדירק מהולנדסיאה מהקילימנג'רולילבס ילדת הקרקסמוקיהנה מהוואי וגם אחר הילדים מישראל, מהקיבוץ ומהמדבר. באמת היו ילדים כאלו? איפה הם היום? איך צילמה ריבקין-בריק את הספרים? מה חשבו הילדים המצולמים על הספרים?
    סדרת מסעות מרגשים למעמקי הזיכרון, לילדות נשכחת, פרטית וקולקטיבית, לעולם שאיננו עוד.
    מועדים לאירועי האונליין:
    איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? 24.4 – 16:00
    אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו 24.4 – 11:00
    איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? – 1.5 – 19:00
    איך נרשמים? שולחים לי ווטסאפ עם בקשתכם. 052-3512025
    אני ביפן, קיץ 2013, בעת צילומי הסרט "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
    "כדור בגב", ערב יום הזיכרון
    בחמש השנים האחרונות, מאז שגמרתי את יצירת הסרט האישי/ משפחתי הזה, "כדור בגב", אני מציגה אותו לקהל רחב ככל האפשר, בצפיית אונליין. ערוצי השידור מלאים בסרטי נופלים. יש אלפים רבים מהם. אבל הסרט שלי לא מספר הרבה על הדוד שלא היכרתי, פשוט אין מספיק מידע, אלא סיפור הרבה יותר רחב, שנוגע ללא מעט משפחות, לצערי, במדינה. הסרט הקצר, 26 ד' אורכו, ילווה, בשיחה.
    טופס הרשמה לאירוע צילום העטיפה: יצחק פרידמן, חברו לבסיס של בנימין למפל ז"ל.

    איך לצפות בסרטים על אלה קרי ונוריקו-סאן וסיאה ודירק ולילבס ילדת הקרקס?

    תמה עונת אירועי האונליין של טרילוגיית ילדי העולם:) תודה רבה רבה להמוני האנשים הנפלאים שפגשתי מרחוק אך מקרוב בכל חודשי הקורונה. בזכותכם, חשוב מאוד לומר זאת, יכולתי להתפרנס בשנה זו.
    אני מקווה שנוכל לחזור לחיים שהיו לנו, מחוסנים, מרוחקים וממוסכים בינתיים, עד שלא יוכח שאפשר אחרת.
    למדתי מכם המון, זכיתי לתובנות-על חדשות, נהניתי כשנהניתם ופה ושם בכיתי כשסיפרתי לכם את סיפורם של הסרטים.

    אני, דבורית שרגל, 27.2.21 בזום הפרידה לעת עתה


    מוזמנים להזמין אותי להקרנות פרונטליות בכל מקום שרק אפשר: ספריות ומתנ"סים, קיבוצים, בתי אבות ובתי ספר, חוגי בית וחוגי רחוב, ימי הולדת ובת מצוות, סמינרים, מכללות, אוניברסיטאות, כל מה שרק עולה בדעתכם.
    אירועי אונליין יתקיימו לקבוצות מאורגנות בלבד ע"פ הרשימה הנ"לית.
    איך מגיעים אלי? פשוט וקל:
    dvorit.shargal@gmail.com | סל' 052-3512025

    ודיווח מהגרנד פיינאלה ב-27.2.21 בו השתתפה גם משפחת חוכיימה-שורץ:
    "יעלה (6): 'בחיים לא ראיתי סרט שעשו על דמות אמיתית מהספרים שלי!'
    "הגר (11.5): 'זה כל כך מרגש!!!!'
    "ועכשיו ביקשו ממני טיסה ליפן 😉
    "תודה על החוויה המשפחתית הנהדרת הזו.❤️❤️"
    ✈️🛬🛩
    "אבל הגיעה השעה לשוב הביתה. והנה אווה יושבת באווירון, מציצה בחלון אל נוריקו-סאן וקוראת: ובשנה הבאה את תבואי אלינו!
    נוריקו-סאן מביטה אל האווירון העולה מעלה מעלה מעלה. אווה טסה בשמים. אולי גם נוריקו-סאן תטוס כך בשנה הבאה.
    שלום שלום ולהתראות"
    (שני עמודי הסיום של "נוריקו-סאן הילדה מיפן")

    המהדורה השוודית, 1958

    *כל המסופר כאן היה באמת*
    (מתוך העמוד המקדים את פתיחת "אלה קרי הילדה מלפלנד", מן הסתם כתבה אותו, כלומר את המשפט, לאה גולדברג, שעיבדה את הספר לעברית. אולי כי ידעה שילדי ישראל הם ספקנים בני ספקנים. המשפט הזה לא מופיע במקור).

    מלך הסלים 2020

    אני לא מראיינת הרבה קולגות באריכות, להנאתי, אבל במקרה של אלון ויינשטוק זה אחרת, כי יש לנו שני דברים מהותיים משותפים: שנינו נולדנו וגדלנו בפתח תקווה ושנינו יוצרי דוקו עצמאי. על החלק הראשון של המשפט התגברנו, בערך, החלק השני הוא החיים עצמם. אלון עוסק בקולנוע כבר 20 שנה, אני רק עשור. אלון רב פעלים; היה מאמן כדורסל, עיתונאי, עבד בצ׳יינג׳, יש לו חדר עריכה, הוא יוצר סרטים ויש לו גם נכס אותו הוא משכיר. אני מתפרנסת רק מקולנוע בעשור האחרון, תוך ריקון מוחלט של אוצרותיי הכלכליים וגלגול חריט הכסף שלי מסרט אחד למשנהו.

    ועכשיו הסרט החדש של אלון, למה אני לא שחקן כדורסל, מוקרן או מוסטרם, או איך שלא קוראים לזה בימינו בפסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק ת"א. הסרט הוא סיפור החיים של אלון מהיום שהתאהב בכדורסל ועד כמעט ימינו. אני חושבת שהוא כן שחקן כדורסל, אבל מה זה משנה מה אני חושבת.

    הדוקו הארוך, שעה ו-50 ד', מחולק לחמישה פרקים, לפי שם הסרט. כל מילה פרק.
    אני לא מתכוונת לכתוב פה ביקורת קולנוע. אגיד רק שחשבתי על הסרט לא מעט אחרי שצפיתי בו, וזה, מבחינתי, הקריטריון לשאלה אם סרט מוצלח. זה מה שאני רוצה שיקרה גם לסרטים שלי: שאנשים יחשבו עליהם אחרי הצפייה. ולכן, מיד אחרי שצפיתי בסרט ביקשתי מאלון ספונטנית להתראיין.

    מה החיבור בין הסרט לבין הפסטיבל לקולנוע גאה?
    "אנחנו חוגגים עשור לסרט זה גילה, זה אני על גילה גולדשטיין, מראשוני הטראנסג'נדרים בישראל ונתנו לי את אות יקיר הפסטיבל.
    "אני מספר בסרט שכשהיינו בישיבה בכפר גנים היינו מתכנסים בערבים בחדרים ומתעסקים בעצמנו. כשהרב שמע על כך הוא ראה בעיני רוחו הומואים, איסור מן התורה, ובסוף אותה שנה העיפו מהישיבה שישה תלמידים וביניהם אני. בסופו של דבר זה הציל אותי כי יכולתי לחזור לשחק כדורסל בקבוצה בצורה מסודרת, מה שלא ראו בישיבה בעין יפה.
    "הסרט עוסק בחופש, בביטוי עצמי ובאמירת מה שחשוב לך. ובזה עוסק גם הפסטיבל הגאה. ויש עוד סיבה, אח שלי, שי כרם, הוא המנהל של אייקון הקהילה, דנה אינטרנשיונל, מזה 20 שנים. שי מופיע בסרט וחלק נוסף שלי באהבת הלהט"ב ובהרגשת השייכות שלי אליהם בא ממנו.
    "וגם, להיות דתי ולעזוב את הדת זה תהליך שמשאיר אותך חצי-חצי. קצת כמו טרנס. גילה הייתה אומרת לי : אבל מה אתה רואה, אישה? גבר? היו לה חששות".

    איך התחלת/ החלטת ליצור את הסרט למה אני לא שחקן כדורסל?
    "ב-1998 קנו לי מצלמה. מיני די.וי 3ccd. בלימודים בקמרה אובסקורה, שהחלו ב-1995, לא הייתי בין הצלמים. לא התקרבתי אליהם. הם היו טכניים כאלה וגבר-גבר וזה לא הרגיש לי נוח. הרגשתי שבאתי לספר סיפורים ואלמד תחומים נוספים בקולנוע.
    "עם זאת, התחלתי לצלם במצלמה החדשה את המשחק האחרון שלי, שמופיע בסרט. ב-1999 צילמתי ריאיון עם חבר שלי, חגי שטראוס, אחרי שחתם לי כעד ברבנות עם החבר הטוב שלי, אורי הריס ז״ל. בסוף הסצינה לא נשארה בסרט, אבל הריאיון כן. ב-2002, כשגרתי ברח' ג'ורג' אליוט, ליד שינקין, נערך טורניר כדורסל שכונתי, טורניר המכולות, ואז החלטתי שאני רוצה לעשות סרט שיספר מה מנע ממני להיות שחקן. בסופו אניף את הגביע. החלק הכי חשוב, לב הסרט 2004-5, הוא צילומים עם רועי רוט (צילם את "מָנָאיֶיכּ", "שטיסל", "הפרלמנט" ועוד).
    "התגרשתי מאישתי הראשונה, גילי, ב-2003, אחרי שהיינו יחד שש שנים (מתוכן ארבע נשואים). זה היה עצוב. הבנתי שאני חייב לשנס מותניים ולעשות את הסרט הזה.
    "עד 2010 היו לי שלושה סרטים פתוחים: עמוס וטחינה, זה גילה, זה אני ולמה אני לא שחקן כדורסל. כיוונתי לעשות סדר ולסיימם אחד-אחד וכך היה. העריכה של 'למה אני לא…' – 500 שעות חומר גלם! – נמשכה עשר שנים ותוך כדי עשינו, הדס קסטנבויים, העורכת שלי ואני, עוד סרט זיכרון והמון קליפים. יעל ליבוביץ עזרה לי כשהדס הייתה בחופשת לידה וחתמנו את הסרט. אפשר היה להמשיך להתעסק עם הסרט עוד חודשים, אבל החלטתי ש'די, מספיק, בן אדם'".

    היגשת אותו לקרנות קולנוע ולגופי שידור?
    "ברור, לכולם. לא היו מעוניינים. חציתי את האוקיינוס בשחייה, הגעתי לארץ בהליכה. היו הרבה שלבים קשים. היה צריך הרבה אמונה וסבלנות. זה שהסרט יצא לעולם זה ההישג שלי. כמובן שאני רוצה שהוא יצליח ויהיה אהוב, אבל עצם שחרורו מוריד ממני נטל של 20 שנות מחשבה יומיומית עליו וגם נפטרתי מכל השאלות של כולם, 'מה, אתה עוד עם הסרט על הכדורסל?'".

    מתוך "למה אני לא שחקן כדורסל"

    כמה עלה הסרט בסופו של דבר?
    "בערך 400,000 ש'. תחלקי לעשרים שנה ולחודשים ויוצא סכום סביר, 1,666 ש' בחודש. סכום פעוט להוציא על מה שיקר לך. הייתי חייב לספר את זה, להוציא את זה, לעשות מזה סרט, בלדה, שיר".

    לאבא שלך הייתה חברת ביטוח. עבדת שם כדי להתפרנס בימים קשים?
    "עבדתי אצל אבי לסירוגין בהרבה תקופות בחיי. כבר בסוף הצבא החלפתי את אחי הגדול שנסע ללמוד בחו"ל. אחרי הלימודים בקמרה, בשנת 2000, הייתי עם רעייתי דאז, גילי, בהודו. מכיוון שלא היה לי אומץ וביטחון שאוכל להתפרנס מהקולנוע החלטתי שאעבוד אצל אבי ואנסה לשלב בין הדברים.
    "חשבתי שאעבוד חמש שנים בחברת הביטוח שלו ואח"כ נראה. אבל היה לי קשה שם ובאיזשהו שלב התחלתי לעשות קליפים לחברה. הם היו מבסוטים ואני עוד יותר.
    "עזבתי את הביטוח ב-2007 ועברתי לקולנוע. החברה נמכרה. היה לי חדר עריכה בבית, תענוג. היום יש לי חדר עריכה בבית אל על". 

    הראייה שלך את פתח תקווה השתנה עם השנים?
    "פ"ת נחמדה. נהייתה ההום טאון שנשארה מאחור. אני מלא נוסטלגיה אליה ולפעמים בא לי לעשות יום טיול בחובבי ציון. עבדתי בה כאמור כסוכן ביטוח הרבה שנים אז אני קשור אליה, אבל אני מאושר שעברתי לתל אביב. בכלל, ת"א הייתה נכספת לנו, הפתח תקוואים. קו 66, קו 51.
    "היינו מורידים את הכיפה כשמגיעים לתל אביב ומקווים שאף אחד לא יראה אותנו. חוויות הדתל"ש. ביטוי ששמעתי לראשונה בשנה א' בקמרה מאושרה שוורץ. המחמאה שהכי אהבתי לקבל הייתה 'לא רואים עליך שהיית דתי'".

    מה היחס שלך לדת היום?
    "היחס לדת מורכב. תורת ה' תמימה. אנשים לפעמים לא משהו. 'דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום'. את זה אני לוקח היום. במשך שנים שנאתי את הדת ונהניתי לעבור על כל איסוריה כמעט. אי אפשר לעבור על כולם כמו שאי אפשר לקיים תרי"ג מצוות, אגב. הכעס והשנאה היו תמיד מעורבבים ברגשות אשם. האשמתי את כולם, אבל את ההורים שלי ואת אורח החיים שלהם היה לי קשה לבקר. אני נפגע בשם אמא שלי כשרוגל אלפר כותב על החבר הדמיוני של המאמינים. קשה לי היום לצאת נגד הדת כי אני יודע שיש בה צדדים יפים. ההתקרבות של עמוס, גיבור הסרט שלי, 'עמוס וטחינה' לדת, השפיעה עליי. ראיתי איך זה ממלא את עמוס בתוכן ובשמחה. זה מאוד משנה איך הגעת לדת. בכפייה או בהתנדבות. חג׳ג׳, שמשתתף בסרט שלי ומסביר לי דברים אודותיה, בא מרצונו. איש לא כפה עליו. אני הולך לבית כנסת בשכונה שלי ברחוב פרישמן מדי פעם. נהנה לקרוא את ההפטרה שלי. יש שם גם רב דינמי מאוד ומצחיק. וקהילה. רציתי רק לברוח מקהילה ועכשיו זה חסר לי. 
    "אני אתאיסט יהודי. אוהב תרבות יהודית. בדיחות ביידיש. היחס לדת ולחינוך בכלל משתנה עם היותך הורה. התחתנתי שוב והחיים שלי השתנו לגמרי מאז שאני אבא. יש לי שני ילדים, בני 12 ועשר. פתאום הכל חוזר אליך. מה נכון ומה לא ואיך ליבי בתי תתלבש ותדבר״.

    התחתנת בפעם הראשונה בגלל שהחבר הדתי שלך בסרט אומר לך יאללה תתחתן, תעשה ילדים?
    "לא. הוא מדבר איתי, מודאג, אחרי הגירושין. הייתה לי חברה כשבאתי אליו ולא רציתי להתחתן איתה. לא ממש חשבתי על ילדים. רציתי עוד לגדל את הילד שבי. הוא גדל וגדל. כנראה שלא אהבתי אותה מספיק. נפרדנו והכרתי את ליאת אשתי המהממת וב-2008 התחתנו. נולדו ילדה ועוד ילד. אושר גדול. שינוי פסיכי בחיים. טוב לי, מעניין לי, חדש לי. מוזר. אתגרים משתנים. פתאום הילדים, הילדים. מה איתי?".

    הילדים שלך צפו בסרט?
    "ליבי צפתה בחצי השעה הראשונה, בנימין קצת פחות. הראיתי להם כל הקטעים שלהם בסרט והם אהבו. בנימין שיחק כדורסל בכיתה א' בהפועל תל אביב אך הפסיק. אנחנו משחקים יחד והוא משחק ממש יפה. הוא אמר שהשנה היה רוצה לשחק בהפועל כי יש ליגה. נראה. אני אשמח. הוא אוהב משחקי מחשב ויוטיוברים כמו כל הילדים בכיתה שלו והוא לא עושה הרבה ספורט. אבל אני מרגיש שהדוגמה האישית חשובה פה ואם אראה לו שאני עושה יותר הוא גם יעשה. אני חייב לתפוס את עצמי ולחזור לעשות פעילות. לא הבנתי שכשאמרו לי 'עד 120' שלא מדובר במשקל, ועכשיו אני צריך  להוריד במשקל וגם את הסוכר בגדול".

    יש לך עוד סרטים בעבודה?
    "למה אני לא שחקן כדורסל? היה פרויקט חיים ואני מאושר שהסתיים, כאמור. אשמח לעשות ממנו סדרה עם חמישה חלקים לפי מילות שם הסרט. יש לזה מקום לדעתי. היו לי הרבה תהיות לאורך השנים כיצד אצליח להביא את כל הדמויות ואת הסיפור האישי שלי ואת חבריי ובני משפחתי, שיהיה מאוזן ומחולק נכון בין כולם. המוסיקה המקורית של אלי סורני עזרה לי בזה. 
    "התחלתי בעבר לעבוד על סרט על אמנים ישראלים מצליחים בלונדון; אורי גרשט, גידי רובין, צדוק בן דוד. אשמח לסיים אותו. זה יהיה אדיר. יש לי עוד רעיונות. בואי נראה שהבייבי הזה מתחיל ללכת ולגדול ולהגיע לאן שצריך להגיע. משם אמשיך הלאה". 

    מה חדש עם פיטר מדסן, רוצח הצוללת?

    המון דברים קרו עם פיטר מדסן מאז שנכנס לכלא לאחר שהורשע ברצח קים ואל וקיבל מאסר עולם.
    דברים שלא מופיעים בסרט שלי כי יש נקודת זמן בה אני (או כל יוצרת דוקו אחרת, כמובן) מפסיקה לצלם ומתחילה לערוך. וכך יצא הסרט שלי, צוללת, לאקרנים, אחרי דחיות המגפה, ביולי 2020. המילה אקרנים קצת גדולה על מה שקורה, אפשר לצפות בו ב-VOD של סינמטק ת"א וחו"לניקים יכולים לבקש ממני לארגן הקרנת אונליין.

    מדסן היה נשוי בנישואים פתוחים, יהה הדבר הזה מה שיהיה וזכה בחיבתן של רבות. רעייתו התגרשה ממנו במהלך המשפט. היה לה חיסיון מפני התקשורת, וככל שהבנתי עזבה את דנמרק, אולי אפילו אפשר לומר שנמלטה.
    אבל מה, היו לו כל מיני "ידידות" ולמרבה הזוועה, אחת הסוהרות בכלא בו היה בעת המשפט גם התאהבה בו והועברה מתפקידה. גם לבית המשפט עצמו הגיעה שלישיית "ידידות". הצעתי להן להתראיין, לא רצו.

    מדסן קיבל מאסר עולם, אבל זה רק הגביר את אהבת הנשים (המשונות) אליו. קוראים לתופעה היבריסטופיליה. נשים המתאהבות בפושעים כבדים, כולל רוצחים. יש שתי סיבות עיקריות, בעצם אולי שלוש, לתשוקה התמוהה הזו: 1. הן לא מאמינות שהמאמי שלהן באמת עשה את מה שמיוחס לו ורואות בו קורבן של המערכת, הממסד, החברה, בורא עולם. 2. הן מאמינות שיוכלו לגאול אותו ולהפוך אותו לבר לבב. 3. הן מרגישות רגועות שהוא בכלא ולא יכול לבגוד בהן.
    כל הדבר הזה מעורר ומרגש אותן.

    בין מי שהתאהבו בו הייתה נערה דנית בת 17, שהשתתפה באיזה טראש טלוויזיוני וסיפרה שהוא מאוד עזר לה בלבטיה הקיומיים. הם ניהלו חליפת מכתבים ענפה.
    אבל אויה. בינואר האחרון התברר שזהו, האוצר כבר לא פנוי. אישה בשם ג'ני קורפן, 40, שמוצאה ממוסקבה, אקטיביסטית גולה, שקיבלה מקלט מדיני בפינלנד, אמנית, התחתנה איתו. היא מוצאת שהוא אדם מקסים והיא גאה להיות אישתו. או במילותיה: הוא "יפה, חכם, מוכשר, מסור ואמפתי".
    ועל הרצח של קים ואל? "בעלי הוא אחד משני הקורבנות של הפשע הזה, והעובדה שנשאר בחיים היא עונש עבורו, לא פרס או מזל".

    עוד הערה קטנה לפני ההמשך: כלי התקשורת השונים, בארץ ובעולם, נוהגים לכנותו "מהנדס אוטודידקט". ובכן לא מהנדס. בנה את הצוללות בעזרת הרבה עוזרים ובעלי מקצוע שידעו את המלאכה. עוד תיאור ביזארי שלו הוא "אילון מאסק הדני", או "מיליונר אקסצנטרי". אז לא מאסק ולא מיליונר. חי מהיד לפה ונעזר – לא ש ל י יכול להיות משהו נגד זה – בתמיכת ובמימון ההמונים, לעומת מאסק המיליארדר והנדבן. הונו האישי של מאסק זינק במחצית הראשונה של 2020 מ-20 למעל 103 מיליארד דולר. רק שתדעו.
    נכון, שניהם יזמים וחובבי טילים.

    מתחילת 2020 ועד כה נחתמו כמה יצירות על מעללי מדסן בנוסף לסרט שלי, אותו הזכרתי, הסרט שתקציבו הזעום מתקרב, אולי, לתקציב הקייטרינג של אחד מהמוצרים הנוספים.
    הסרט הראשון שהפקתו הסתיימה לכאורה, Into the deep, שביימה אמה סאליבן האוסטרלית-דנית, הוקרן בפסטיבל סאנדנס האחרון. הוא קצר את תשואות הקהל אך לא זכה בפרס. סאליבן החלה לראיין את מדסן לפני הרצח של ואל, כולל ביום הרצח, והסרט עוסק בעיקר בעוזריו של מדסן שבנו איתו את הצוללות והטילים. נטפליקס קנתה אותו (וכמובן מימנה אותו), אך התברר שכמה ממשתתפיו לא חתמו על רליס ולא הסכימו להופיע בו. גם הצלם משך ידיו מהיצירה.
    נטפליקס הקפיאה את השידור שלו וממש באחרונה דווח שהסרט בעריכה מחודשת, כשהדמויות שלא רוצות להופיע בו ייחתכו החוצה ולאחר מכן, לא ידוע מתי, נטפליקס כנראה תשדר אותו. איך נטפליקס לא קיבלה ליד רליסים מראש? אין לי מושג. יש איזו לקונה בחוק הדני, האומרת שעצם העובדה שהצטלמת לסרט היא בגדר הסכמה להופיע בו (אגב, גם ביפן זה כך). אבל זה לא עובר בישראל, וגם לא באמריקה, ולפיכך לא בנטפליקס, ועדיין, נטפליקס מעדה? וואוו.

    היצירה השנייה, Secret talks recordings with Peter Madsen, ששודרה בערוץ דיסקברי הדני, היא מיני-סדרה שהופקה מ-20 שעות של ראיונות טלפוניים עם מדסן (תחילה לא ידע שהוקלט, אבל לאחר מכן הסכים לשימוש בחומרים), וגדולתה היא שהוא מודה שם, בתשובה לשאלה של העיתונאי שראיין אותו, המככב בסדרה, שהוא רצח את ואל כי היא נכנסה לשדה מוקשים בשאלות שלה והפעילה בו משהו. מעניין מה חושבים חוקריו של מדסן על כך, שהרי במשפט ל א הודה ברצח.

    הסדרה השלישית, דרמה, נקראת The investigation וביים אותה טוביאס לינדהולם, גדול במאיה של דנמרק. זו סדרה עתירת תקציב והיא מתארת את חקירה הרצח כפי שהתקיימה באמת, עם שחקנים שמגלמים את כל הדמויות המעורבות, למעט דמויותיהם של מדסן ושל ואל שפשוט נעדרות ממנה (!). הסדרה נעשתה בתמיכת המשפחה של ואל אך בלי החבר שלה, שפרש בטריקת דלת וטען (משהו כמו) שעושים מסחרה בדמותה של זוגתו.

    ולקינוח זמני, ביום שלישי, 20 באוקטובר, אירעה הדרמה הגדולה, מדסן ברח מהכלא. או לפחות ניסה לברוח מכלא Herstedvester הנמצא מחוצה לקופנהגן. הוא הספיק לאוץ כ-400 מ', ועוד כשיצא בריצה מהמקום השומרים צעקו עליו ואליו, "פיטר, שכב, פיטר, שכב!" אך הוא התעלם. ביציאה ניסה להתפרץ לוואן לבן שנקלע לדרכו, אך די מהר השומרים, השוטרים, החיילים, סיירת מטכ"ל, הכריעו אותו. תחילה סברו שעל גופו חגורת נפץ, אך התברר שלא ולא. האם היה לו סיוע מבחוץ? עוד לא ברור.
    הוא הוחזר אחר כבוד לכלא, הדומה יותר למלון מפואר. מתברר, מתלונות עובדיו, שמספר הסוהרים שם צנח בשליש בעשרים השנים האחרונות, וצוות הכלא מספר שהאסירים נמצאים שעות ארוכות ביממה ללא השגחה. ובכן, פרצה קוראת לגנב שמדסן ניצל.
    רק שנשאלת השאלה מה חשב לעצמו? הרי פרצופו מוכר בכל העולם, לאן התכוון לברוח ואיך?
    כבר בעת המשפט, באבחון שנעשה לאישיותו המפוקפקת (פסיכופת!) נאמר שיש לו אינטליגנציה ממוצעת, לא גאון ולא כלום. אכן יזם עקשן, אכן כריזמטי מאוד בעיני פלח מסוים באוכלוסיה, ועדיין, מעשהו המטופש בשבוע שעבר לא מעיד על חוכמת יתר.

    רעייתו האוהבת ג'ני קורפן כתבה עוד פוסט בפייסבוק, בו היא מצהירה שלא תתייחס יותר למעלליו של בעלה האהוב והמקסים ורק תפרסם מגוון מהעבודות שיצר בשלוש ומשהו שנותיו בכלא. איזה עבודות? לא פירטה.
    נחיה ונראה.

    סרטון על מדסן והבריחה
    ועוד אחד, שבסופו פולט אחד השומרים שם לעבר הרוצח הנמלט: "ז&*ה קטנה" (מן הסתם המקבילה של בן ז^*&).

    אז כאמור, צוללת ב-VOD של סינמטק תל אביב.

    ויש לי גם אתר! בקרו בו, קראו על כל הסרטים שלי והזמינו אותם:)

    כלכלת הקולנוע שלי או: מאיפה מגיע הכסף להפקת סרט?

    אני אחרי הפרמיירה השישית שלי, של צוללת – הסרט של דבורית שרגל, השישית בפחות משש שנים (ראיון איתי ברדיו קסם מדקה 35:12). הימים שלפני, החודשים שלפני, מלווים תמיד בדאגות ובחרדות גדולות אצל כולם, אצלי במיוחד. ואני אדלג בפוסט זה על אפקט המגפה, המאוד מאוד מאוד משמעותי בעיצוב מצבי הנפשי בחודשים אלו.

    ופה: צילום דברי הפתיחה שלי לפני הפרמיירה וגם הדברים הכתובים ותגובות הצופים.
    וראיון איתי על צוללת בגלריה של הארץ (נירית אנדרמן).

    לפני הפרמיירה של הבכור, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (בהפקת קסטינה תקשורת בע"מ), לא פחדתי, פשוט לא ידעתי ממה, לא ידעתי איך זה עובד, מה יקרה הלאה. רק רציתי כבר להציג את הסרט אחרי ארבע שנים קשות. זאת, בדומה לטיסה הראשונה בחיי בגיל 21: לפניה לא פחדתי לטוס, נורא חיכיתי. אחריה הבנתי שלטוס זה מפחיד.

    מכאן, שבפרמיירות הבאות ידעתי היטב לקראת מה אני הולכת, ושכדאי מאוד שהסרט/ הסרטים הבאים יחזירו את ההשקעה בהם, לפחות, שהרי הכל נעשה מכספי הפרטי, מהחסכונות כלומר, מהכסף שהרווחתי בעבודתי ובמימון-המון.

    ההצלחה המיידית של אאקוקל"ס הייתה עצומה ובהתחלה אפילו לא הפנמתי עד כמה זה יוצא דופן שסרט קטנטן עם אפס השקעה תקציבית בשיווק וביח"צ, בלי מערך הפצה (כולם סירבו, תכף אוסיף), הופך ללהיט סינמטקים.

    אבל מבחינה כלכלית שאר הסרטים לא הלכו בעקבות אחיהם הבכור. כך שעכשיו דאגה חדשה מכרסמת: איך יחזיר "צוללת" את ההשקעה בו. אנשים לא כ"כ מבינים: מזתומרת, אבל עשית מימון-המון, מה הבעיה? אז הנה שיעור קצר בכלכלת קולנוע ובהדסטארט:
    במימון גייסתי 109 א' ש'. מדובר כמובן בברוטו. מהסכום הזה יורדים: 9% עמלת אתר, 17% מע"מ, מס הכנסה ועוד עלות המתנות.
    מאחר שלא מימנתי פרסום או שיווק לפרויקט הגיוס (והיום זה כבר נדיר ממש שככה מנהלים פרויקט כזה), עשיתי הכל לבד ולא היו לי הוצאות נוספות מעבר לנ"ל.

    אבל כמה עולה ליצור סרט? או. אני מתמחה בסרטים דלי תקציב. אפילו לא דלי תקציב, אלא ללא תקציב. באנגלית זה נשמע יותר טוב: לא Low Budget אלא No Budget.
    אז כמה עלה "צוללת", הסרט ללא תקציב שלי? 250 א' ש' (בערך, היו בהמשך עוד כמה וכמה וכמה אלפים, אבל נעזוב כרגע, אני מנסה לפשט את התמונה). בִּדקו עם שאר היוצרים שאתם מכירים: אף אחד לא יוצר סרטים בסכומים כאלו. זה בלתי אפשרי. אבל מאחר שמעט מאוד אנשים נמצאים בצוות שלי ואני עושה חלק גדול מהעבודה בעצמי, אז *כאילו* זה לא עולה (אם אני לא מתמחרת כל שעת עבודה שלי בכל מקצועות ההפקה השונים שאני עושה).
    אני משערת שאנשי מקצוע שישמעו שהסרט עלה לי 250 א' ש' יתקשו להאמין. עם אלו אני מוכנה לשבת (מרחוק) ולהראות להם את החישובים.

    זה לא אומר שאיכות ההפקה לא נפגעת. אם אין סאונדמן בצוות, זה יורגש בהמשך ויעלה הרבה יותר בעריכת הסאונד. אם אין תאורן, כנ"ל. עוזר צלם – גם. מפיק בפועל, מפיק פוסט וכנהלאה – אין. כלומר יש, אני. את הסרטים שלי אני נאלצת לעשות ללא אנשי מקצוע חיוניים, כי ממסד הקולנוע בישראל לא מוצא אותם ראויים לתמיכה, כי הם לא טובים לדעתו. זה בפשטות, ואני לא נכנסת לתיאוריות קונספירציה, כי אין. יש דברים אחרים, אבל לא אפרט. שורה תחתונה: "צוללת" קיבל אפס ש' להפקה מגופי שידור ומקרנות קולנוע ולא ישודר בשום ערוץ טיוי.

    במאמר מוסגר, אנקדוטה: לפני כשבוע כתבה נירית אנדרמן בהארץ על שירות סטרימינג ישראלי חדש, איזי, פלטפורמה שתשדר תוכן ישראלי לעולם, החסומה בפני צופים בארץ. לא פנו אלי משם, אבל גם אם יפנו, החזון שלהם לא מתאים לי: 10 סנט על כל אחת מ-5,000 הצפיות הראשונות וקצת יותר לצפיות הבאות. בחייאת רבאק.
    באותה כתבה אומרת מפיצה ישראלית: "העולם זקוק לתוכן איכותי, ברמה גבוהה. ודאי שצריך נטפליקס יהודי וישראלי ערכי שייתן בעיטה לנטפליקס ולכמות האלימות ששם, ובמה לסרטים עדינים ומעוררי השראה. המטרה היא להביא לעולם אמירה שוברת סטריאוטיפים, שמציגה את ישראל אחרת, מעבר לקונפליקט".
    איזו מקסימה ורגישה, נכון? ובכן, אישה זו סירבה להפיץ את "אלה קרי".
    היא קיבלה אותו לפני סיום העבודה ואחרי, כשעוד הייתי תמימה כקליפת ביצה שלא בקעה. תחילה אמרה לי שהיא בדיוק באמצע איזו משהו וצפתה לרגע, ואח"כ אפילו לא חזרה אלי למרות תחנוניי. בגללה ובגלל מרעיה למדתי להפיץ לבד, אך הצלחתי היא רק בישראל, ורק במעגלים ההיקפיים. לא במיינסטרים. ולא הצלחתי לפרוץ לעולם. זהו. התעשייה בקליפת אגוז.

    חוזרת לעלויות הפקה. ובכל זאת, מאיפה אדם כמוני, עם אפס משאבים ועתודות מגייס את שאר הכסף? ראשית, את הסכום הזה ללא מוציאים בבת אחת אלא לאורך זמן. והעבודה על "צוללת" – אני מדברת על עבודה בכסף שעלי להוציא מהחשבון ולשלם לאנשים שאינם אני, לא על כל הזמן שאני השקעתי – החלה בתחילת 2018, בטיסה הראשונה שלי לקופנהגן, ונגמרה בתחילת 2020. כלומר, הסכום הזה, מינוס מה שנותר ממימון ההמון התחלק על פני שנתיים. מזל שעוד כמה אנג'לים עזרו לי בהמשך בנוסף למימון הרשמי.

    למרות הכל, בסוף, הייתי צריכה לפתוח את קרן הפנסיה בגלל הוצאה אחת עצומה שהייתה מחוץ לחישובים שלי. כשאני אומרת "החישובים שלי", אני מתכוונת לדף מחברת בו אני מחברת את המספרים שאני כבר יודעת על עשיית סרט. לא במסמך אקסל מדוגם. כי בסה"כ, בהתנהלותי הכלכלית אני מכולתניקית. אבל גם מכולתניקים יודעים לחשב פלוס ומינוס.

    ויש לי גם אתר! בקרו בו.

    יש לי אתר!

    עד היום, כבר המון שנים, הרבה יותר מעשור, ענה הבלוג הפעוט הזה על כל צרכיי, ובו תיעדתי את כל מפעלותיי, מחשבותיי והגיגיי.

    רק לפני חמש שנים וחצי היה לי סרט אחד, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ובו השקעתי את כל משאביי.
    אבל מה התברר? שאני אישה פורייה ברמות, ומאז הריתי וילדתי עוד שישה סרטים.
    כך שאני מגדלת כעת שבעה סרטים בסך הכל, ואין מספיק מקום בבית הקטון הזה, בבלוג.

    אז בניתי להם אתר. למעשה ריקי כהן בנתה, וקוראים לו באופן מפתיע dvoritshargal.com.
    מזמינה אתכם לבוא לבקר ולבקר. כלומר לכתוב לי איפה יש עדיין טעויות ומה יש לתקן.
    האתר עלה אתמול בערב, כך ש.

    בבלוג הזה אני אמשיך לכתוב, והוא יופיע באתר כקישור.
    מאחר שהייתי צריכה לשנות את כתובתו, אולי תצטרכו להירשם שוב לקבלת עדכונים.
    ואולי לא, לא יודעת.

    באשר לאירועים הקשורים בסרטיי, אני שוקלת לשלוח ניוזלטר מדי פעם.
    באתר עצמו תוכלו לכתוב לי אם תרצו לקבל ניוזלטר שכזה.

    זהו, אל תלכו לשומקום.

    איך לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

    אני, דבורית שרגל, במאית ומפיקה,
    מציעה צפייה ייחודית בסרטי "ילדי העולם" שיצרתי
    ושיחה מלבבת לאחר מכן.
    איך? כתבו לי לווטסאפ: 052-3512025
    או למייל:
    dvorit.shargal@gmail.com
    הצפייה כרוכה בתשלום-כפי-יכולתך-רצונך בביט.

    על הסרטים:

    איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (50 ד')

    סרט נוסטלגי מרתק וכובש לב בעקבות סדרת "ילדי העולם". מסע בלשי מפותל ולא ייאמן אחר הגיבורים הנעלמים של סדרת הספרים הבלתי נשכחים שצולמו בידי אנה ריבקין-בריק, נכתבו בחלקם ע"י אסטריד לינדגרן ותורגמו ברובם בידי לאה גולדברג. אלה-קרי הילדה מלפלנד, נוריקו-סאן הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד והגיבורים הישראלים מהקיבוץ ומהמדבר. באמת היו ילדים כאלה? איפה הם היום? (לבני 8-120)



    "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" (46 ד')

    המסע בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק נמשך. דבורית שרגל ממריאה לאפריקה כדי להתחקות אחר גיבורת הספר "סיאה הילדה מאפריקה". איפה סיאה היום? היכן צולם הספר? הוא באמת מתאר את היבשת השחורה? מה קרה למשפחה הגדולה שלה? מה עושה סיאה ועד כמה חייה דומים לחיי הנשים באפריקה? (לבני עשר עד מאה)

    הרפתקה בלשית נוספת בעקבות הספרים המצולמים של אנה ריבקין-בריק. מסע פלאי ונוגע ללב בין שתי מאות, שלוש יבשות וארבע מדינות ונגיעה מטלטלת במעמקי הזיכרון. מה קרה ללילבס, רוכבת הסוסים הקטנה מהקרקס ואיפה מוקיהנה, ילדת הפרחים המתוקה מהוואי. הסרט חותם את הטרילוגיה המלבבת, הכוללת את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה!" (לבני 9-99)