פעם הייתי עיתונאית. אבל אז מיציתי. כי לא קיבלתי מה שרציתי. הקמתי בלוג לביקורת תקשורת. המצאתי הכל, מאלף ועד תו. עשיתי הכל לבד. עברו כמה שנים של עבודת פרך. הבנתי שלא אשנה את פני התקשורת בישראל (בסוף התברר ששיניתי קצת) והחלטתי שאני רוצה לביים קולנוע תיעודי. נכנסתי בכל הכוח ועם הראש בקיר במשימה החדשה. התחלתי לעבוד ב-2010. בסוף 2014 גמרתי את הסרט הראשון. מאז ועד היום יצרתי עשרה סרטים.
אמש, 5.9.22, נערך אירוע פנומנלי הנקרא "היו ימים בקרליבך". הנה תקצירו, אותו כתבתי ב-FB, ב-VU והנה גם פה, כדי לכסות את כל קהל היעד. לכאורה:)
די קשה להגדיר את מה שקרה אמש: אירועי 30 שנה לרכישת "מעריב" ע"י הכשרת היישוב. העיתון כבר לא שייך לעופר נמרודי ועבר מאז לא מעט ידיים, אבל הוא נראה אותו דבר בדיוק. כלומר נמרודי, לא העיתון. גם נמרודי אחראי למהפך שעברתי בחיי. אבל רגע, שנייה. בעצם יותר משנייה.
זה קרה בבית אריאלה בת"א ולכבוד ה-30 ערך אמנון רבי (מייסד ויו"ר חברת ההפקות קסטינה תקשורת, גדול עורכי הפרינט בישראל מאמצע שנות השמונים ועד רגע זה) גיליון תקשורת מיוחד יחד עם עפרה מזרחי (שניהם חברים קרובים שלי, אמנון הוא זה שגילה אותי ותומך בי לאורך כל הדרך, כולל הפקת הסרט הראשון שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?).
אחרי המִנגול והמזון והשתייה של עשרות עיתונאים שלא ראו אחד את השני עשרות שנים התכנסנו באולמון ושם ראיין בן כספית את עורך מעריב היום, דורון כהן ואת ליאור שליין, החולק את חייו עם ראשת מפלגת העבודה.
בסוף חולקו עותקים (ממוספרים!;) של "היו זמנים בקרליבך", גליון התקשורת הענק, 282 עמודים, 1.3 ק"ג משקל היילוד. ברור ששקלתי.
מדובר בפריט לאספנים, שאקזמפלרים ממנו עוד יימכרו ברבות הימים במכירה פומבית. לפי ענקותו של המוצר הפרינט לא מת, אבל יש המון-המון חיים אחריו. אפשר לרכוש בצומת ספרים. מעניין מי יכתוב עליו ביקורת תקשורת. חח.
מצרפת פריים מהריאיון בןשליין ואת כתבת המסע שערך איתי דרור פויר, במסגרת "יש חיים אחרי הפרינט", בה תוכלו לקרוא גם איך נמרודי אחראי למהפך בחיי.
חצי שנה אחרי מימון ההמון, יוצא לדרך "הרביעי בטרילוגיה". הפרמיירה שלו תהיה ביום שישי, 11.3, 14:00 בסינמטק תל אביב במסגרת אירועי "מבט נשי". פה אפשר לרכוש כרטיסים. ותזכורת לסיפור הסרט, כפי שכתבתי בעת מימון ההמון.
החלק הרביעי בטרילוגיה? מה? אין דברים כאלו, בטרילוגיה יש רק שלושה חלקים, לא? אז מה זה? או. זה בדיוק העניין. מגפה, כן חשבתם שתפרוץ בעשור השני של המאה ה-21? מגפה שתשתק את כל העולם, שתגרום לנו להסתגר בבתים, להתרחק מאנשים, לעשות הכל דרך מסכים? אז אם כל הדברים הללו קרו, למה שלא יהיה גם חלק רביעי לטרילוגיית ילדי העולם שלי?
אבל איך זה קרה? מה מי מו?
אז ככה: המגפה עצרה את כולנו. סטופ כדור הארץ. כדי להתפרנס ולהיות בקשר עם כל צופיי וקוראיי ואהוביי וחבריי, ערכתי הקרנות אונליין לטרילוגיה: לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לאפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ולאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? וגם התחלתי לכתוב סופסוף את הספר המיוחל על כל מסעותיי ברחבי העולם, על החיפושים אחר הילדים מהספרים של אנה ריבקין-בריק, על חייה של הצלמת המהוללת והאהובה עלי, שהפכה לחלק מעורי, תחקירים נוספים שערכתי במהלך עידן הקורונה, ספרים נוספים שנחשפתי אליהם, ילדים אחרים שמצאתי ומה לא. לצורך כתיבת הספר אף צפיתי בחומרי הגלם הישנים של שלושת הסרטים וערכתי ריאיונות זום רבים עם כל מיני אנשים מיוחדים. באפריל 2021 פתאום הבנתי: יש לי סרט נוסף ביד! תחילה חשבתי שמדובר יהיה בסרטון קצר, 15 ד' בלבד, שילווה את הספר הנכתב. אמרתי לעורכת, הילה הרמתי, איתה אני עובדת כבר שנתיים (מאז ימי צוללת ולאחר מכן על עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה), שמעי, יש לי משהו קטן, פיצי, שילווה את הספר. אבל כשהתחלנו לעבוד התברר שבעצם יש לנו שעה תמימה. כן, בערך שעה של החלק הרביעי בטרילוגיה.
מה יהיה בחלק הרביעי בטרילוגיה?
חומרים שלא התאימו לשלושת הסרטים הקודמים, אך ממש מתאימים לסרט הזה, ריאיונות זום, ספרים נוספים מסדרת ילדי העולם, ילדים מפתיעים, הגיגים וחידושים על חייה של צלמת כל הספרים, אנה ריבקין-בריק, מסקנות וסיכומים. וכל זה, מבלי לפקוד את נתב"ג ולו פעם אחת אפילו, מבלי לצאת ליום צילום אחד מחוץ לבית! קישור לתמיכה בהדסטארט
עוד פעם מימון-המון? למה שלא תפני לקרנות הקולנוע ולגופי השידור?
לא רציתי לעשות עוד מימון-המון. אחרי ארבעה מימונים הרגשתי שמיציתי, שחוויתי את כל השמחה והאושר והקושי האינסופי. זו עבודה ממש-ממש קשה, להפיק, לקומם ולרומם מימון-המון ואין לי מספיק מאגרי אנרגיה לכך. אני עובדת בימים אלו על פרויקט גדול, מוזמן, מורכב ומאוד מעניין, פרטי לגמרי, וכך מממנת את חיי. אבל הבנתי שכדי לגמור את הסרט הזה, שהוא הכי דל תקציב, בעצם סרט ללא תקציב כלל ("צוללת" כילה הכל), אזדקק לעזרת כל צופיי היקרים, שמכירים אותי ואת הטרילוגיה, שיוכלו להתגייס לסייע לי להביא את הסרט לידי גמר, ולאחר מכן לחתום את כתיבת הספר. קרנות הקולנוע וגופי השידור לא היטיבו עמי כל שנות יצירתי, בלשון ההמעטה (יוצאת מן הכלל היא קרן רבינוביץ, שעזרה לי בדיעבד שבדיעבד בתמיכה ב"איפה אלה קרי…" ובסוף ההפקה של "איפה לילבס…"). הקרנות והגופים ואני לא רואים עין בעין את משמעותה של יצירת תרבות וקולנוע משודרת. יש להם אג'נדות אחרות משלי על מה "מתאים לשידור" ומה "לא מתאים". הם רוצים לראות כבר בהגשה הראשונה סרט מוגמר (גם אם יכחישו זאת עד מחר). זאת ועוד: ההגשות כולן צריכות להיות אנונימיות, על פניו כדי להימנע מהטיות, אבל תגידו לי אתם, איך אני יכולה לכתוב/לצלם הגשה אנונימית לטרילוגיית ילדי העולם? בלתי אפשרי עד מופרך. ולכן, למרות הקושי העצום שבדבר, אני פונה אליכם, לגיוס קצרצר, רזה וקולע ברוח התקופה וברוח הסרט, מעתה ועד ראש השנה:
51,000 ש' תוך 21 ימים | קישור לתמיכה בהדסטארט ככה. אין זמן. לא מתמהמהים. לא מחכים למשיח.
מדינת ישראל ומוסדות התרבות שלה לא חושבים שיצירתה האלמותית והעשירה של צלמת ספרי הילדים, אנה ריבקין-בריק, ראויה לתמיכה ולהנצחה. הוכיחו לכולם שהם, כרגיל, טועים.
שלכם באהבה ובתודה נצחית, דבורית שרגל
dvorit.shargal@gmail.com 052-3512025 אפשר להתקשר, לכתוב ולווטסאפ בשמחה
הפוסטים המעניינים והשווים ביותר שכתבתי בשבועות האחרונים כולל הסברים איפה ואיך אפשר לצפות בסרטים שלי.
סוף מאי היה ממש סואן. הדבוריתון, פסטיבלון סרטי דבורית (בחלקם) הוקרן באירוע פרטי ומושקע, יפהפה בטירוף בנהריה הייטס. לא שמעתם על נהריה הייטס? או, זה כי אני המצאתי את השם. המקום קיים ושריר, אך לא היה לו שם כ"כ מוצלח. הסרט הכי חדש בארסנל שלי, עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה הוקרן פעמיים, בפתיחה בשישי ובנעילה. בלילה הוקרן צוללת המאתגר ולמחרת, שבת, טרילוגיית ילדי העולם ברצף: מאלה קרי ונוריקו-סאן, עבור באפריקה! של סיאה, שלסתות רבות נשמטו בעטיה וכלה בלילבס ובמוקיהנה. בין לבין זכו כל מי שהוזמנו והגיעו לאכול כיד המלך והמלכה שולי ומור, להשתכשך בבריכה ולטייל במטע הזיתים ובגן הפרא היפהפה שבהייטס. הנה כמה תמונות מהאירוע.
צילומים: רונה שחר, צור ריכטר לוין, גילה רותם
וכך אפשר לצפות בסרטים שלי עכשיו: ראשית, הנה אתגר, דבוריתון2, לכל גוף/ משפחה/ חברים/ אנשים פרטיים ברחבי הארץ (ו ב ע ו ל ם !), נראה אתכם מפיקים:) אגב, הקרנו את "עלילות תלמי" גם בחברת ההי טק בה עובד אורי, גיבור ויזם הסרט וזהו רמז לחברות ההייטק כולן, ובכלל, להזמיננו איתו.
ב-VOD של סינמטק ת"א אפשר לצפות בצוללת וגם בעלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה. ב-VOD של ארכיון סינמטק ירושלים אפשר לצפות בכדור בגב, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ובאפריקה! סיאה מהקילימנג'רו. את כל הסרטים צריך לחפש במנגנון החיפוש הזה ולהירשם. טרילוגיית ילדי העולם מאושרת ע"י משרד התרבות והספורט ואני ספקית של המשרד ולכן אפשר להזמינני איתם לכל מקום ואתר העובדים מול המשרד ומתוקצבים בעזרתו.
סרט נוסף שלי, הפרוטוקול של גלעד, נמצא פה, ב-VOD של מאקו. לצפייה חופשית.
לאירועי הקרנות פרונטליות ואו אונליין + שיחות איתי (למשל: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?) ואו איתי ועם אורי בסרט על תלמי ואו איתי ועם ההורים של גלעד, רונית ודנאל קאהן, אפשר לכתוב לי בווטסאפ: 0523512025 * או, לחובבי מיילים: dvorit.shargal@gmail.com
משהו נוסף שהספקתי לעשות בשבוע האחרון, תחילת יוני: צילום ועריכת סרטון להנצחת אבא שלי, רפי שרגל, עובד מד"א ת"א, שהחודש ימלאו עשר שנים למותו המוקדם מדי. הנה הוא, למוקירי זכרו ולחבריו. וגם למי שרוצים להכיר אותו. השבוע נהרס גם בניין מד"א ת"א באלקלעי 2 (מתחם השל"ה בזל), וסמל הבטון לעידן הזה, שבו אבא שלי עבד שם, נמחק והושמד באופן סופי ומוחלט. בסרטון יש כמה צילומים של אבא שלי המנוח בבניין. וזה הבניין. צילם מני פוטוק
בערוץ שידור מקומי כלשהו עולה השבוע (אנחנו במאי 2021) סדרת דוקו-פשע שנקראת "החקירה". הסדרה 700עוסקת בחקירת הירצחה של העיתונאית קים ואל ב-2017. ביים אותה גדול במאי דנמרק בתקציב עתק. סדרת פיקשן עם שחקנים שמגלמים את צוות החקירה ואת משפחת הנרצחת. שמו של הרוצח, פיטר מדסן, לא מוזכר בה בכוונה תחילה. כך רצתה המשפחה, שגם תמכה ובירכה על יצירת הסדרה.
"החקירה", הפקת יוקרה שבארה"ב HBO שמה עליה יד, שודרה בעשרות ערוצים בכל העולם. יש לה יח"צ מפואר, שיווק מצוין ועיתונאי ישראל הלוחמנים הזדרזו לכתוב עליה. ככה זה. יש יח"צ, כותבים לכם, שולחים לכם, יש מי שיכתוב. מערכת משומנת. האם הזכירו ואו יזכירו את הסרט הישראלי הקטן שנעשה על המקרה? הצחקתם. זה לא היה כתוב בעמוד היח"צ.
אין שום דרך להשוות בין שתי היצירות הללו, שמה שמשותף להן זה עיבוד מקרה הפשע הנורא הזה, כל אחד בכלים ובאמצעים שעמדו לרשותו. ההבדל בינינו הוא כהבדל בין נמלה להר. ככה.
כשהחלטתי ויצאתי ליצור את הדוקו שלי, צוללת, חודש-חודשיים אחרי שאירע המקרה, לא ראיתי בעיניים. לא חשבתי על כך שהמקרה הזה יביא ליצירות קולנועיות וטלוויזיוניות רבות, ככל פשע עם פרופיל גבוה מאוד. פשוט רציתי ליצור את הסרט, הייתי ח י י ב ת ליצור אותו, וכמו כל יצירה שלי, שום שיקול כלכלי לא עמד לנגד עיני. אם השיקול הזה היה עובר במוחי, ולו לשנייה, במהלך 11 השנים האחרונות, לא הייתי עושה שום סרט. כידוע, אני יוצרת לבד, כמעט* ללא עזרת ממסד התרבות בישראל.
"צוללת" לא קיבל ש ק ל אחד של תמיכה משום גוף ולא שודר בשום מקום (כמו כל סרטי הטרילוגיה שלי למשל, כמו הסרט על תלמי). כמו לשאר סרטיי שלי, עשיתי לו מימון-המון. רוב מבקרי הקולנוע בישראל לא כתבו עליו מילה. סרטיי מוחרמים ע"י הקולגות שלי, גברים ונשים כאחד, כבר שנים. הם פשוט מתעלמים מפניותיי בלי להתבלבל.
על "צוללת" כתבו ביקורות יוני בינרט ב"פנאי פלוס" (רצ"ב צילום שלה מהשבועון) ואיתן וייץ בבלוג** שלו, "קולנוע בראש צלול" (בקישור: כל ההתייחסויות לסרטיי). ביוני 2020, חודש לפני "פרמיירת המסכות", ראיינה אותי נירית אנדרמן ב"הארץ". הארץ הוא למעשה העיתון שכתב על כמה מסרטיי ועל כך אני מכירה תודות רבות והערכתי הנחרצת נתונה.
"צוללת" שלי נקלע לשנת הקורונה שלא בטובתו. לקראת סופה עשיתי לו עריכה מחודשת בקטנה, בכוחות ובמשאבים שלא ברור לי מהיכן גייסתי, בעקבות שיחות עם צופים ובעיקר עם עצמי. הוא הוקרן לאחריה בסינמטק ת"א וב-27 וב-29 במאי יוקרן בסינמטק ירושלים. ב-28 במאי, 23:30, יוקרן בפסטיבלון פרטי בצפון (יחד עם שאר סרטיי). רוצים? כתבו לי. כמו כן אפשר לראותו ב-VOD של סינמטק ת"א.
כלכלית, ההפסדים שלי עליו הם הגבוהים מכל הסרטים שלי. זהו סרט מורכב במובנים רבים, העשייה שלו לוותה במכשולים שלא דמיינתי, חלק ניכר מהפנסיה שלי מושקע בו. מי האידיוטית חסרת האמצעים שמשקיעה פנסיה דלה בסרט? פחח. אשכרה סתומה.
אני מאוד שלמה עם הסרט. אני לא מצטערת ולוּ על שקל אחד שהשקעתי בו, לא על שנות העבודה ובוודאי שלא על העריכה הנוספת. המושג "דל תקציב" קטן עליו. הוא נעשה ללא תקציב כלל. מתישהו את מפסיקה לספור. אם יש סרטי low budget, סרטי no budget וסרטי גרילה, "צוללת" משתייך למגזר השלישי. — (*יוצאת דופן ממסדית: קרן רבינוביץ' שתמכה בשניים מסרטי טרילוגיית ילדי העולם ועל כך תודותיי המרובות והרחבה בספר על הטרילוגיה. ** בלוג יוצא דופן בהתייחסות אלי: "סריטה").
1 במאי 13:45, עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה, סינמטק תל אביב. לאחר מכן תיערך שיחה עם אורי רותם ואיתי, דבורית שרגל. תקציר וכרטיסים.
19:00 איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (טריילר) הסרט החותם את טרילוגיית ילדי העולם שלי. זוהי הקרנת אונליין ואחריה שיחת זום. איך מצטרפים? כותבים לי בווטסאפ – 0523512025
25 במאי 15:00 הקרנה פרטית של עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה לחברת ההייטק בה עובד אורי. אי אפשר להצטרף, אבל אפשר להזמין אותנו לחברות הייטק (או לואו טק 😉 )אחרות או לכל מקום ואירוע אחר. אורי ואני נהיה שם כמובן לשיחה.
20:30 עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה בספריית כפר יונה: אורי רותם, איש הייטק, מעריץ נלהב של ספרי "תמונות יפואיות" שכתב מנחם תלמי, יוצא למסע מרתק שבו הוא מפיח חיים בסיפורי יפו ומפצח את קסמם, גם באמצעות איוריו הפלאיים של שמואל כץ. הוא מחפש את הדמויות מהספרים ונפגש עם הגיבור האמיתי שלו, העיתונאי, הסופר והאגדה, כדי לשמוע ממנו כל מה שהוא יודע על יפו של שנות השישים ועל הג'מעה מאז. לבסוף הוא מלקט את שברירי הראיון האחרון עם תלמי, שהלך לעולמו ב-2018. אורך הסרט 46 ד'. אורי ואני נהיה שם גם.
27 במאי 21:00 צוללת בסינמטק ירושלים בקיץ 2017 עלתה העיתונאית קים ואל על צוללת בדנמרק כדי לראיין מישהו ונעלמה. החיפושים אחריה העלו ממצאים מחרידים. במקביל, בישראל, חולמת הבמאית, דבורית שרגל, חלום מוזר ומפחיד. נקודות השקה מתגלות בין החלום לבין האירוע בדנמרק וגם בין גיבורי הסיפור לבינה. היא יוצאת למסע בארצות הצפון כדי להבין מה קרה לעיתונאית בצוללת במימי קופנהגן ולמה. [אורך 47 ד', ישראל, 2021] טריילר או VOD.
פסטיבל!
28-29 במאי פסטיבלון צפוני קטן מסרטיי אצל מור ושולי, שמלווים אותי ממש מתחילת דרכי הקולנועית. המעוניינים, מקרב חבריי ומקורביי וצופיי, שרוצים להגיע למקום (טירה מכושפת בלב היער? יאכטה בלב ים? קוטה כמו בלפלנד? מי יודע) מוזמנים לכתוב לי ווטסאפ או אימייל 0523512025, dvorit.shargal@gmail.com
שישי, 28 במאי, 20:30 סרט הפתיחה, עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה, כולל שיחה עם אורי רותם, גיבור ומפיק הסרט ודבורית הבמאית. ההקרנה תהיה בחוץ. ייתכן שיהיה קריר וכדאי להצטייד בלבוש חם.
23:30, צוללת. ההקרנה בפגודה, חלל קטן ואינטימי. כמובן שאהיה שם לשיחה עם הנוכחים. טריילר
11:30 – אפריקה! סיאה מהקילימנג׳רו המסע בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק נמשך. אחרי פלאי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ממריאה דבורית שרגל לאפריקה כדי להתחקות אחר גיבורת הספר "סיאה הילדה מאפריקה". איפה סיאה היום? היכן צולם הספר? הוא באמת מתאר את היבשת השחורה? מה קרה למשפחה הגדולה שלה? לאן הגיעה סיאה כשגדלה ועד כמה חייה של סיאה דומים לחיי הנשים באפריקה? (לבני עשר עד מאה).
14:30 – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? הרפתקה בלשית נוספת בעקבות הספרים המצולמים של אנה ריבקין-בריק. מסע פלאי ונוגע ללב בין שתי מאות, שלוש יבשות וארבע מדינות ונגיעה מטלטלת במעמקי הזיכרון. מה קרה ללילבס, רוכבת הסוסים הקטנה מהקרקס ואיפה מוקיהנה, ילדת הפרחים המתוקה מהוואי. הסרט חותם את הטרילוגיה המלבבת, הכוללת את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה!" (לבני 9-99)
16:00 – עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה ראו פרטי הסרט לעיל.
החודש המפואר הזה ייחתם ב-29 במאי, 19:00, עם הקרנה נוספת של צוללת סינמטק ירושלים
כמו כן אפשר ורצוי להזמין אותי לכל מקום ואתר בישראל ובעולם עם אחד או יותר מסרטיי, להקרנות פרונטליות ולהקרנות אונליין עם שיחה בעקבותיהן. 0523512025 * ווטסאפ או שיחת אודיו:)
מעתה, מדי חודש, אשלח ניוזלטר דרך הבלוג, המפרט היכן אפשר לצפות בכל סרטיי. אפשר להצטרף לרשימת הנמענים ואפילו להיגרע, חלילה:) אז הנה, מתחילים:
חברים יקרים, סל הסרטים שלי מתמלא והולך והאביב מביא עמו לא רק ריחות ופרחים אלא גם מגוון אפשרויות לצפות בהם. הנה המועדים הקרובים, לבחירתם: להזמנת אירועים פרטיים לכל קהל שהוא, אונליין, פנים אל פנים, בבקשה התקשרו: 0523512025 או כתב לי בווטסאפ או במייל dvoritsh@gmail.com
"צוללת"
בקיץ 2017 עלתה העיתונאית קים ואל על צוללת בדנמרק כדי לראיין מישהו ונעלמה. החיפושים אחריה העלו ממצאים מחרידים. במקביל, בישראל, חולמת הבמאית, דבורית שרגל, חלום מוזר ומפחיד. נקודות השקה מתגלות בין החלום לבין האירוע בדנמרק וגם בין גיבורי הסיפור לבינה. היא יוצאת למסע בארצות הצפון כדי להבין מה קרה לעיתונאית בצוללת במימי קופנהגן ולמה. לרכישה וצפייה ב-VOD.
"עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה"
אורי רותם, מעריץ נלהב של סיפורי "תמונות יפואיות" שכתב מנחם תלמי, יוצא לפצח את הקסם היפואי ולחפש את הדמויות מהספרים: סלמון הגדול, ברכה אמבולנס וכמובן חיים הזורק החוצה. כדי למצוא אותן הוא צריך לשכנע את תלמי, העיתונאי, הסופר והאגדה, לספר לו כל מה שהוא יודע על יפו של שנות השישים ועל הג'מעה מאז. אחרי מאמצים הוא מצליח במשימה וגם מלקט שברירי ראיון אחרון עם האיש, שהלך לעולמו ב-2018. כרטיסים לסינמטק תל אביב
מנחם תלמי ביפו
טרילוגיית ילדי העולם, מאלה קרי ועד נוריקו-סאן
טרילוגיית "ילדי העולם" היא שלושה סרטים תיעודיים בעקבות הגיבורים המצולמים של ספרי הילדים מאמצע המאה העשרים, שצולמו כולם ע"י הצלמת היהודייה אנה ריבקין-בריק. בשלושת הסרטים יוצאת דבורית שרגל לתור אחר נוריקו-סאן מיפן, אלה קרי מלפלנד, דירק מהולנד, סיאה מהקילימנג'רו, לילבס ילדת הקרקס, מוקיהנה מהוואי וגם אחר הילדים מישראל, מהקיבוץ ומהמדבר. באמת היו ילדים כאלו? איפה הם היום? איך צילמה ריבקין-בריק את הספרים? מה חשבו הילדים המצולמים על הספרים? סדרת מסעות מרגשים למעמקי הזיכרון, לילדות נשכחת, פרטית וקולקטיבית, לעולם שאיננו עוד. מועדים לאירועי האונליין: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? 24.4 – 16:00 אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו 24.4 – 11:00 איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? – 1.5 – 19:00 איך נרשמים? שולחים לי ווטסאפ עם בקשתכם. 052-3512025
אני ביפן, קיץ 2013, בעת צילומי הסרט "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
"כדור בגב", ערב יום הזיכרון
בחמש השנים האחרונות, מאז שגמרתי את יצירת הסרט האישי/ משפחתי הזה, "כדור בגב", אני מציגה אותו לקהל רחב ככל האפשר, בצפיית אונליין. ערוצי השידור מלאים בסרטי נופלים. יש אלפים רבים מהם. אבל הסרט שלי לא מספר הרבה על הדוד שלא היכרתי, פשוט אין מספיק מידע, אלא סיפור הרבה יותר רחב, שנוגע ללא מעט משפחות, לצערי, במדינה. הסרט הקצר, 26 ד' אורכו, ילווה, בשיחה. טופס הרשמה לאירוע צילום העטיפה: יצחק פרידמן, חברו לבסיס של בנימין למפל ז"ל.
תמה עונת אירועי האונליין של טרילוגיית ילדי העולם:) תודה רבה רבה להמוני האנשים הנפלאים שפגשתי מרחוק אך מקרוב בכל חודשי הקורונה. בזכותכם, חשוב מאוד לומר זאת, יכולתי להתפרנס בשנה זו. אני מקווה שנוכל לחזור לחיים שהיו לנו, מחוסנים, מרוחקים וממוסכים בינתיים, עד שלא יוכח שאפשר אחרת. למדתי מכם המון, זכיתי לתובנות-על חדשות, נהניתי כשנהניתם ופה ושם בכיתי כשסיפרתי לכם את סיפורם של הסרטים.
אני, דבורית שרגל, 27.2.21 בזום הפרידה לעת עתה
מוזמנים להזמין אותי להקרנות פרונטליות בכל מקום שרק אפשר: ספריות ומתנ"סים, קיבוצים, בתי אבות ובתי ספר, חוגי בית וחוגי רחוב, ימי הולדת ובת מצוות, סמינרים, מכללות, אוניברסיטאות, כל מה שרק עולה בדעתכם. אירועי אונליין יתקיימו לקבוצות מאורגנות בלבד ע"פ הרשימה הנ"לית. איך מגיעים אלי? פשוט וקל: dvorit.shargal@gmail.com | סל' 052-3512025
ודיווח מהגרנד פיינאלה ב-27.2.21 בו השתתפה גם משפחת חוכיימה-שורץ: "יעלה (6): 'בחיים לא ראיתי סרט שעשו על דמות אמיתית מהספרים שלי!' "הגר (11.5): 'זה כל כך מרגש!!!!' "ועכשיו ביקשו ממני טיסה ליפן "תודה על החוויה המשפחתית הנהדרת הזו." – "אבל הגיעה השעה לשוב הביתה. והנה אווה יושבת באווירון, מציצה בחלון אל נוריקו-סאן וקוראת: ובשנה הבאה את תבואי אלינו! נוריקו-סאן מביטה אל האווירון העולה מעלה מעלה מעלה. אווה טסה בשמים. אולי גם נוריקו-סאן תטוס כך בשנה הבאה. שלום שלום ולהתראות" (שני עמודי הסיום של "נוריקו-סאן הילדה מיפן")
המהדורה השוודית, 1958
*כל המסופר כאן היה באמת* (מתוך העמוד המקדים את פתיחת "אלה קרי הילדה מלפלנד", מן הסתם כתבה אותו, כלומר את המשפט, לאה גולדברג, שעיבדה את הספר לעברית. אולי כי ידעה שילדי ישראל הם ספקנים בני ספקנים. המשפט הזה לא מופיע במקור).
אני לא מראיינת הרבה קולגות באריכות, להנאתי, אבל במקרה של אלון ויינשטוק זה אחרת, כי יש לנו שני דברים מהותיים משותפים: שנינו נולדנו וגדלנו בפתח תקווה ושנינו יוצרי דוקו עצמאי. על החלק הראשון של המשפט התגברנו, בערך, החלק השני הוא החיים עצמם. אלון עוסק בקולנוע כבר 20 שנה, אני רק עשור. אלון רב פעלים; היה מאמן כדורסל, עיתונאי, עבד בצ׳יינג׳, יש לו חדר עריכה, הוא יוצר סרטים ויש לו גם נכס אותו הוא משכיר. אני מתפרנסת רק מקולנוע בעשור האחרון, תוך ריקון מוחלט של אוצרותיי הכלכליים וגלגול חריט הכסף שלי מסרט אחד למשנהו.
ועכשיו הסרט החדש של אלון, למה אני לא שחקן כדורסל, מוקרן או מוסטרם, או איך שלא קוראים לזה בימינו בפסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק ת"א. הסרט הוא סיפור החיים של אלון מהיום שהתאהב בכדורסל ועד כמעט ימינו. אני חושבת שהוא כן שחקן כדורסל, אבל מה זה משנה מה אני חושבת.
הדוקו הארוך, שעה ו-50 ד', מחולק לחמישה פרקים, לפי שם הסרט. כל מילה פרק. אני לא מתכוונת לכתוב פה ביקורת קולנוע. אגיד רק שחשבתי על הסרט לא מעט אחרי שצפיתי בו, וזה, מבחינתי, הקריטריון לשאלה אם סרט מוצלח. זה מה שאני רוצה שיקרה גם לסרטים שלי: שאנשים יחשבו עליהם אחרי הצפייה. ולכן, מיד אחרי שצפיתי בסרט ביקשתי מאלון ספונטנית להתראיין.
מה החיבור בין הסרט לבין הפסטיבל לקולנוע גאה? "אנחנו חוגגים עשור לסרט זה גילה, זה אני על גילה גולדשטיין, מראשוני הטראנסג'נדרים בישראל ונתנו לי את אות יקיר הפסטיבל. "אני מספר בסרט שכשהיינו בישיבה בכפר גנים היינו מתכנסים בערבים בחדרים ומתעסקים בעצמנו. כשהרב שמע על כך הוא ראה בעיני רוחו הומואים, איסור מן התורה, ובסוף אותה שנה העיפו מהישיבה שישה תלמידים וביניהם אני. בסופו של דבר זה הציל אותי כי יכולתי לחזור לשחק כדורסל בקבוצה בצורה מסודרת, מה שלא ראו בישיבה בעין יפה. "הסרט עוסק בחופש, בביטוי עצמי ובאמירת מה שחשוב לך. ובזה עוסק גם הפסטיבל הגאה. ויש עוד סיבה, אח שלי, שי כרם, הוא המנהל של אייקון הקהילה, דנה אינטרנשיונל, מזה 20 שנים. שי מופיע בסרט וחלק נוסף שלי באהבת הלהט"ב ובהרגשת השייכות שלי אליהם בא ממנו. "וגם, להיות דתי ולעזוב את הדת זה תהליך שמשאיר אותך חצי-חצי. קצת כמו טרנס. גילה הייתה אומרת לי : אבל מה אתה רואה, אישה? גבר? היו לה חששות".
איך התחלת/ החלטת ליצור את הסרט למה אני לא שחקן כדורסל? "ב-1998 קנו לי מצלמה. מיני די.וי 3ccd. בלימודים בקמרה אובסקורה, שהחלו ב-1995, לא הייתי בין הצלמים. לא התקרבתי אליהם. הם היו טכניים כאלה וגבר-גבר וזה לא הרגיש לי נוח. הרגשתי שבאתי לספר סיפורים ואלמד תחומים נוספים בקולנוע. "עם זאת, התחלתי לצלם במצלמה החדשה את המשחק האחרון שלי, שמופיע בסרט. ב-1999 צילמתי ריאיון עם חבר שלי, חגי שטראוס, אחרי שחתם לי כעד ברבנות עם החבר הטוב שלי, אורי הריס ז״ל. בסוף הסצינה לא נשארה בסרט, אבל הריאיון כן. ב-2002, כשגרתי ברח' ג'ורג' אליוט, ליד שינקין, נערך טורניר כדורסל שכונתי, טורניר המכולות, ואז החלטתי שאני רוצה לעשות סרט שיספר מה מנע ממני להיות שחקן. בסופו אניף את הגביע. החלק הכי חשוב, לב הסרט 2004-5, הוא צילומים עם רועי רוט (צילם את "מָנָאיֶיכּ", "שטיסל", "הפרלמנט" ועוד). "התגרשתי מאישתי הראשונה, גילי, ב-2003, אחרי שהיינו יחד שש שנים (מתוכן ארבע נשואים). זה היה עצוב. הבנתי שאני חייב לשנס מותניים ולעשות את הסרט הזה. "עד 2010 היו לי שלושה סרטים פתוחים: עמוס וטחינה, זה גילה, זה אני ולמה אני לא שחקן כדורסל. כיוונתי לעשות סדר ולסיימם אחד-אחד וכך היה. העריכה של 'למה אני לא…' – 500 שעות חומר גלם! – נמשכה עשר שנים ותוך כדי עשינו, הדס קסטנבויים, העורכת שלי ואני, עוד סרט זיכרון והמון קליפים. יעל ליבוביץ עזרה לי כשהדס הייתה בחופשת לידה וחתמנו את הסרט. אפשר היה להמשיך להתעסק עם הסרט עוד חודשים, אבל החלטתי ש'די, מספיק, בן אדם'".
היגשת אותו לקרנות קולנוע ולגופי שידור? "ברור, לכולם. לא היו מעוניינים. חציתי את האוקיינוס בשחייה, הגעתי לארץ בהליכה. היו הרבה שלבים קשים. היה צריך הרבה אמונה וסבלנות. זה שהסרט יצא לעולם זה ההישג שלי. כמובן שאני רוצה שהוא יצליח ויהיה אהוב, אבל עצם שחרורו מוריד ממני נטל של 20 שנות מחשבה יומיומית עליו וגם נפטרתי מכל השאלות של כולם, 'מה, אתה עוד עם הסרט על הכדורסל?'".
מתוך "למה אני לא שחקן כדורסל"
כמה עלה הסרט בסופו של דבר? "בערך 400,000 ש'. תחלקי לעשרים שנה ולחודשים ויוצא סכום סביר, 1,666 ש' בחודש. סכום פעוט להוציא על מה שיקר לך. הייתי חייב לספר את זה, להוציא את זה, לעשות מזה סרט, בלדה, שיר".
לאבא שלך הייתה חברת ביטוח. עבדת שם כדי להתפרנס בימים קשים? "עבדתי אצל אבי לסירוגין בהרבה תקופות בחיי. כבר בסוף הצבא החלפתי את אחי הגדול שנסע ללמוד בחו"ל. אחרי הלימודים בקמרה, בשנת 2000, הייתי עם רעייתי דאז, גילי, בהודו. מכיוון שלא היה לי אומץ וביטחון שאוכל להתפרנס מהקולנוע החלטתי שאעבוד אצל אבי ואנסה לשלב בין הדברים. "חשבתי שאעבוד חמש שנים בחברת הביטוח שלו ואח"כ נראה. אבל היה לי קשה שם ובאיזשהו שלב התחלתי לעשות קליפים לחברה. הם היו מבסוטים ואני עוד יותר. "עזבתי את הביטוח ב-2007 ועברתי לקולנוע. החברה נמכרה. היה לי חדר עריכה בבית, תענוג. היום יש לי חדר עריכה בבית אל על".
הראייה שלך את פתח תקווה השתנה עם השנים? "פ"ת נחמדה. נהייתה ההום טאון שנשארה מאחור. אני מלא נוסטלגיה אליה ולפעמים בא לי לעשות יום טיול בחובבי ציון. עבדתי בה כאמור כסוכן ביטוח הרבה שנים אז אני קשור אליה, אבל אני מאושר שעברתי לתל אביב. בכלל, ת"א הייתה נכספת לנו, הפתח תקוואים. קו 66, קו 51. "היינו מורידים את הכיפה כשמגיעים לתל אביב ומקווים שאף אחד לא יראה אותנו. חוויות הדתל"ש. ביטוי ששמעתי לראשונה בשנה א' בקמרה מאושרה שוורץ. המחמאה שהכי אהבתי לקבל הייתה 'לא רואים עליך שהיית דתי'".
מה היחס שלך לדת היום? "היחס לדת מורכב. תורת ה' תמימה. אנשים לפעמים לא משהו. 'דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום'. את זה אני לוקח היום. במשך שנים שנאתי את הדת ונהניתי לעבור על כל איסוריה כמעט. אי אפשר לעבור על כולם כמו שאי אפשר לקיים תרי"ג מצוות, אגב. הכעס והשנאה היו תמיד מעורבבים ברגשות אשם. האשמתי את כולם, אבל את ההורים שלי ואת אורח החיים שלהם היה לי קשה לבקר. אני נפגע בשם אמא שלי כשרוגל אלפר כותב על החבר הדמיוני של המאמינים. קשה לי היום לצאת נגד הדת כי אני יודע שיש בה צדדים יפים. ההתקרבות של עמוס, גיבור הסרט שלי, 'עמוס וטחינה' לדת, השפיעה עליי. ראיתי איך זה ממלא את עמוס בתוכן ובשמחה. זה מאוד משנה איך הגעת לדת. בכפייה או בהתנדבות. חג׳ג׳, שמשתתף בסרט שלי ומסביר לי דברים אודותיה, בא מרצונו. איש לא כפה עליו. אני הולך לבית כנסת בשכונה שלי ברחוב פרישמן מדי פעם. נהנה לקרוא את ההפטרה שלי. יש שם גם רב דינמי מאוד ומצחיק. וקהילה. רציתי רק לברוח מקהילה ועכשיו זה חסר לי. "אני אתאיסט יהודי. אוהב תרבות יהודית. בדיחות ביידיש. היחס לדת ולחינוך בכלל משתנה עם היותך הורה. התחתנתי שוב והחיים שלי השתנו לגמרי מאז שאני אבא. יש לי שני ילדים, בני 12 ועשר. פתאום הכל חוזר אליך. מה נכון ומה לא ואיך ליבי בתי תתלבש ותדבר״.
התחתנת בפעם הראשונה בגלל שהחבר הדתי שלך בסרט אומר לך יאללה תתחתן, תעשה ילדים? "לא. הוא מדבר איתי, מודאג, אחרי הגירושין. הייתה לי חברה כשבאתי אליו ולא רציתי להתחתן איתה. לא ממש חשבתי על ילדים. רציתי עוד לגדל את הילד שבי. הוא גדל וגדל. כנראה שלא אהבתי אותה מספיק. נפרדנו והכרתי את ליאת אשתי המהממת וב-2008 התחתנו. נולדו ילדה ועוד ילד. אושר גדול. שינוי פסיכי בחיים. טוב לי, מעניין לי, חדש לי. מוזר. אתגרים משתנים. פתאום הילדים, הילדים. מה איתי?".
הילדים שלך צפו בסרט? "ליבי צפתה בחצי השעה הראשונה, בנימין קצת פחות. הראיתי להם כל הקטעים שלהם בסרט והם אהבו. בנימין שיחק כדורסל בכיתה א' בהפועל תל אביב אך הפסיק. אנחנו משחקים יחד והוא משחק ממש יפה. הוא אמר שהשנה היה רוצה לשחק בהפועל כי יש ליגה. נראה. אני אשמח. הוא אוהב משחקי מחשב ויוטיוברים כמו כל הילדים בכיתה שלו והוא לא עושה הרבה ספורט. אבל אני מרגיש שהדוגמה האישית חשובה פה ואם אראה לו שאני עושה יותר הוא גם יעשה. אני חייב לתפוס את עצמי ולחזור לעשות פעילות. לא הבנתי שכשאמרו לי 'עד 120' שלא מדובר במשקל, ועכשיו אני צריך להוריד במשקל וגם את הסוכר בגדול".
יש לך עוד סרטים בעבודה? "למה אני לא שחקן כדורסל? היה פרויקט חיים ואני מאושר שהסתיים, כאמור. אשמח לעשות ממנו סדרה עם חמישה חלקים לפי מילות שם הסרט. יש לזה מקום לדעתי. היו לי הרבה תהיות לאורך השנים כיצד אצליח להביא את כל הדמויות ואת הסיפור האישי שלי ואת חבריי ובני משפחתי, שיהיה מאוזן ומחולק נכון בין כולם. המוסיקה המקורית של אלי סורני עזרה לי בזה. "התחלתי בעבר לעבוד על סרט על אמנים ישראלים מצליחים בלונדון; אורי גרשט, גידי רובין, צדוק בן דוד. אשמח לסיים אותו. זה יהיה אדיר. יש לי עוד רעיונות. בואי נראה שהבייבי הזה מתחיל ללכת ולגדול ולהגיע לאן שצריך להגיע. משם אמשיך הלאה".
דבורית שרגל * Dvorit Shargal 